הקדמה (כל המקורות בסוף המאמר[i])

 

במכת בכורות יוצאים בני ישראל ממצרים. למה דווקא ככה? מה ניתן ללמוד מכך על המשמעות של יציאת מצרים? ננסה לענות על כך מתוך עיון במכת בכורות ובמצוות פדיון בכורות ופטר חמור והלכותיו, שמופיע מיד לאחר היציאה ממצרים.

 

ישראל במכת בכורות

 

האם מכת בכורות היא רק למצרים ולישראל לא קרה כלום? מצד אחד הקב"ה פוסח על בתי ישראל, כאדם שמדלג ממקום למקום ומדלג מעליהם. כלומר, הקב"ה יוצר מפגש חזק ביותר עם מצרים ובכוריהם והם כתוצאה מכך מתים. נראה שהמפגש עם ישראל הוא חלש יותר. מצד שני, מעצם זה שישראל צריכים לעסוק במצוות הפסח ולהישאר בבתים רואים שיש להם שייכות למה שהתרחש בזמן המכה. הם היו אמורים למות (וכפי שנראה- הקב"ה קונה את הבכורות על ידי שהתיל אותם). מכאן שצריך להבין: עם ישראל פעלו ויצרו את ההכנה המתאימה כדי "לשרוד" את הופעת ה' במכת בכורות. עם ישראל העוסק במצוות הציווי של ה', בזריזות, במסירות (תוך סיכון עם לקיחת אלוהי מצרים ודם ברית מילה), ללא חמץ, מגבילים את עצמם אל תוך הבתים, מוכנים לדרך ולשם שמים מצליחים לייצר את היחס הנכון. יחס זה מביא לצמצום חומריותם של ישראל ובכך הקב"ה "פוסח" ו"מדלג" מעליהם ומופיע בריחוק מסויים. המצרים, לעומת זאת, עומדים במצרים עם מלוא קומתם וחומריותם ומתים.

 

מצוות פדיון בכורות

 

מיד לאחר יציאת בני ישראל ממצרים מצווים בני ישראל במצוות פדיון בכור אדם ובהמה. "לי הוא" – רש"י מבאר שהקב"ה קנה את הבכורות על ידי שהיכה את בכורי מצרים. מכאן שאכן היו אמורים הבכורות למות בתהליך זה. על ידי הצלתם בעצם נקנו לה'. נראה לבאר, שישראל מכוונים ומתעלים את עוצמת המפגש אל הקדושה. ובכך הם חווים נכון את עוצמת המפגש.

היה ניתן לומר שבכורי מצרים מתו ותו לא, אולם מהתבוננות בדין פטר חמור נראה שגם הם נתקדשו:

 

מצוות פדיון פטר חמור

 

מצרים נמשלו לחמורים, לכן פודים דווקא חמור מכל החיות הטמאות גזירת הכתוב. כלומר, במכת בכורות גם המצרים נתקדשו! אמנם זה בדרך שלילית של מכה ומוות אבל זה בעצם היה הופעת ה'. פירוש נוסף הוא כי החמורים עזרו לישראל לסחוב את הכסף וזהב של מצרים- זה גם ביטוי לפן החיובי הקדוש שהתקיים במצרים שישראל לוקחים את רכושם.

דבר מעניין לראות בהלכות של פטר חמור- שאכן יש בחמור קדושה ואסור לעבוד בו, אסור לגזוז את שערו ואם ערפו אותו עדיין אסור בהנאה וחייבים לקברו. בעצם יש מניעה פרקטית שאי אפשר להקריבו על המזבח וגם אי אפשר לאוכלו.

 

עריפת פטר חמור

 

הרמב"ם מונה את העריפה כמצווה בפני עצמה. הראב"ד משיג על כך שזהו רק היזק ועבירה. נראה לבאר שלפי הרמב"ם העריפה היא כמעין תחליף או מקביל להקרבה. באמת אמורים לפדות אותו בשה אלא שלעריפה יש גם משמעות בדיעבד של הקרבה. דבר זה מאוד מזכיר את מכת בכורות מצרים שאכן היה בזה מפגש עם השכינה. זה הביטוי השלילי שממש ברגע המפגש הם מתו ונתקדשו.

האבן עזרא מביא פירוש של קראים שמצוות העריפה היא לכתוב על עורף החמור קודש. יסוד טעותם בכך שראו בעריפה תחליף גמור להקרבה.

 

תפדה בשה- הקבלה לקרבן פסח

 

מצווה לפדות את החמור בשה דווקא ואי אפשר בעגל או בחיה. בגמרא למדו את זה מ"שה" של קרבן פסח. יש גם הווא אמינא שהפדיון תהיה חייבת להיות בזכר תמים בן שנה כמו קרבן פסח. מכאן נראה לבאר שהפטר חמור זה ה"קרבן פסח של המצרים".

 

סיכום ומשמעות יציאת מצרים

 

מכת בכורות יצר מפגש עוצמתי בין השכינה וארץ מצרים. למצרים עצמם זה היה עם כל חומריותם והם מתו. ישראל הכינו את עצמם, התעסקו במצוות הפסח וצמצמו את חומריותם. כך נוצר מפגש במינון הנכון והמדוייק שמחיה אותם. גם ישראל וגם מצרים נתקדשו במהלך זה, כך למדנו ממצוות פדיון בכורות ומצוות פטר חמור. עם ישראל מתעל ומכוון את המפגש לקידוש ה'. החומריות עצמה מצטמצמת, היא גם מתקדשת אבל זקוקה לפדיון והמרה לשמים או לעריפה. גם עריפת מצרים והחומריות אינה מחיקה אלא תחליף ומעין קרבן. דווקא במכת בכורות יוצאים ממצרים כי אז נתגלה קדושת ישראל וגם קדושת החומר ומצרים וההבדלים שביניהם. זה המשמעות של יציאת מצרים.

 


 

[i]  מקורות:

ישראל במכת בכורות

 

שמות פרק יב,

(יא) וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק: (יב) וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְקֹוָק: (יג) וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:…(כג) וְעָבַר יְקֹוָק לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְקֹוָק עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף: … (כז) וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיקֹוָק אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:

רש"י: פסח הוא לה' – הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים…

וראיתי את הדם – הכל גלוי לפניו, אלא אמר הקדוש ברוך הוא נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצותי ופוסח אני עליכם:

ופסחתי – וחמלתי, ודומה לו (ישעיהו לא ה) פסוח והמליט. ואני אומר כל פסיחה לשון דלוג וקפיצה. ופסחתי מדלג היה מבתי ישראל לבתי מצרים, שהיו שרוים זה בתוך זה…

 

מצוות פדיון בכורות ופטר חמור

 

שמות פרק יג:

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: … (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַיקֹוָק וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַיקֹוָק: (יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְקֹוָק כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַיקֹוָק כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה:

רש"י:

לי הוא – לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים:

(יג) פטר חמר – ולא פטר שאר בהמה טמאה, וגזרת הכתוב היא לפי שנמשלו בכורי מצרים לחמורים. ועוד, שסייעו את ישראל ביציאתן ממצרים, שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:

תפדה בשה – נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן:

 

אופי הפטר חמור – משמעות מכת בכורות ויציאת מצרים

 

שו"ע יו"ד שכא' סעיף ח:

פטר חמור אסור בהנאה עד שיפדה; ואם מכרו קודם פדיון, דמיו אסורין. הגה: ודוקא שמכרו סתמא, אבל אם הודיעו ללוקח שהוא פטר חמור והוא מוכר לו מה ששוה יותר מהשה שיפדה, דמיו מותרים, ואפילו לכתחלה מותר למכרו בכהאי גוונא (כך משמע בטור). ואם מת קודם פדיון, או שערפו, יקבר, מפני שהוא אסור בהנאה אף לאחר עריפתו, הואיל ולא נפדה. לפיכך אם לא פדהו ונתן פטר החמור בעצמו לכהן, אסור לכהן להשתמש בו עד שיפדהו בשה ויקח השה לעצמו, או יערפנו ויקבר.

 

פניני הלכה, כשרות א' פרק יט' הלכה ח':

ואף שיש קדושה בפטר החמור, כיון שהוא מין טמא אין אפשרות להקריבו על המזבח, לפיכך צוותה התורה לפדותו בשה…

 

עריפתו ופדיונו בשה

 

רמב"ם בכורים יב' הלכה א:

מצות עשה לפדות כל אדם מישראל פטר חמור בשה, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו שנאמר ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו, ושתי מצות אלו נוהגות בכל מקום ובכל זמן, ומצות פדייה קודמת למצות עריפה.

 

השגת הראב"ד שם:

ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לעורפו. א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעת המיושבת שיחשוב זה במצות עשה אע"פ שאמרו מצות פדייה קודמת למצות עריפה לא שתחשב מצוה אבל היא עבירה ומזיק נקרא ומפסיד ממונו של כהן ומפני שאמר מצות פדייה אמר מצות עריפה.

 

רדב"ז שם:

…ותמהתי על מה שכתב אבל היא עבירה ומזיק וכו' וכי מה שהתירתו תורה היכי קרי ליה עבירה אלא מצותיו ית' גזירות הן לא שנא אם הוא מזיק או מתקן. עוד תמהתי על הרב שהוא בקי בחדרי סודות תורתנו הקדושה איך קרי לעריפת פטר חמור מזיק והלא מתקן הוא למי שיודע סוד המצוה. ולפיכך אני אומר שדברי רבינו מן הדעת המיושבת ואין צריך לזה פלפול דמשנה שלימה היא כאשר כתבתי:

 

אבן עזרא שמות יג' יג':

וערפתו. י"א תכתוב על ערפו קדש. והאומר כזה, אומר אני שהוא חמור קשה עורף, כי הנה כתוב הוא יערוף מזבחותם (הושע י, ב), וערפו שם את העגלה בנחל (דבר' כא, ד), שהפירוש לכרות העורף, כאשר פי' מעתיקי הדת, כי כל בכור שלא יקרב לגבי המזבח או לא יפדה חייב מיתה,

(הערות הרב שלמה נעטער על אבן עזרא, מקראות גדולות, אות ז': פירוש זה אמר כנגד הצדוקים שהם סומכים על דעתם.)

 

תפדה בשה – מקביל לקרבן פסח

 

שמות פרק יג':

(יג) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה:

 

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכא' סעיף ב

אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי.

 

גמרא בכורות דף יב' עמוד א':

דתניא, בן בג בג אומר: נאמר כאן שה ונאמר להלן שה, מה להלן – פרט לכל השמות הללו, אף כאן – פרט לכל השמות הללו, אי מה להלן – זכר תמים ובן שנה, אף כאן – זכר תמים ובן שנה ת"ל: תפדה תפדה – ריבה. אי תפדה תפדה ריבה, אפי' כל הני נמי! א"כ – שה שה מאי אהני ליה?

רש"י: להלן – בפסח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *