סגור חלון    |    שלח להדפסה

אברהם - להתהלך בארץ בעזרת השמים (לך לך)
מאת: הרב שמעון אור

 

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךּ" (בראשית י"ב, א')

אם היינו רוצים להתבונן על מהלכו של אברהם אל ארץ כנען - כמהלך הרואי מתוך הסכמתו ללכת למקום לא נודע מכוח ציווי ה', הרי צפויה לנו אכזבה גדולה. כבר בסוף פרשת נוח אנו למדים שתרח, אביו של אברהם הולך מכוח עצמו אל אותו המקום - "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ...וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית י"א, ל"א).

 

המדרש לעומת זאת, רואה בציווי הזה פריצת דרך חדשה - "למה אברהם אבינו דומה, לאחד שהיה מהלך ממקום למקום, וראה בירה דולקת, אמר שמא תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני בעל הבירה" (פסיקתא זוטרתא תחילת פרשת לך לך).

 

ולכאורה, תמוה הדבר, האם אכן בכל הדורות עד לאברהם היה העולם בלא מנהיג? וכי לא ציווה ה' את האדם ואת נוח? וכי לא העניש את קין? ומאידך, מה מוסיף ציווי ה' לאברהם על מה שכבר עשה תרח בעצמו?

 

ללכת מכוח ציווי מן השמים

 

שאלות אלו מחייבות אותנו להבין שהחידוש שבדרך התנהלותו של אברהם היא בעיקר מצד גורם התנועה שלו. גורם התנועה של אברהם הוא הציווי האלוהי מן השמים.  כך מכנה אברהם את אלוהיו - "ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי" (בראשית כ"ד, ז').

 

נשאלת אם כן השאלה, מה היה עד עתה? ומה מביא את הצורך לאופן הגילוי המחודש?

 

התשובה היא - האדמה. עד אברהם, הארץ היא זו שמביאה חיים לכל האנושות בהיותה אוצרת בתוכה את כוח האדם כצלם דמותו של האלוהים. כך האדם הראשון ("וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"). כך קין ("וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה"), כך נוח ("וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם"), וכך גם דור הפלגה ("וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם...וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם").

שייכותו הטבעית של האדם לאדמה, מביאה לו עצמאות עד אין קץ. אך עצמאות זו היא גם המביאה לו את כישלונו. כישלונם של האדם הראשון, קין, נוח ודור הפלגה, הוא המחייב עזרה והדרכה ציוויית מן השמים, כיצד להופיע את החיים מן הארץ באופן הישר. ציווי ה' אל אברהם - "לֶךְ לְךָ" הוא נקודת המוצא של דרך חדשה זו.ּ

 

הטמנת כוח האדם - באדמה

נוח הינו האחרון שעוד מנסה להופיע את החיים ממקור החיים הבסיסי - האדמה. "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם" (בראשית ט', כ). בהיותו "איש האדמה" שייחסו לאדמה הוא ברמה של אישות (ראה השוואת רש"י במקום ל"איש נעמי"), הוא מושך מגן עדן זמורות גפן וייחורי תאנים (רש"י ד"ה ויטע כרם בראשית ט', כ'), ע"מ לאפשר את חזרת כוח גן העדן גם בעולם שלאחר המבול. אולם ניסיונו הזה נכשל. היין שאמור היה להביא אותו מתוך שכרות ("עד דלא ידע...") לגילוי שכינה בגוף הגלוי ובחוש בתוך אוהלו - "וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט', כ"א), בדימוי חלקי לאדם הראשון (ששכינה הופיע בו בגוף הגלוי בפרסיא - "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" - בראשית ב', כ"ה), מאפשר לכנען לנצל את חולשת השיכרות ולשלוט בכוחו זה של נוח - "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו" - יש אומרים סרסו ויש אומרים רבעו (רש"י בראשית ט', כ"ב). מצב זה מאלץ את נוח למנוע את כוח החיים שמן האדמה (שבו הגוף, החומר והחוש הם המובילים את המגמה האלוהית) מלהוביל את האדם, להפכו למציאות טפלה לרוחו - "אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט', כ"ה). רושם עוצמתו של נוח שיירש כנען שלא כהוגן, נשאר להופיע רק האדמה עצמה - אדמת ארץ כנען, כמציאות סגולית. 

 

ללכת בזהירות על רגבי חיים

לארץ זו מכוון ה' את אברהם בזהירות מרובה. גם אז, אף ששם ה' שמן השמים עליו, התהלכותו של אברהם בארץ אינה פשוטה. בהתהלכותו על האדמה, חש אברהם את כוחה האלוהי, אך במקביל, גם את הסכנה שהיא טומנת בחובה. בשכם הוא מזהה את כוח הר גריזים ועיבל ("עַד אֵלוֹן מוֹרֶה  - הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה" - בראשית י"ב ו'), אולם גם את הרס שכם ("עַד מְקוֹם שְׁכֶם - להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם"). בין בית אל והעי הוא מזהה שכינה ("וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק" - בראשית יב, ח'), אולם גם סכנה -  ("נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל שם עליהם" - רש"י שם). למרות ציוויו המפורש של ה' לאברהם - "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ" (בראשית יג, יז), מסתפק אברהם בישיבה בחברון ("וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן" - בראשית י"ג י"ח) ארץ טרשים שנועדה לקברות מתים (רש"י במדבר י"ג, כ"ב), שם סכנת פריצת האדם את גבולותיו, פחותה.

על מנת שאברהם ישלים את כיבוש הארץ ברגליו, חייב הקב"ה לאלצו לכך מכוח מחויבותו להציל את לוט מידי ארבעת המלכים. רק אז מגיע אברהם עד לדן שבצפון - "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו...וַיִּרְדֹּף עַד דָּן..." (בראשית י"ד, יד-טו)[1].

 

להמליך שוב את ה' בארץ דרך האדם

רק עתה, לאחר שעבר אברהם ברגליו את ארץ כנען מן הדרום ועד הצפון כששם ה' שמן השמים בעזרו, למרות כל החששות והקשיים העתידים לבוא, יכולה האנושות להמליך שוב את ה' בארץ דרך האדם עם פחות חשש - "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ ...אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ - שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין (בראשית י"ד, יז).

 

 


[1] אף שם מזהה אברהם שוב את סכנת הכשל הטמונה במחוזות הצפוניים של הארץ והוא עוצר במקומו  - "שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל" (רש"י שם).


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות