התורה מתארת לנו את הלידה של יעקב ועשו. אין כאן סתם תיאורים היסטוריים אלא מדובר בפירוט מדויק של האופי של יעקב ועשו. הפרטים עצמם מגדירים את התכונה של כל אחד מהם. זה מתבטא גם בשמות שלהם. נתבונן בסיפור וננסה להבין את התכונה שלהם.

 

תכונתו של עשו

עשו יוצא אדמוני ומלא בשיער. לכן קוראים לו עשו מלשון "עשוי" שהוא נעשה כבר[1]. הוא גם נולד עם השיניים חניכיים וזקן[2]. מה יש כאן בתיאור הזה? עשו נולד כמו חיה. החיות מהרגע שהם נולדות הם כבר יכולות ללכת ולחיות בעולם. לעומת זאת האדם בדרך כלל נזקק לזמן והתפתחות והתרגלות למציאות. עשו הוא כבר מתאים לסביבה. עשו זורם במציאות. מלא ברעננות חיים ומביא איתו כבר את כוח המגן שלו לעולם[3]. הוא חי בהרמוניה עם העולם. במובן זה עשו הוא שלם.

 

תכונתו של יעקב

תכונתן של יעקב היא אחרת. אפילו הופכית. הוא נולד אוחז בעקב של עשו, על שם אחיזה זו הוא קרוי יעקב[4]. אם נתרגם את זה לתכונה צריך לומר שיעקב הוא במהותו שואף. מנסה להשיג משהו שאין לו. חותר למעבר.  יעקב זה כוח פעולה ומאמץ. לא רק שהוא לא מושלם אלא הוא כל כולו מנסה להשתלם. האם הוא מצליח אי פעם להגיע?

 

התפתחות כוחו של עשו

כאשר עשו גדל, מה שכבר הופיע בעת לידתו מתפתח ומקבל ביטויים חזקים יותר. עשו הוא איש ציד איש שדה, בטל וצודה חיות בשדה[5]. הציד שהוא עושה הוא עושה מכוח בגדי אדם הראשון[6], שהוא לקח מנמרוד[7], והם מלאים בריח של גן עדן[8]. בגדים אלה גורמים לכך שכל החיות ועופות שבעולם מתקבצים אצלו[9]. מדוע החיות באות אליו? צריך להגיד שהם נמשכות אליו. כל חיות העולם מזהים בעשו את המלך שלהם. הם רואים בעשו את השיא של עצמם.  בגדים אלה אף משמשים את עשו והא עובד בכהונה גדולה, כי הא בכור[10]. עד כאן הכל טוב ויפה. יש בעשו מן השלימות.

 

התפתחות כוחו של יעקב

יעקב גדל והוא איש תם יושב אוהלים[11]. מי שבונה אוהל זה כי הוא לא ממש מתאים לסביבה. מצד שני, כאשר הוא תוחם לעצמו שטח ומצליח לשרוד הוא יכול להיות במיטבו ובמקסימום שלו. הוא לא חיה ולא זורם במציאות, אבל בבניה מלאכותית הוא מבדיל את עצמו. אוהל זה הוא בית מדרש של שם ועבר ושם היה שומע את דבר ה'[12]. הכל המשך של אותה הנקודה. יעקב שומע את הדיבור שמעבר לעולם הזה. הוא מחובר לתורה ולציווי האלוהי שמגיע מחוץ למציאות. הוא חי את עולם הבא. לכן הוא גם יעקב- כי הוא חותר למעבר באופן תמידי.

 

נפילתו של עשו

בשלב מסוים עשו נופל. "הנה אנוכי הולך למות"[13], הבכורה שלו לא תצליח להישאר איתו בגלל שהעבודה תעבור לשבט לוי[14]. כלומר חטא העגל זה ביטוי לנפילה של עשו. מה הקשר? עבודה זרה של חטא מבטא את הנפילה של כוחות האלוהות לשרת את האדם עצמו, עד שהוא עושה בעצמו ולעצמו אלוהים. כך גם מבאר רש"י את הדו-שיח שבין יעקב ועשו שעבודת הכהונה יש בה הרבה מיתות ואזהרות, עשו יודע שהוא לא מסוגל לעמוד בזה[15]. מדוע? כי אצל עשו מרוב שהוא שלם הוא לא יכול לקבל שיש ציווי המגיע מלמעלה. עשו מבטל את כל הפער שיש בין האדם לאלוה ולכן אין אצלו מצוות מעשיות. לכן המצב המובנה שיש אזהרות ועונשים – כלומר, יחס נבדל בין החוקיות העליונה ולמציאות בעולם מפילה אותו. במצב זה הוא קורס ועובר על כל העבירות החמורות כולל כפירה בעיקר[16].

 

עשו, רומא והנצרות

חז"ל מקשרים בין עשו, אדום ורומא. שני גויים בבטנך זה רבי ואנטונינוס[17], משמני הארץ זו איטליה[18], אלוף מגדיאל זה רומי[19]. אפילו את עשו עצמו כותבים המקובלים שנתגלגל ליש"ו[20]. כך מוגדר עשו בגמרא ש"ישראל מומר"[21]. על פי דברינו אין זה מקרי, גם הנצרות שאפה לשלימות וקרסה. בתחילת דבריהם "נתגשמה האלוהות" (ספר הכוזרי) ובכך ביטלו את הפער שבי האדם לה'. הם ביטלו את המצוות המעשיות. אבל בדיוק במעשה זה הם הגשימו ו"חנקו" את האלוהות ובכך אין הוא אינסוף יותר. ולבסוף נהרג והעולם נשאר מקום השטן.

 

כיבוד הורים של עשו וחיבור יעקב לזכות התורה

הבדלים אלה בתכונותיהם וכוחם של יעקב ועשו מביא להבדלה נוספת ביניהם. עשו מתבלט בכיבוד הורים. זה גם הזכות שהולך איתו[22]. לעומת זאת יעקב נענש על השנים שבהם לא כיבד את אביו. ובארבע עשרה שנים שלמד תורה אצל שם ועבר לא נענש בזכות התורה[23]. מדוע? באדם יש "שלושה שותפין"- ההורים שלו והקדוש ברוך הוא. עשו מחובר למקור של שמן ההורים בעולם הזה, ולכן מכבדם. ביחס לשותף השלישי הוא אינו מחובר. יעקב מחובר מאוד לשותף השלישי. יעקב אינו נענש  בארבע עשרה שנים שבהם למד תורה כי זכות התורה הצילה אותו מחובת כיבוד ההורים. כל אחד מתחבר למקור אמיתי מהשלושה שותפין באדם.

 

יעקב אוחז בעשו – הפעולה קונה את הזרימה

לאחר שעשו נופל דווקא יעקב מצליח עם כוחו לרכוש את ה"עשוויות". כך בלידתו אוחז בעקב עשו[24], בהמשך קונה את הבכורה[25], ובסוף אף משיג את הברכה[26]. על שם זה קרוי יעקב. בהמשך חייו אף יזכה להחליף את שמו מיעקב לישראל לבטא שיאמר שהברכות באו לו בשררה ובגילוי פנים ולא בעקבה וברמייה[27]. אמנם נראה שהמילה האחרונה בהיסטוריה טרם נאמרה בעניין הזה.

 

עשו בעצמו לא מצליח לשמר את מדריגתו שלו עצמו כעשו כי זה קורס אל תוך עצמו ולא מחובר לה' שמבחוץ. לעומת זאת, יעקב מצליח בכוח שאיפתו ובפעולתו להשיג את מה שיש אצל עשו.       

 

שלימות והשתלמות

הרב קוק מבאר את ההבדל שבין השלימות להשתלמות[28]. האידיאל הוא שלימות שכל הזמן משתלמת. שלימות בלי ההתקדמות קופאת במקום וזה בעצמו חיסרון. מאידך, השתלמות אינסופית מאפשרת נגיעה בשלימות עצמה.

 


[1] בראשית פרק כה' פסוק כה'

(כה) וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו:

רש"י: ויקראו שמו עשו – הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה:

 

[2] תרגום יונתן בראשית כה' כה'

ונפק קדמאה סומוקריי כוליה ככילן דשיער וקרוי שמיה עשו מן בגלל דאתיליד כוליה גמיר בשער רישא ודיקנא ושינין וככין: (ראשו וזקנו ושיניים וטוחנות)

 

[3] רש"ר הירש בראשית פרק כה כה

אדמוני, גם ביחס לדוד (שמואל א' טז, יב), אדום לחיים, סימן לרעננות החיים. אף הוא היה שעיר. שער בתינוק בן יומו, סימן הוא לעודף מיצים וכוחות, עד שדי היה בהם לגדל את השער, – הגדל על פי רוב רק באיחור זמן. והנה כאן עודף כזה, עד שהגוף כולו כבר היה מכוסה פלומה. משום כך כל הנוכחים בלידתו קראוהו עשו (משורש "עשה"), אדם עשוי ונגמר כל צרכו. "חיים" ו"כוח מגן" כבר הביא אתו לרוב.

 

[4] בראשית פרק כה:

(כו) וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

רש"י… דבר אחר אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב.

[5] בראשית פרק כה כז':

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:

רש"י: איש שדה – כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות:

 

[6] תרגום יונתן בראשית פרשת תולדות פרק כז טו'

ונסיבת רבקה ית לבושי עשו ברה רבא מרגנן דהוה מן אדם קדמאי

 

[7] תרגום יונתן בראשית פרק כה כז'

ורביאו טליא והוה עשו גבר נחשירכן למצוד עופן וחיוון גבר נפיק חקל קטיל נפשין דהוא קטל ית נמרוד וית חנוך בריה ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם יי:

 

בראשית פרשת תולדות פרק כז טו'

וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן:

רש"י: החמודות – הנקיות, כתרגומו דכייתא. דבר אחר שחמד אותן מן נמרוד:

 

[8] בראשית פרק כז' כז':

וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְקֹוָק:

רש"י: וירח וגו' – והלא אין ריח רע יותר משטף העזים, אלא מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן:

שפתי חכמים שם אות ב':

לפי שעשו חמד הבגדים האלו מנמרוד, ונמרוד ירשן מאדם הראשון, ואדם היה לובשן בגן עדן:

 

[9] פרקי דרבי אליעזר פרק כד:

רבי יהודה אומר הכתנת שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולאשתו היתה עמם בתבה, וכשיצאו מן התבה לקחה חם בן נח והוציאה עמו והנחילה לנמרוד. ובשעה שהיה לובש אותה, היו כל בהמה חיה ועוף באין ונופלין לפניו. כסבורין שהוא מכח גבורתו, לפיכך המליכוהו עליהם מלך, שנאמר [שם ט] על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני ה'…רבי אומר עשו אחיו של יעקב ראה את הכתנת שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם ולחוה על נמרוד, וחמד אותם בלבו, והרגו ולקח אותם ממנו. ומנין שהיו חמודות בעיניו, שנאמר [שם כז, טו] ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת. וכשלבש אותם, נעשה בם גם הוא גבור, שנאמר [שם כה, כז] ויהי עשו איש ידע ציד.

 

[10] תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק א' יב':

כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו' וכתיב [שמות יב יב] ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וגו' קודם לכן מה היו עושין [בראשית כז טו] ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית מהו החמודות שהיה משמש בכהונה גדולה.

 

[11] בראשית פרק כה:

(כז) וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים:

רש"י: ישב אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר:

 

תרגום יונתן בראשית פרק כה כז':

ורביאו טליא … ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם יי:

 

[12] רש"י בראשית פרק כה: ישב אהלים – אהלו של שם ואהלו של עבר:

 

תרגום יונתן בראשית פרק כה כז':

ורביאו טליא … ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר תבע אולפן מן קדם יי:

 

[13] בראשית פרק כה לב':

וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה:

 

[14] רש"י בראשית פרק כה לב':

הנה אנכי הולך למות – (מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטול אותה…

 

[15] רש"י בראשית פרק כה לב':

הנה אנכי הולך למות – ועוד אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה:

 

[16] מסכת בבא בתרא דף טז עמוד ב

אמר רבי יוחנן, חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום: בא על נערה מאורסה, והרג את הנפש, וכפר בעיקר, וכפר בתחיית המתים, ושט את הבכורה.

 

[17] רש"י בראשית פרק כה' כב':

שני גוים בבטנך – גיים כתיב, אלו אנטונינוס ורבי, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים:

 

[18] רש"י בראשית  פרק כז לט':

משמני הארץ וגו' – זו איטליאה של יון:

 

[19] בראשית פרשת וישלח פרק לו מג':

אַלּוּף מַגְדִּיאֵל אַלּוּף עִירָם אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם הוּא עֵשָׂו אֲבִי אֱדוֹם: פ

רש"י: מגדיאל – היא רומי:

 

[20] פרי עץ חיים, רבי חיים ויטאל, שער ראש חודש, פרק ג':

נמצא במקום אחר, כתיב עשי"ו, כי להיות שנתגלגל בישוע, תלמיד רבי יהושע בן פרחיה…

 

[21] מסכת קידושין דף יח' עמוד א':

א"ר יוחנן עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה דכתיב (דברים ב, ה) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודלמא ישראל מומר שאני .

[22] בראשית פרק לב יב':

הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים:

תרגום יונתן: שיזבני כדון מן יד אחי רבא מן יד עשו ארום מסתפי אנא מניה דהוא עסק באיקרא דאבוי דילמא ייתי וימחינני אימא על בניא

 

[23] רש"י בראשית פרק כח ט':

אחות נביות – …ולמדנו מכאן שנטמן בבית עבר ארבע עשרה שנהב ואחר כך הלך לחרן… הא למדת שאחר שקבל הברכות נטמן בבית עבר ארבע עשרה שנים. (אבל לא נענש עליהם בזכות התורה, שהרי לא פירש יוסף מאביו אלא עשרים ושתים שנה דהיינו משבע עשרה עד שלשים ותשע כנגד עשרים ושתים שפירש יעקב מאביו ולא כבדו…אלא ודאי נטמן בבית עבר בהליכתו לבית לבן ללמוד תורה ממנו, ובשביל זכות התורה לא נענש עליהם ולא פירש יוסף ממנו אלא עשרים ושתים שנה, מדה כנגד מדה):

 

בראשית פרשת וישב פרק לז לד':

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:

רש"י: ימים רבים – עשרים ושתים שנהג משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים…כנגד עשרים ושתים שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם… וזהו שאמר ללבן לעיל (לא מא) זה לי עשרים שנה בביתך, לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן:

 

[24] בראשית פרק כה כו':

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם:

 

[25] בראשית פרק כה לג':

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב:

 

[26] בראשית פרשת תולדות פרק כז כג':

וְלֹא הִכִּירוֹ כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת וַיְבָרְכֵהוּ:

 

בראשית פרשת תולדות פרק כז

(לה) וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ: (לו) וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי וַיֹּאמַר הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה:

רש"י: במרמה – בחכמה:

 

[27] בראשית פרק לב כט'

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

רש"י: לא יעקב – לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים

 

[28] אורות הקודש ב' (עמ' תקל):

טו – השתלמות ושלמות

מגמת ההויה כולה, מצד החפץ הכמוס האין סופי, היא כפי הגלותה לנו, עצה גדולה של התעלות והוספה נצחית… ואף על פי שאין קץ להעילוי של השלמות המלאה, שאין בה עילוי מצד אין סופיותה, מכל מקום כלול בה גם כן זה הכח הנשגב של התעלות תדירית, וזה נחשב כאלו השלמות המוחלטה משתלמת על ידי ההשתלמות, הבאה על ידי הופעת הקוטן הבא אל הגודל, ועבודה זו היא צורך גבוה.

טז – השלמות המוחלטת וההתעלות

… שהשלמות המוחלטת היא היא מחויבת המציאות, ואין בה דבר בכח, כי אם הכל בפועל, אבל יש שלמות של הוספת שלמות, שזה אי אפשר להיות באלהות, שהרי השלמות המוחלטת האין סופית אינה מניחה מקום להוספה, ולמטרה זו שהוספת שלמות גם היא לא תחסר בהויה, צריכה ההויה העולמית להתהוות, ולהיות לפי זה מתחלת מתחתית היותר שפלה, כלומר ממעמד של החסרון המוחלט, ושתלך תמיד הלוך ועלה להעליה המוחלטת…

יז – שני ערכי השלמות

מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה , שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח. ועל זה יש באלהות הכשרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלהית העצמית שבהויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא ולהשתכלל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *