ירידת שורש המאבק התרבותי, אל מיניות הגוף

מה המשותף למה שקרה לרב קרים ולרב לוינשטיין, בהתייחסותם לנושא הזוגיות, החד מיניות ולנושא המגדר?

התשובה היא – שניהם שייכים לדור הנאיבי, בו ראתה הציונות הדתית את עצמה מחובקת בחיבוק אוהב עם תפיסת העולם אותה מובילים מעצבי התרבות החילוניים, תוך התעלמות מן ההבדלים המהותיים שבין התרבויות.

 

הס מלעסוק בקונפליקטים

בתקופה זו, הס מלעסוק בקונפליקטים ובנקודות המחלוקת בין תפיסת היהדות והחילוניות.

הס מלהזכיר או לעסוק בציבור, באותן הלכות "קשות" ה"מפלות" נשים בעדות ובדיינות. אסור היה להיכנס לנבכי הגדרת ה"מיניות" – "קול באישה ערווה" ומה זה בכלל "ערווה". כי אנחנו לא עוסקים ב"טעמי מצוות", לא יוצרים מחלוקות ולא יורדים לקטנות. אנו עסוקים ב"גבורה יהודית" "ארץ ישראל השלמה" ו"לאומיות". מדברים רק על המשותף המאחד!

 

ומה יצא לנו מכל זה?

 

תודעה ילדותית בסוגיות הפרט

תלמידי חכמים גדולים וציבור ענק, שהתפיסה שלהם בנושאי הפרט העומדים על הפרק, קטנוניים ומביכים.
למה אישה אסורה לעדות? כי היא אינה יכולה לעמוד בחקירה שתי וערב…
למה אסורה הזוגיות החד מינית? כי היא סטייה או פגיעה פסיכולוגית במרקם המשפחתי… וכשהמצב הוא כזה, נאלץ הרב קרים להתכופף לגמרי מול הדרישות הערכיות של המערכת הצבאית, ומכינת עלי, העומד בראשה ובוגרי המכינות, נושאי דגל השותפות הציונית הדתית בצבא, הופכים להיות לאויביו.

 

הרצון למצוא חן

גם נפתלי בנט אינו טוב מהם. גם הוא מכופף עצמו, על מנת להיכלל בקונסנזוס. מעדיף לתקוף את הרב לוינשטיין על אופן התבטאותו, אולם להתעלם לגמרי מכפיית הצוערים הדתיים להשתתף באירועים ובעשייה הנוגדת את אמונתם. הוא מעדיף להתייחס אל ההומוסקסואלים כ"ציבור", ולהתעלם מהשלילה המוחלטת של התרבות בה הוא שותף, את התופעה.

 

אז שנדע לנו. הרפיסות וההתעלמות, לא יעזרו. עד שלא נרד לשורש הקונפליקט בין שתי התרבויות, בעומק רמת הפרט, לא תכונן התרבות הישראלית אליה מכוונת התורה בדבריה. ואנחנו ניאלץ להתכופף מול התפיסה הערכית המערבית השלטת כיום, כפי שכופפו את הרב קרים וכפי שיתכופף הרב לווינשטין וצוערי הציונות הדתית, אם ירצו שינתן להם מקום במערכת הצבאית.

ומהי אותה התרבות?

הגוף והתשוקה המינית שבין האיש והאישה – גורמי החיברות (סוציאליזציה) התרבותית של ישראל

תרבות הרואה בקשרי ההולדה והגוף את גורמי החיברות – הסוציאליזציה לקיום והתפתחות התרבותית שלנו. תרבות הרואה ב"ערווה" – "גילוי מקור" ("מקורה הערה" – ויקרא כ', י"ח) ובתשוקה שבזוגיות שבין איש ואישה, כנקודת המוצא להתפתחות המוסר, היצירה, וההתחדשות התרבותית.

רק כשנעיז לחשוב את המחשבות הללו, שנותנות לגוף מעמד עצמאי ובחירה חופשית, רק כשנצליח להתנער מן התפיסה הנוצרית ואחותה המערבית, שכלאה את הגוף לאילמות ושלחה אותו לזנות, תוכר מעמדה האמיתי של האישה. רק אז יובן כי הזוגיות החד מינית פסולה מן הטעם הפשוט והכל כך עמוק – "מתוך שאין הנשכב נהנה, אינו נדבק עמו" (סנהדרין נ"ח ע"א) – מתוך שאין  תשוקה ואין דבקות, נסתם הגולל לאפשרות של יצירה המשך תרבותי ואפילו קיום המוסר.

 

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *