במאמר זה, נתבונן על המשמעות של ערי המקלט. מה זה עושה לרוצח בשגגה ומה כוחם?
ננסה ללמוד מהקבלתם לערי הלוויים וכן למקום המזבח שגם קולט באופנים מסוימים.

 

ערי מקלט – לנוס שמה רוצח בשגגה

ערי המקלט קולטים את הרוצחים בשגגה. אם גואל הדם מוצא אותו בחוץ זכותו להורגו, ואם הוא בפנים אסור לו[1].

 

ערי מקלט – ערי לווים

גם ערי הלוויים קולטים. יש הקבלה בין ערי המקלט לערי הלוויים[2]. מה מאפיין את ער הלוויים? התשובה היא שזה לא באמת נחלה במובן האימתי. על הלוויים נאמר ש"ה' הוא נחלתם"[3], השטחים שהם מקבלים זה אמנם שטח טריטוריאלי אבל אין זה נחלה. כפי שנראה בהמשך – זה הבדל גדול מאוד.

 

נחלות ישראל – זאת הארץ אשר תיפול לכם

הנחלה עצמה מעניקה כוח לאדם. קרקע אינו רק מקום להניח את הרגליים. זהו הכוח של האדם. הארץ שנתחלקה בגורלות קובעת את המקום המקודש לדיני מצוות התלויות בארץ. כך גם יש להניח שלכל שבט ושבט היה נחלה מותאמת וייחודית שמתאימה לשורש נשמתו ואפיו של השבט. לכן מפילים גורלות כי יש צורך להפיל את הכוח השולט שם על מנת לרשת את המקום[4].

 

קין נע ונד – לא תוסף תת כוחה לך

דוגמא בולטת להגדרה זו היא קין. קין נחשב הרוצח הראשון שגם כן הוצרך לקבל עונש של גלות[5]. חז"ל מלמדים אותנו שהוא היה נע ונד. בעקבות איבוד הכוח של האדמה כבר היה חשש שהחיות יהרגו אותו. רק לאחר שה' מוסיף לו אות משמו כהשלמה לחיסרון הקרקע היה יכול לשרוד.

 

מכאן נוכל להסיק שגם הגולה לעיר מקלט כשאדם רצח בשוגג בעצם על ידי הגלות האדם מאבד את כל כוחו. כוח בסיסי זה שהוענק לו מהאדמה הוא מאבד. אנו "שומטים את הקרקע" מתחת לרגליו. ערי המקלט שם אותו במקום שאמנם הוא אכן שטח במובן הטריטוריאלי אבל הוא כל כולו ללא כוח, אוורירי ווירטואלי.  כמו ש"ה' הוא נחלתם" נאמר על הלוויים וגם על המתים כך קורה לרוצח בשוגג כאשר הוא גולה לעיר מקלט.

 

הבנה עמוקה ביותר לערי המקלט נוכל ללמוד מקליטת מקום המזבח:

 

מעם מזבחי תקנו למות – מחנה לויה

מקום נוסף שקולט הוא מחנה לויה. במשך שנות הנדודים במדבר היה מחנה לויה קולט את הרוצחים[6], דוגמת ערי הלויים וערי המקלט שלאחר מכן. מתוך הפסוק רואים שיש מחשבה שמקום המזבח יכול לקלוט את הרוצח, לכן צריך להגיד ולהדגיש –" מעם מזבחי תיקחנו למות".

 

האם זה רק מחשבה?

האם יש מצבים שבאמת המזבח קולט?

 

ברמב"ם הלכות רוצח רואים שיש מצבים שאכן המזבח יכול לקלוט. הרוצח בשגגה המזבח כן קולטתו, ורק רוצח במזיד לא. אדם שהרג בשוגג וברח למזבח, בית דין מביאים אותו לעיר מקלט[7]. רואים כאן את ההקבלה המדהימה בין שני המקומות. יש אופנים נוספים שהמזבח יכול לקלוט לעולם.

 

מדוע שהמזבח יוכל לקלוט את הרוצחים?

 

אם נתבונן במשמעות המזבח נראה שהאדם נוצר עפר ממקום המזבח כדי שיוכל להיות לו כפרה. פירוש נוסף זה שקלט עפרו מכל העולם כדי שכל מקום תהא קולטתו לקבורה[8]. מזה שהמזבח "קולט" צריך להבין שכאשר האדם נס אל המזבח הוא בעצם "נקלט" כמו קבר, ושב אל מקורו. שיבה זו מכפרת עליו. זה לא רק איבוד הכוח במובן השלילי אלא זהו "התאיינות" (מלשון אין) של האדם למצב ראשוני לפני ההתפתחות וההתפרטות שלו. לפני שהוא "מגזים" עם הכוח שלו הורג את הזולת. הוא שם את כוחו בצד ומתכפר.

 

כל היכולת של קליטת ערי המקלט בנויה על ההבנה שהמקום מעניק למקום כוח אדיר, כוח של נחלה. ממילא אפיון מסוים של כוח זה יכול להשפיע שינוי מהפכני על האדם.

 

סיכום

ערי מקלט מכפרים וקולטים כי זה גלות.

ערי מקלט מכפרים כי האדם מאבד את כוחו של האדמה.

ערי מקלט מכפרים דוגמת ערי הלוויים ומחנה לוייה ש"ה' הוא נחלתם" .

ערי מקלט מכפרים דוגמת המזבח שקולט את האדם כמו קבורה, ומכפר עליו במצבו הראשוני והבראשיתי.

 


[1]

במדבר פרק לה':

(ט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן: (יא) וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה…   (כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ: (כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה:  (כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם: (כח) כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ…לג) וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:

 

[2]

במדבר פרק לד'

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר: (ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם:(ג) וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם:(ד) וּמִגְרְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב:(ה) וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת נֶגֶב אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֶת פְּאַת יָם אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְאֵת פְּאַת צָפוֹן אַלְפַּיִם בָּאַמָּה וְהָעִיר בַּתָּוֶךְ זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים:(ו) וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר:(ז) כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר אֶתְהֶן וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן:ח) וְהֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מֵאֲחֻזַּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם:

 

[3] יהושע יג' לג:

ולשבט הַלֵּוִי לֹא נָתַן מֹשֶׁה נַחֲלָה יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוא נחלתם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם:

 

[4] במדבר פרק לד':

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם בָּאִים אֶל הָאָרֶץ כְּנָעַן זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּפֹּל לָכֶם בְּנַחֲלָה אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ: …(טז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן:(יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ:

רש"י: (ב) זאת הארץ אשר תפול לכם וגו' – לפי שהרבה מצות נוהגות בארץ ואין נוהגות בחוצה לארץ, הוצרך לכתוב מצרני גבולי רוחותיה סביב, לומר לך מן הגבולים הללו ולפנים המצות נוהגות:

תפול לכם – על שם שנתחלקה בגורל נקראת חלוקה לשון נפילה. ומדרש אגדה אומר ע"י שהפיל הקב"ה שריהם של שבע אומות מן השמים וכפתן לפני משה, אמר לו ראה אין בהם עוד כח:

(יח) לנחול את הארץ – שיהא נוחל וחולק אותה במקומכם:

 

 

[5] בראשית פרק ד':

יא) וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ:(יב) כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תת כחה לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ:…:(טז) וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי יְקֹוָק וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן:

רש"י:בארץ נוד – בארץ שכל הגולים נדים שם:

קדמת עדן – שם גלה אביו כשגורש מגן עדן, שנאמר (לעיל ג כד) וישכן מקדם לגן עדן, את שמירת דרך מבוא הגן, שיש ללמוד שהיה אדם שם. ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים, שנאמר (דברים ד מא) אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש. דבר אחר בארץ נוד, כל מקום [שהיה הולך] היתה הארץ מזדעזעה תחתיו והבריות אומרות סורו מעליו, זהו שהרג את אחיו:

 

[6] שמות פרק כא':

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס (יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:

רש"י:ושמתי לך מקום – אף במדבר, שינוס שמה, ואיזה מקום קולטו, זה מחנה לויה:

 

[7] רמב"ם הלכות רוצח פרק ה':

הלכה יא

יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו, הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו.

הלכה יב

המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון +שמות כ"א י"ד+ מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח, לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו.

הלכה יג

אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט.

הלכה יד

וכל מי שקלטו המזבח אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים במחוייב גלות, אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר הרי זה ניצל, ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.

 

[8] בראשית ב' ז':

וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

רש"י: עפר מן האדמה- צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, שכל מקום שימות שם תהא קולטתן לקבורה. דבר אחר נטל עפרו ממקום שנאמר בו מזבח אדמה תעשה לי, אמר הלואי תהיה לו כפרה ויוכל לעמוד.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *