אילולא התורה – איך גוי מתגרש?

כדי להבין את מהות הגירושין , נתבונן במצב שהיה לפני התורה. מה היה אם לא היה תורה, מה היה התהליך? מתוך כך נוכל להבין את הנקודה שהתחדשה במתן תורה. מהות הגירושין יוכל גם ללמד אותנו על מהות הנישואים.

 

הרמב"ם כותב שאצל בן נח גירושין זה ברגע שאחד הצדדים פורש יכול, וזה ללא צורך בגט שטר[1].

 

לפי זה נראה שהחיבור של החתונה הוא ענין הסכמי-חברתי. ברגע שאחד מהצדדים כבר אינו מעוניין אין בעיה לפרק, כי זה סוג של הסכמה לשותפות, וזה עצמו מגדיר את החיבור.

 

גויים – או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה

בירושלמי אנו רואים מחלוקת על גירושין של בן נח. שם מופיע שהקב"ה מייחד שמו בגירושין רק על ישראל. שם מופיע "או שאין להם גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה"[2]. לפי הרמב"ם זה מתפרש כדברינו. אולם יש פירוש נוסף מדהים בירושלמי:

 

בן נח אין לו היתר לעולם בגירושין!

רבי דוד נוטה לומר שגויים אין ביכולתם לגרש[3]. אם ננתח הבנה זו יוצא, שקשר הנישואין אינו בר שינוי. המצב החדש שנוצר בין בני הזוג לא יכול להתנתק לעולם. יש כאן תפיסה הפוכה מההסכמה הוירטואלית הסכמית. הקשר כל כך "עמוק" ומוחשי שאי אפשר לעזוב את זה לעולם. מחמת תפיסה זו אכן נמנעים כמרים מלהינשא כי בכך עלולים "להילכד" ברשת האישה, העולם הזה והחטא.

מכאן נעבור לחידוש המדהים והכפול של התורה:

 

פרשת גט – החידוש הכפול של התורה

הפרשה שבה מופיע הגירושין בכלל לא באה לומר את עצם הגירושין. עיקר הנושא הוא לומר שאחרי גירושין מאדם אחד, נישואין וגירושין מאדם שני- אסור לראשון לחזור לקחת את גרושתו- "אחרי אשר הוטמאה"[4].

מדוע זה מכונה כ"היטמאות"? הרי היא נתגרשה כדת וכדין והיא אכן היתה פנויה?

צריך להבין מכך, שגירושין אינו מוחק את הקשר אלא מתיר את הקשר. היהדות אכן סוברת שקשר נישואים זה מציאות מוחשית אמיתית. מנגד, היהדות מעניקה חופש פעולה- בתוך עולם עמוק זה של מהויות- לפעול ולשנות. לא שינוי שמוחק, אלא שינוי שמאפשר להמשיך. היהדות אוחזת את שני הקצוות: אכן יש קשר ממשי עמוק שאינו נמחק לעולם. קשר הנישואין הוא מציאות חדשה ומופלאה. בו זמנית התורה מאפשרת תימרון ופעולה חופשית (בתנאים מסויימים והלכות גט) לבנות על גבי זה. מבחינה זו יש איסור להחזיר גרושתו כי יש מימד של "הוטמאה".

 

מה שקובע את האיסור הוא דווקא אם האישה נתקדשה אפילו אם לא נבעלה, לעומת זאת אם היא סתם זינתה אינה נאסרת לחזור אליו[5]. מכאן צריך להבין שמה שאוסר הוא יצירת הקשר העמוק והמהותי הטהור של התורה ולא עצם מעשה הביאה לאחר.

 

הגט והגירושין כדת משה וישראל הם המאפשרים את ה"התרה" הזו- להתיר משהו קיים, רק לפתוח את הקשר האיסורי שבדבר. אבל לא במובן של מיחקה ופירוק קשר הסכמתי וירטואלי. אין ביהדות דבר כזה קשר וירטואלי-הסכמי[6].

 

ההחלטה וההסכמה יכולים ליצור קשר שהוא בעצמו כבר עמוק יותר מאותה ההחלטה בעצמה:

קשר נישואים שהוא הרבה מעבר למילים.

 


 

[1] רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ח':

…ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה, שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד, אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.

 

[2] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת קידושין פרק א הלכה א:

מניין שבני נח מוזהרין על עריות כישראל ת"ל [בראשית ב כד] ודבק באשתו ולא באשת חבירו…הרי למדנו גוים אין להן קידושין מהו שיהא להם גירושין ר' יודה בן פזי ור' חנין בשם ר' חונה רובה דציפורין או שאין להן גירושין או ששניהן מגרשין זה את זה ר' יוחנן דצפרין ר' אחא ר' חיננא בשם ר' שמואל בר נחמן [מלאכי ב טז] כי שנא שלח וגו' עד את ה' אלהי ישראל בישראל נתתי גירושין לא נתתי גירושין באומות העולם ר' חנניה בשם ר' פינחס כל הפרשה כתיב יי צבאות וכאן כתיב אלהי ישראל ללמדך שלא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו בגירושין אלא בישראל בלבד.

 

[3] ר"ן סנהדרין נח ב ד"ה "מדקרו":

"…אבל בן נח אחר כיון שפירש ממנה לשם גירושין וישלחנה לעצמה או שתצא היא מתחת רשותו ותלך לה זהו גירושיו, שאין להם גירושין בכתב, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהל' מלכים. אבל ה"ר דוד ז"ל כתב בחידושיו, שקרוב הוא שנאמר שבן נח אין לו היתר לעולם בגירושין, כמו שאמר, אמר אלהי ישראל לא ייחד הב"ה שמו על הגירשין אלא על ישראל… וזו אינה ראיה בעיני, שאפשר לומר, דמאי דאמרינן שלא ייחד הב"ה שמו על הגירושין, היינו דווקא בגירושין בכתב."

 

[4] דברים פרק כד:

(א) כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:(ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר:(ג) וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה:(ד) לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה כִּי תוֹעֵבָה הִוא לִפְנֵי יְקֹוָק וְלֹא תַחֲטִיא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רש"י: אחרי אשר הוטמאה- לרבות סוטה שנסתרה.

 

[5] רמב"ם הלכות גירושין פרק יא:

הלכה יב: המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אף על פי שלא בעלה  נאסרה על הראשון, ואם החזירה הראשון ובעלה לוקה וכופין אותו להוציא שנ' +דברים כ"ד+ לא יוכל בעלה הראשון וגו'.

הלכה יג: זינת עם אחר כשהיא גרושה הרי זו מותרת לחזור  לבעלה שנ' +דברים כ"ד+ ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, הוייתה לאיש אחר שהיא הקדושין היא שאוסרת אותה על בעלה לחזור לו.

 

[6] הבנה זו יכולה גם להסביר דיני אישות ומשפחה נוספים כגון הדין של "לא יוכל לשלחה כל ימיו" כי המציאות נוצרה:

 

דברים פרשת כי תצא פרק כב כח-כט':

כִי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ) וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:

 

וכן את דין הייבום שיש בכוח האישה להוליד את בעלה מחדש כי המציאות כבר נוצרה והכוח כבר קיים אצל האישה. אותו כוח שבגירושין קנויה לאישה.

 

דברים כה' ה-ו:

כִי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

רש"י:והיה הבכור- גדול האחים הוא מייבם אותה.

יקום על שם אחיו- זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *