סגור חלון    |    שלח להדפסה

אלול *- מראשי תיבות ליבוב
מאת: הרב שמעון אור

 

מעטים הם המקרים בהם ראשי תיבות, הופכים להיות גורם כה משמעותי בחייה של אומה שלמה. כך הם אותיות "אלול" שבשתילתם כראשי תיבות בכתובים יצרו חכמים את חודש אלול כחודש האינטנסיבי ביותר לתשובה. על המשמעות שבבניית "זמן" מכוח "ראשי תיבות", על מימושו בתקיעת השופר ובאמירת "לדוד ה'" אצל בני אשכנז, וב"סליחות" אצל בני ספרד וההשלכה הנוצרת מכך על משמעות ראש השנה עצמו, אנו ננסה לעמוד במאמר זה.

 

קרבה ברמה של ראשי תיבות

 

על היות זמן אלול זמן של עת רצון אנו למדים בהלכה בשני אופנים:

האופן הראשון, מעליית משה בזמן זה לקבל לוחות שניים.

כך מביא ה"קיצור שולחן ערוך" בעניין:

 

"מראש חדש אלול עד אחר יום הכפורים המה ימי רצון. ואף כי בכל השנה הקדוש ברוך הוא מקבל תשובה מן השבים אליו בלב שלם, מכל מקום ימים אלו מובחרים יותר ומזומנים לתשובה להיותם ימי רחמים וימי רצון, כי בראש חדש אלול עלה משה אל הר סיני לקבל לוחות שניות ונשתהה שם ארבעים יום וירד בעשירי בתשרי שהיה אז גמר כפרה..." (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף א').

 

באופן דומה מביא גם המשנה ברורה:

 

"נוהגים לקום באשמורת - דסוף הלילה הקב"ה שט בעוה"ז והוא עת רצון ומה שנהגו מר"ח שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות...והוי עת רצון" (משנה ברורה סימן תקפא).

 

אולם כיוון שזמן זה אינו מוזכר בתורה באופן מיוחד ואפילו אינו מפורש בכתוב[1], הוסיפו הפוסקים אסמכתא נוספת מן הכתובים הקושרים את אלול להיות זמן המיוחד לתשובה:

 

כך מביא ה"קיצור שולחן ערוך" בהמשך דבריו:

 

"...הרב אדוננו רבי יצחק לוריא זכרונו לברכה כתב ואשר לא צדה והאלהים: "אנה" "לידו" "ושמתי" "לך" ראשי תיבות אלול, לומר כי חודש זה הוא עת רצון לקבל תשובה על החטאים שעשה בכל השנה. וגם רמז שגם על השגגות צריך לעשות תשובה בחודש הזה עוד אמרו דורשי רשומות ומל ה' אלהיך "את" "לבבך" "ואת" "לבב" זרעך ראשי תיבות אלול וכן "אני" "לדודי" "ודודי" "לי" ראשי תיבות אלול. וכן "איש" "לרעהו" "ומתנות" "לאביונים" ראשי תיבות אלול. רמז לשלשה דברים שהם תשובה, תפלה וצדקה שצריכין להזדרז בהם בחודש זה ומל ה' וגו' רומז לתשובה. אני לדודי וגו' רומז לתפלה שהיא רנת דודים, איש לרעהו ומתנות לאביונים רומז לצדקה"

 

ומוסיף  המשנה ברורה בסימן תקפ"א:

 

"... וס"ת (של אלול) עולה מ' כנגד ארבעים יום מר"ח אלול עד יוה"כ כי באלו ארבעים יום התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה".

 

התבוננות שטחית כבר מראה לנו שרמזי הראשי תיבות ביחס ל"אלול", רחוקים מלהוות פשט הכתובים. הפסוק "ואשר לא צדה וכו', כלל אינו עוסק בעניין התשובה אלא בנושא ערי המקלט. ממילא היכולת להוציא מפסוקים אלו את ראשי התיבות "אלול" היא מקרית ביותר ואינה מהותית לפסוק. מצטרפת לכך העובדה שראשי התיבות היוצאים מפסוק זה אינם תואמים את סדר הכתוב והפיסוק, אלא מופיעים בו באמצע המשפט - מ"אנה לידו ושמתי לך", בלא קישור כלשהו לפניו ואחריו.  כך גם הלימוד מ"ומל ה' אלוהיך וכו', אינו מתחיל מתחילת המשפט אלא נבנה מאמצעיתו ללא כל הגיון תוכני מ"את לבבך ואת לבב". אפילו הלימוד המפורסם ביותר "אני לדודי ודודי לי", נתלה על ראשי תיבות ולא על כל קשר תוכני המייחס אמירה זו לחודש אלול.

 

צרוף בעייתיות זו שבהסתמכות על ראשי תיבות ע"מ לעגן את חודש אלול כחודש  התשובה, לבעייתיות שבהסתמכות על זמן עלייתו של משה לקבלת לוחות שניים, כגורמים לכל מנהגי חודש זה, מחייבים להבין ש"מקורות" אלו המובאים בהלכה יותר משהם מהווים מקור לקביעת מנהגי החודש, הם נועדו להגדיר את רמת הקשר המופיע בזמן זה, שהוא זמן המקדים לראש השנה. על פי דברנו, חכמים לא למדו את עניינו של חודש אלול מכוח ראשי תיבות שאינם תואמים את תכני הפסוקים, אלא ייצרו את תכניו של חודש אלול מכוח תכני הפסוקים שבחרו, באופן שהחיבור לתכנים אלו כלל אינו בדרך תוכנית, אלא דרך "ראשי התיבות" של מילות הפסוקים. בדרך זו בחרו חכמים להעלות את חודש אלול מרמת ניסתרותו כזמן בו עולה משה לקבלת לוחות שניים, לרמת המודעות הציבורית של עם ישראל להופכו לחודש התשובה.

מכך יש לנו להסיק שאת רמת הקשר שבין המציאות להקב"ה בזמן אלול, יש לראות כדוגמת הקשר שבין ראשי התיבות לבין תכני הפסוקים בהם הם ניצבים. ריחוק ראשי התיבות מרמת ההבעה התוכנית ההכרתית, וקישורם בעיקר לרמת האותיות מעלה בפנינו שאלה נוקבת ביותר. אם רמת הבעת החיבור והזיקה המיוחדים שבין הקב"ה וישראל בחודש אלול כפי שאנו מכירים אותה היום[2], הוא כולו מכוח הכתוב ברמת הבעה של ראשי תיבות בלבד, איזו עוצמה של חיבור וקשר ואיזה אופן של חיבור יופיעו בראש השנה שה"זיכרון" שבו וה"תרועה" שבו מופיעים בכתוב באופן מפורש - "...זכרון תרועה מקרא קדש[3]", וכן - "יום תרועה יהיה לכם[4].

 

ע"מ לבחון את התהליך המתרקם מראש חודש אלול ועד לראש השנה, נתבונן על ההשלכות הדיניות היוצאות מקירבת ה' אלינו בחודש זה מכוח אותם ראשי התיבות:

 

תקיעת שופר של עלייה שקטה, ומזמור תהילים מכוחם של רמזים

 

מן השו"ע אנו למדים על עניין הסליחות:

 

"נוהגים לקום  באשמורת לומר סליחות ותחנונים  מראש חדש  אלול ואילך  עד יום הכפורים" (שו"ע אורח חיים סימן תקפא סעיף א').

 

לעומת זאת על פי מנהג בני אשכנז מתאפיין חודש אלול בתקיעת שופר ואמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי":

 

רמ"א: "ומנהג בני אשכנז אינו כן, אלא  מראש חדש ואילך מתחילין לתקוע אחר התפלה שחרית..."

משנה ברורה: " - "עד יוה"כ - ונוהגין במדינתינו מר"ח אלול עד יוה"כ לומר בכל יום אחר גמר התפלה מזמור לדוד ד' אורי וכו' בוקר וערב ..." (שו"ע סימן תקפא משנה ברורה ס"ק ב').

 

גם ביחס לתקיעות השופר ואמירת מזמור "לדוד ה'", רמת חיבורם לחודש אלול הוא בעייתי באופן המזכיר את הבעייתיות שראינו ביחס לראשי התיבות:

 

ביחס לתקיעת השופר מבאר המשנה ברורה:

 

"...שאז עלה משה בהר סיני לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ז והוי עת רצון" (שו"ע תקפא תחילת המשנה ברורה).

 

בניגוד לשופר של לוחות ראשונים[5], בפסוקים המתייחסים לעלייתו של משה להר לקבל לוחות שניים, לא מוזכר כלל עניין תקיעת שופר כלשהיא.

 

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא..." (שמות לד, א'-ד').

 

אדרבא, רש"י במקום עוד מדגיש את צניעות מעמד זה:

 

"ואיש לא יעלה עמך - הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלות שלטה בהן עין רעה אין לך יפה מן הצניעות" (רש"י על שמות לד, ג').

 

מכאן אנו למדים שאפיון תקיעת השופר של חודש אלול חייב להיות שונה מהותית מתקיעת השופר של ראש השנה המוזכר בכתובים באופן המפורש ביותר:

 

" וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א').

 

גם ביחס למזמור "לדוד ה' אורי וישעי וכו', אנו רואים שרמת זיקתו לאלול כמזמור המייחד את זמן אלול, אינו גלוי, ולולא בחירת חכמים אותו, לא היינו מעלים בדעתנו שתוכנו של מזמור זה משקף דווקא את זמן אלול:

 

"...עוד נוהגין במדינות אלו מיום ב' דראש חדש אלול עד שמיני עצרת אומרים בבוקר ובערב לאחר התפלה את המזמור לדוד ה' אורי וישעי. והוא על פי המדרש ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכפורים כי יצפנני בסכה רמז לסוכות..." (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף ב').

 

ברור שאין בכוח מדרש זה בלבד, בכדי לייחס את המזמור לר"ה ויום הכיפורים באופן כה מהותי כפי שיצרה ההלכה. התבוננות בהלכה מראה שאמירת מזמור זה של "לדוד ה'" משתלבת במנהג אמירת וסיום התהילים בזמן אלול:

 

כך מביא הקיצור שולחן ערוך בהמשכו:

 

"עוד נוהגין לומר תהלים בצבור בכל מקום לפי מנהגו" (קיצור שולחן ערוך סימן קכח סעיף ב').

 

וכן במשנה ברורה בהמשך לדבריו בעניין "לדוד ה'":

 

"מר"ח ואילך וכו' - ...נוהגין בכל יום של ימי החול מר"ח אלול ואילך אחר התפלה אומרי' בצבור עשרה מזמורים...ובימי התשובה שבין ר"ה ליוה"כ אומרים יותר מעשרה מזמורים כדי לגמור התהילים פעם שלישית קודם יוה"כ [מטה אפרים] (משנה ברורה סימן תקפא ס"ק ב').

 

נוכל אם כן לומר שעל פי מנהג אשכנז, אמירת התהילים היא המאפיינת את חודש אלול, כשמתוך כל התהילים בולט מזמור כז, מתוך רמיזת המילים "אורי וישעי" לראש השנה ויום הכיפורים. כוח המדרש להביא ברמזיו לחיוב אמירתו של מזמור זה, מגיעה על בסיס היותו מזמור "תהילים" השייך דווקא בחודש זה יותר משאר ימות השנה. שייכות התהילים לחודש אלול, אמורה להשתלב אם אפיונה של תקיעת השופר הנהוגה לפני אמירת מזמור כז, שכאמור אינה מופיעה כלל בכתוב ומתייחסת דווקא לעלייתו הצנועה והבלתי נשמעת של משה לקראת לוחות שניים.

 

ה"תהילה" - קודמתה הסגולית של התפילה:

 

התבוננות במשמעות ה"תהילים" מראה שה"תהילות" הוא כוח קדם תפילה:

 

מדברי המחזור וטרי אנו למדים שהתהילים עוסקים ב"שבחו של מקום":

 

"...והשיב כשתקנו חכמים תקנו לומ' פסוקי דזמרה ואחר כך יתפלל כדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הק' ואחר כך יתפלל" (מחזור ויטרי סימן מ')

 

כך גם עולה בפרוש מן השם "תהילים" שהוא מלשון "תהילה".

 

מספר "אורחות צדיקים" אנו למדים ש"לספר תהילתו של ה'", אינו סתם סיפור דברים, ואינו ניתן אלא לישראל:

 

"...וגם לא נתן הקדוש ברוך הוא רשות לשום אומה בעולם לספר תהילתו אלא לישראל, שנאמר (ישעיה מג כא): "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו", וכתיב (דברים ז ו): "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך", וכתיב (דברים כו יח): "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה", וכתיב (דברים כו יט): "ולתתך עליון על כל הגוים" ("אורחות צדיקים" שער יראת שמים ד"ה וגם אפילו).

 

מדברי המדרש אנו למדים ששיבוח וקילוס ה' הם המביאים להתעלות ה' בעולמו:

 

"...אמר ר' סימון אימתי הקב"ה מתעלה בעולמו, בשעה שישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ונותנין שבח וקילוס לפני בוראן" (מדרש משלי פרשה יד ד"ה ברב עם).

 

את מגמת התעלות ה' אנו מוצאים בטור אף ביחס לתקיעת השופר הנהוגה בחודש אלול:

 

"תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'..." (טור אורח חיים סימן תקפא).

 

נוכל אם כן לומר שה"תהילים" המופיעים את תהילות ה' מביאים להתעלות ה' בעולמו מתוך הבעת תהילתו בעולם הזה. כרגיל מיקום דברי התהילה לה' מקדימים את התפילה הרגילה. כך ראינו ביחס לפסוקי דזימרה.

 

ביחס לתפילה מצינו שאף היא מעלה את ה' בעולם, אולם באופן המתייחס לאדם המתפלל ישירות, דרך מעשה דבקותו בה'. כך מבאר הרב קוק ב"עולת ראיה":

 

"פעולת התפלה היא מצד הדבקות באלוהים שלה. הדבקות עושה את הצורה דומה ליוצרה, מובלעת בכוחה העליון. וסגולת הדבקות היא, שבאותו התיאור, שהדבקות האלוהית נצטירה, פועלת היא את פעולתה באופן יותר נרגש..." (עולת ראיה א' סעיף יג ע' לא). 

 

נוכל אם כן לומר, שהעלאת ה' בעולמו בדברי תהילה, בהתייחסותם לה', הם רחוקים עוד מן המעורבות האישית הקיימת בתפילה, על כן הם מסוגלים להביע באופן השלם יותר את הוויית ה' בעולם, אולם ברמת מעורבות בחירית נמוכה. התפילה לעומת זאת היא בעלת מעורבות אישית גבוהה וממילא נדרש בה מאמץ בחירי גדול יותר ע"מ להגיע עימה לידי דבקות באלוהים. כרגיל מתחילה התפילה בתהליך העלאת ה' הרחוקה יותר מן האדם, בה הופעת השלמות "קלה" יותר ופחות תלויה בדבקותו של האדם בה', ומסתיימת בתפילה בעלת המעורבות האישית. אולם באלול ה"תהילה" שבמזמור כז - "לדוד ה'" היא הסוגרת את התפילה. משמעות הדבר היא שחודש אלול משליט את התעלות ה' שמכוח תהילתו האובייקטיבית, שמעבר לממד הדבקות האישית. ההתעלות ה"תהילתית" היא למעשה הדבקות הסגולית באלוהים, שמעבר לדבקות האישית ההכרתית. ברור שרמת חיבור שכזו לאלוהות היא מעבר לרמת ההכרה האישית ועל כן קול השופר המתלווה לה הוא קול שופר ש"אינו נשמע".

 

מול קול השופר "שאינו נשמע" וההתעלות לרמת ה"תהילות" של בני אשכנז, מתייחדים בני ספרד בחודש אלול במעשה ה"סליחות":

 

ה"סליחות" - קודמתה האישית של התפילה

 

על היחס שבין ה"סליחות" והתפילה, אנו יכולים לעמוד דווקא מדברי הרמ"א ביחס לסליחות הנאמרות ע"י בני אשכנז בסמוך לראש השנה:

 

"...ואבל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבה"כ לשמוע הסליחות, מלבד  בער"ה שמרבים סליחות  יכול האבל ליכנס לבית הכנסת (פסקי מהרי"א סי' קל"ג)...ויש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום (כל בו)" (המשך הרמ"א אורח חיים סימן תקפא סעיף א').

 

למרות שאבל אסור ביציאה מביתו "ריבוי סליחות" נחשב לעילה ליציאה לבית הכנסת. כמו כן אנו למדים מדברי הרמ"א שהסליחות מהוות "פתיח" לתפילות כל היום כולו. עד כדי כך חשוב "פתיח" זה, שהוא הממשיך את תפילות היום כולו, והוא מקדים בכך הן את האבל הן את היא"צ ואף את המוהל. כך מבאר ה"משנה ברורה" במקום:

 

"כל היום - שחרית ומנחה [שהמתחיל במצוה אומרים לו גמור וי"א דאף ערבית שלפניו אבל הערבית של היום שלאחריו אין שייך לו] וכתב המ"א דמטעם זה הוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ דתפלה תליא ברצון הקהל והא"ר מפקפק בזה ודעתו דיא"צ יש לו להתפלל אם הוא מתענה ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל והובא דבריו בפמ"ג (משנה ברורה סי' תקפא ס"ק יד).

 

מכוח הסליחות להוציא את האבל מביתו, ומכוח בעל התפילה המתפלל אותם להקדים את האבל, היא"צ והמוהל, אנו למדים שיש ב"סליחות" משהו שהוא גדול מכוח התפילה הרגילה מצד היותן "תחילת מצוות התפילה". נראה שאת סיבת כוחן של הסליחות אנו יכולים ללמוד מהמשך דברי המשנה ברורה המבאר את קדימות בעל התפילה ב"סליחות" על השאר, מטעם - "דתפלה תליא ברצון הקהל". הדגש כוח "רצון הקהל" באופן מיוחד ביחס לאמירת הסליחות מלמד אותנו שה"סליחות" מבטאות באופן מיוחד את מגמת האדם, מעבר לתפילה הרגילה. על כן קביעת הציבור באמירת הסליחות, כוחה יפה אף להמשך תפילות היום כנגד כל ה"חיובים" האחרים. ההדגש המיוחד של מגמות האדם בתפילת הסליחות, הוא המעצב את תוכנן כפי שהן כיום באופן המדגיש את נמיכות ודלות האדם ביחס לאלוהים. מעלת "תפילה" זו היא דווקא ביכולה לרדת עד למישור האנושי הבסיסי ביותר אולם באופן שעוד ישנה לתפילה זו חיבור למישור האלוהי, ליצור מכוחה את הדבקות המיוחלת.  

 

ה"תהילה" הסגולית הכמעט שמימית, מול ה"סליחה" האישית הכמעט אנושית

 

אם נשווה בין מעשה ה"תהילה" המאפיין את חודש אלול באמירת "לדוד ה' אורי וישעי", לבין מעשה ה"סליחה" המאפיין את חודש אלול באמירת הסליחות נוכל לומר שמעשה ה"תהילה" מתרחק מן המיצוע של מעשה התפילה לכיוון המוחלטות הסגולית, בהיותו עוסק בתהילת ה'. לעומת זאת מעשה ה"סליחה" מתרחק מן המיצוע של מעשה התפילה לכיוון האישי, עד כדי נגיעה בגבול ההבעה האנושית שאינה אלוהית. שתי קיצוניות אלו שבמעשה התפילה מתבלטות דווקא בשלב הופעת ראשי התיבות של אלול, שהינן רסיסי מילים שלפני דיבור התפילה הרציף. מצב קטוע זה מאפשר או מצד אחד מעשה תפילה סגולי הרחוק מן הדבקות הרגשית האישית המאפיינת את מעשה התפילה הרגיל, או מצד שני מעשה תפילה היורד לעומק ההבעה האנושית בקצה ה"סקלה" של ממד החיים האלוהי. שני המצבים הם תוצר ישיר להבעה לשונית קטועה של התפילה, המאפשרת לנו חשיפה בפני שתי רמות הופכיות של תפילה, שאינן מובילות בדרך כלל את קו התפילה ברמת התודעה לאומית.

 

למרות שאת היחס שבין תפילת הסליחות והתפילה הרגילה למדנו מדברי הרמ"א ביחס לסליחות, הרי ייחוס הסליחות אצל בני אשכנז בהקשר לר"ה, מול קיימותן לאורך כל זמן אלול אצל בני ספרד, ילמד אותנו על הבדלי תפיסה מהותיים ביחס לתהליך הבעת מגמת חודש אלול בין האשכנזים והספרדים. התבוננות בדברי הרמ"א מלמדת שגם הסליחות הנאמרות לפני ראש השנה, מקור כוחם הוא זמן עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים:

 

"... ועומדים באשמורות  לומר סליחות  ביום א' שלפני ר"ה; ואם חל ראש השנה ב' (או) ג', אז מתחילין  מיום א'  שבוע  שלפניו (מנהגים)" (רמ"א אורח חיים סימן תקפא סעיף א').

משנה ברורה: "מיום א' שבוע שלפניו - משום שהרבה נוהגים להתענות עשרה ימים עם יוה"כ ולעולם יחסרו ד' ימים מר"ה עד יוה"כ שלא יוכלו להתענות דהיינו ב' ימים ר"ה ושבת שובה ועיו"כ לכך צריך להשלים ד' ימים קודם ר"ה וכדי שיהיה יום מסויים להתחלה תקנו יום ראשון בכל פעם ועוד טעם שקבעו ד' ימים שכן מצינו בקרבנות שטעונים ביקור ממום ד' ימים קודם הקרבה ובכל הקרבנות בפ' פנחס כתיב והקרבתם עולה ובר"ה כתיב ועשיתם עולה ללמד שבר"ה יעשה אדם עצמו כאלו מקריב את עצמו ולכן קבעו ד' ימים לבקר כל מומי חטאתו ולשוב עליהם"

 

אנו רואים שהרמ"א מביא שני הסברים לעניין הסליחות שלפני ראש השנה. הסבר ראשון מחבר את הסליחות לעשרה ימים שבין ר"ה ויום הכיפורים שאמורים היו כולם להיות בתענית. ארבעת הימים שלפני ראש השנה מהווים "תשלומין" לימי התענית החסרים בין ראש השנה ויום הכיפורים. הצורך ב"יום מסוים", מרחיב עוד יותר את ימי הסליחות ליום הראשון שלפני כן. אולם גם אז הרחבה זו היא מכוח הבסיס של עשרת הימים שבין ר"ה ויום הכיפורים. ונראה הוא שגם ההסבר של "תשלום" ארבעת הימים החסרים לזמן שלפני ראש השנה וגם הסבר הרחבת אמירת הסליחות ליום הראשון שלפני כן מתוך הצורך ב"יום מסוים", הינם הסברים חלשים ביותר להבנת אמירת הסליחות לפני ראש השנה. שהרי גם כיום שרוב הציבור אינו מתענה עשרה ימים, אין משנים מאמירת הסליחות לפני ראש השנה. כמו כן אם עשרת הימים המדוברים הם ימים מהותיים (מצד היותם הזמן שבין ראש השנה יום הכיפורים), איך יכולים הימים שלפני ראש השנה שכלל אינם בגדר זה להיות תחליף לימים אלו. גם הדרישה ל"יום מסוים" נשמעת תמוהה ביותר, וכי אין חכמים או אנחנו יכולים להתמודד עם הגדרה הלכתית הקובעת סליחות בכל שנה ארבעה ימים לפני ראש השנה? האם שינוי זמן התחלת הסליחות בכל שנה על פי יום חלות ראש השנה, הוא מצב יותר מסודר?  על כן ברור שסיבות אלו, אינן יכולות להוות הגורם המניע לאמירת הסליחות לפני ראש השנה. יש להבין שהמניע העיקרי בתהליך זה הוא הרצון של חכמים להרחיב את מעגל הסליחות מעבר לטווח שבין ראש השנה ויום הכיפורים. ומכיוון שכנראה הכוח לומר סליחות על פי הרמ"א מונח במהותו בזמן שבין ראש השנה ויום הכיפורים, נצרכים היו חכמים ל"תירוצים" ע"מ למשוך מכוח זמן זה מעבר לזמן ראש השנה לכיוון חודש אלול. ה"תרוץ" הראשון נעשה דרך ארבעת הימים הנצרכים החסרים לתענית, וה"תרוץ" השני נעשה מצד הצורך להתחיל ביום מסוים. לעומת הרמ"א הטורח לחבר את כל ימי הסליחות שלפני ראש השנה לזמנים שלאחר מכן, הרי בשו"ע תפילת הסליחות מופיעה לאורך חודש אלול כולו. נראה שאצל הרמ"א הצורך לזיקת הסליחות לעשרת ימי תשובה, נובע מן  החשש מפני נומך ההבעה האישית שבסליחות עד כדי יציאה מגדר ה"תפילה" המתייחסת למעגל הדבקות האלוהית. האפשרות היחידה שרואה הרמ"א להביע תפילה של "סליחה" בלא לאבד את המגמה האלוהית שבתפילה הוא בהופעת ה"סליחה" מכוח זמן שהמהותיות האלוהית שבו גדולה יותר - עשרת ימי תשובה. כיוון שהמשכת תפילת הסליחה מעשרת ימי התשובה לכיוון אלול מטרת חכמים, מספיק היה להם לאחוז בסיבות חלושות ע"מ ליצור דרכן את מגמתם[6].

 

"קול" ו"אמירה" קיומיים

 

כפי שבארנו הן תפילת ה"תהילה" והן תפילת ה"סליחה" לוקות בחסר ביחס לתפילה הממוצעת ושתיהן שייכות לרמת ההבעה המקוטעת של "ראשי התיבות". כפי שכבר הזכרנו, ההכרה והמודעות החזקים כל כך כיום לתקיעות השופר, ולאמירת "לדוד ה'" למרות התבססותם אך ורק על רמת ההבעה המקוטעת של ראשי התיבות, מעלה ציפייה  עצומה ביותר ביחס לזמן ראש השנה. שהרי אם "ראשי תיבות" מסוגלים להניע קירבה כה מוחשית בין הקב"ה וישראל, מה יוכל ראש השנה להוסיף ולתת? ברור הוא שרמת יצירה  זו של "ראשי התיבות, יוצרת רף גבוה ביותר של יצירה ביחס לראש השנה.

התבוננות ב"קול" המיוחד לראש השנה - תקיעות השופר בו, יוכלו לבאר לנו מהי רמת הקיימות הנוצרת בזמן זה.

 

על משמעות ה"תרועה" שבתקיעות השופר לומדת הגמרא במסכת ראש השנה מאם סיסרא:

 

"שיעור תרועה כג' יבבות. והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא בעד  החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל".

רש"י ד"ה דמתרגמינן: "תרועה יבבא ובאימיה דסיסרא כתיב נמי האי לשנא ותיבב".

ד"ה מאן דאמר שברים סבר גנוחי גנח: "כאדם הגונח מלבו כדרך החולים שמאריכין בגניחותיהן".

ד"ה ילולי יליל: "כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכין זה לזה" (ראש השנה לג, ע"ב).

 

לכאורה ניתן היה לחשוב שלימוד זה נועד לבאר את סוג הקולות שיש להוציא ב"תרועה". אולם התבוננות בספר שופטים מראה שיבבת אם סיסרא טומנת בחובה עוצמת כוח אדירה:

 

"בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו..." (שופטים ה' כ"ח).

 

ומבאר רש"י בהסברו הראשון:

 

"ותיבב: " לשון דבור, כמו ניב שפתים (ישעיה נז, יט) ורבותינו (ר"ה לג, ע"ב) פירשוהו לשון גניחה כתרועה דמתרגמינן יבבא. ואני אומר לשון ראייה כמו בבת עינו (זכריה ב', יב) וכן חברו מנחם".

 

מביאור רש"י על שופטים אנו למדים שה"ייבוב" מתייחס לשני מעגלי כוח נוספים, מימד "ניב השפתיים" וממד ה"ראייה".

 

מהתבוננות במקור בישעיהו אנו למדים ש"ניב השפתיים" הוא דיבור שיש בו ממשות: 

 

"בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".

רש"י ד"ה בורא ניב שפתים: "בורא אני לו ניב שפתים חדש, כלפי שבאתהו צרה עד עתה והכל קראו עליו תגר, יקראו לו שלום שלום" (ישעיהו נז, יט).

 

את בניית ה"ניב שפתיים" החדש מעמיד רש"י ביחס ל"ניב" הישן שבו "קריאת הכל עליו תגר" יצרה ממשות של צרה - "שבאתהו צרה עד עתה". מכאן אנו למדים ש"ניב השפתיים" הוא אינו מצב רגיל של דיבור, אלא דיבור המופיע ממשות גמורה.

 

באופן דומה אנו מוצאים אף ב"מצודת ציון" המבאר את מושג ה"ניב" מלשון "תנובה":

 

ד"ה ניב: " עניין הדיבור. כמו ינוב חכמה (משלי י', לא) והוא מלשון תנובות שדי (דברים לב, יג) כי הדיבור הוא פרי הלשון" (מצודת ציון במקום).

 

אם נשליך את הממשות המופיעה ב"ניב" השפתיים ל"ייבוב" אם סיסרא ומשם לקול השופר, ברור שאנו מדברים על השמעת קול שכוח ממשותו הוא מעבר לכל מה שמקובל אצלנו בדרך התפיסה האנושית.

 

את מגמת הממשות המתוגברת שב"ייבבא" מבטא רש"י גם בהסברו הנוסף המגדיר את מושג ה"יבבא" מלשון "בבת". כיוון שברור הוא שהסבריו השונים של רש"י אינם יכולים לסתור אחד את השני, יש להבין ש"יבבת" אם סיסרא מהווה כוח דיבור שהוא גם כוח של הבטה. הופעת חוש הראייה בממד ה"קול", מוסיף לחוש זה קיימות ויזואלית שאינה קיימת בעולם האנושי. מגמה זו אנו פוגשים בהופעת המציאות הייחודית שבמעמד הר סיני:

 

"וכל העם ראים את הקולת ואת הלפידם ואת קול השפר ואת ההר עשן וירא העם וינעו ויעמדו מרחק".

רש"י ד"ה ראים את הקולות: "רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר" (שמות כ' יד).

 

השלכת עוצמת יבבת אם סיסרא לתרועת ראש השנה, מחברת אותנו לעוצמת קול בעלת יכולת מימוש עצומה של חיים. ברור שמגמת המימוש הזו תופיע לא רק בקול השופר אלא בכל מרחב הקול - בכוח התפילה.

אם התחלנו את חודש אלול בקול שופר שאינו נשמע מפאת הצניעות[7], ובחיבור קטוע של ראשי תיבות[8] שהחלו להניע את כוח הדיבור היוצר ברמתו הבסיסית  אם בדיבור ה"תהילות" מצד אחד, ואם בדיבור ה"סליחות" מן הצד השני, הרי סיומת מהלך חודש זה בראש השנה מביא אותנו לקול ודיבור ממשיים ביותר, כדוגמת ממשות הקול המופיע במעמד הר סיני. אולם בניגוד למעמד הר סיני בו ממשות הקול מופיעה כחלק ממערך שלם של יכולת הגוף עצמו להביע תכני חיים אלוהיים[9], הרי ראש השנה כחלק ממגמת לוחות שניים, יוצר ומקיים את החיים על בסיס מישור הקול והדיבור, דרך תקיעות השופר ומעשה התפילה. מתוך כך מתבסס דווקא ראש השנה על כוח הדיבור בהופעת מהלכיו[10], כשמגמתו המרכזית היא מגמה של יצירה של חיים[11].

 



[1] "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים" (שמות לד, א'-ד').

[2] דרך תקיעות השופר ואמירת "לדוד ה' וכו', לאשכנזים ודרך אמירת הסליחות בחודש כולו לספרדים ומן השבוע שחל בו ר"ה לאשכנזים.

[3] ויקרא כג, כד. על כך מבאר רש"י: "זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות, לזכור לכם עקידת יצחק שקרב תחתיו איל".

[4] במדבר כט, א'

[5] "ויהי ביום השלישי בהית הבקר ויהי קלת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט, טז).

[6] את אותה הזיקה של ימי הסליחות שלפני ראש השנה לזמן שבין ראש השנה ויום הכיפורים אנו מוצאים גם על פי ההסבר הנוסף, המתייחס לארבעת הימים שלפני ראש השנה כימי "ביקור" הקורבן לפני הקרבתו. שהרי גם באופן התייחסות זה כל ארבעת הימים מתייחסים למצב ההקרבה האמור להופיע בראש השנה. כך שגם על פי הסבר זה אין עצמאות לארבעת הימים שלפני ראש השנה באמירת הסליחות.

[7] כפי שלמדנו מן הפסוקים העוסקים בעליית משה לקבלת לוחות שניים שאינם מביאים שום אזכור לתקיעת שופר כלשהי, וכפי שלמדנו מדברי רש"י במקום שדווקא מדגיש בלוחות אלו (בניגוד ללוחות ראשונים) את העלייה הנסתרת להר ללא קולות וקהילות, מתוך החשיבות בצניעות.

[8] "אני לדודי ודודי לי, "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" וכו'.

[9] כפי שמופיע בנדב ואביהו והזקנים ביכולתם "לאכל ולשתות לפני האלוהים" (שמות כד, יא ורש"י שם).

[10] כפי שבולט בהשוואתו לזמנים האחרים: "תניא, אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא. מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח - מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה  הביאו שתי הלחם בעצרת - מנפי שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פרות האילן. ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג - אמר הקב"ה נסכו לפני מים בחג, כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות - כדי שתמליכוני  עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה - בשופר" (ראש השנה טז ע"א).

[11] כפי שבולט מן המשנה הראשונה של מסכת ראש השנה.


פורסם באתר "התנועה לתורה מנהיגה"
www.tora-manhiga.org.il
© כל הזכויות שמורות