התשוקה המינית – מחוויה פרימיטיבית, לכוח יצירה מכונן ערכים ותרבות

פרשת סילבן שלום, סוכמת רשימה ארוכה של אישי ציבור, בעלי משרות בכירות ואף רבנים, שהורשעו או פרשו עקב פרשיות מין שונות.

 

מהו הגורם התרבותי המביא לכל הפרשיות הללו? האם המתירנות או הפריצות המינית של החברה המערבית?

 

ומהי התשובה לכך? האם ההפרדה בין המינים וגדרי הצניעות הנהוגים בציבור התורני?

 

התבוננות עומק מראה, כי למרות ההתנהלות ההופכית ביחס לתשוקה המינית בין שתי התרבויות, בשתיהן קיימת נקודת מוצא זהה – אי אמון בהיות התשוקה המינית גורם מפתח בהתפתחותו התרבותית והערכית של האדם.

 

התשוקה המינית כחוויה פרימיטיבית

 

התרבות המערבית, מחשיבה אך ורק את הממד השכלי כמשמעותי ביצירת המוסר והתרבות.
הגוף והכוחות הנלווים לו, אינם בעלי הגדרת תודעה וערך עצמיים. נקודת מוצא זו היא המביאה לכך שתרבות זו אינה רואה כל משמעות בשונות שבין המינים. לא רואה כל פסול ביצירת זוגיות שלא כדרך הטבע, בשינויי מין בעזרת אמצעים רפואיים, או בשימוש ברחם האישה כאמצעי פרקטי (פונדקאות) להבאת ילדים לעולם.

את ההתעלמות מן הטבע הגופני מממשת תרבות זו בצבא בהכנסת בנות לתפקידים עתירי פעילות ומאמץ גופניים ומביאה עצמה לרמת קצה בתרבות ה"טופלס" (זכותן של הנשים להופיע בציבור ללא לבוש עליון) מתוך תפיסת הגירוי המיני ביחס למין הנשי, כהרגל שוביניסטי נרכש. המבנה התרבותי הזה, הוא הגורם להפקרת התשוקה המינית בתרבות המערב, לשימוש לכל צורך שהוא כגון שיווק מוצרים, הפצת סרטים ועיתונות, או לשם הנאה רגעית.

 

ומה לגבי התרבות התורנית?

 

זו מפרידה בין המינים, עד כדי איסור במגע ולחיצת יד ומציבה גבולות של צניעות בלבוש בעיקר על המין הנשי.

את ההפרדה הזו ואת דרישת הצניעות הזו היא מבארת כסייג בפני הפריצות המינית.

 

פה טמון הכשל הגדול!

 

אם זוהי הסיבה להפרדה, מעמד התשוקה המינית הוא יותר כגורם מפריע מגורם מפרה.

היא מוציאה את האדם מאיזון שכלי ומביאה אותו להתנהגויות לא ראויות. הבנת הצורך שבה, להמשך קיום המין האנושי בלבד, הוא הסבר דל מידי להיותה מגה פיגוע עולמי בכל שאר הפרמטרים. לתפיסה זו של התשוקה המינית, לא יכול העולם להתחבר, כיוון שבסיס היחס לכוח הזה הוא שלילי ומשמעות הפעולות הנוגעות אליו, הינן כפעולות התגוננות!

 

לעומת אופן ההתייחסות לתשוקה המינית, שהיא התייחסות "דתית", ההתייחסות התורנית השורשית לתשוקה המינית, שונה לחלוטין.

 

התשוקה המינית – כחוויית מפגש עם המקור לחיים

 

אם בתפיסה המערבית ובתפיסה ה"דתית" המושג "ערווה", הינו מושג שלילי, הרי בכתובים הוא מופיע במשמעות של גילוי מקור –  "אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה – כל לשון ערוה גלוי הוא" (ויקרא כ', י"ח ורש"י שם).

 

התשוקה המינית, אינה מופיעה במקרה במקום יצירתו של הוולד. היא תוצר ישיר מיצירת קשר עם המקור בו נוצרים החיים של האדם.
כפי שבעולם המחשבה, בהגעת האדם אל שורש תיפקודו הוא מגיע לעוצמת חוויה גדולה מתוך נגיעתו בפוטנציאל היצירה האדיר של עצמו, כך הדבר ביחס למערכת הגופנית. התשוקה המינית היא ביטוי לעוצמת המפגש עם מקור יצירת החיים של האדם.

 

מסיבה זו שיבוח הכתוב בשיר השירים הוא דווקא את אותם מקומות שיש בהם פוטנציאל לתאווה[1]. כי התאווה היא סימן לנגיעה בנקודת מקור!

 

מסקנה זו מהפכת את כל מגמת ההתייחסות התורנית למשאב חיים אדיר זה, והדינים הנגזרים ממנו.

 

התשוקה המינית, הינה תוצר של גילויי מקור מן הגוף. הופעת התשוקה המינית באופן ייחודי דווקא ביחס לגוף האישה, מלמדת כי הנגישות למקורות החיים של האדם, דרך מגע הגוף ופעולת הגוף והיכולת להפיק מהם יצירה חדשה, נמצאות באופן ייחודי באישה. אם התרבות המערבית אינה רואה אלא יכולת ביולוגית של האישה להרות ולהוליד, הרי תרבות "גילוי המקור" רואה ביכולת הזו פתח והוראת כיוון כוללים ותמידיים. גם ביחס להרחבת פוטנציאל היצירה התרבותית וגם ביחס להתפתחות המוסר האנושי.

 

היכולת לזהות את העומק הזה שבתשוקה המינית והיכולת למצות את הפוטנציאל הטמון במגע הגוף ופעולותיו, מגיעות לשיא מימושן, דווקא בגירוי בין המין הזכרי והנקבי. מוטיב ההשלמה שביניהם, יוצר את פוטנציאל היצירה העשיר ביותר. 

 

הצניעות, כאמצעי להעצמת התשוקה המינית

 

מחשיפת פוטנציאל היצירה האדיר של משאב הגוף והתשוקה המינית, מבואר כי ההפרדה בין המינים ו"מנגנוני" הצניעות, לא נועדו על מנת להתרחק מתשוקה זו, או מתוך החשש ממנה, אלא ההיפך – על מנת להעצים את ייחודיות המינים ומתוך כך, להגביר את כוח התשוקה המינית כגילוי מקור. ההימנעות משימוש בסממנים מיניים, או התנהגות מינית בציבור, מטרתן לשמר את יכולת התשוקה הזו להופיע מקור, מתוך ההכרה כי שימוש בה או גילויה בציבור, מביאה לזילות כוחה וממילא להרדדתה ולשחיקת יכולת פעולתה.

 

עלינו לזכור, רק אם גדרי הצניעות יהוו אמצעי להעצמת התשוקה המינית ופתח להובלתה כפורצת דרך בקביעת מרחב יצירתו התרבותית של האדם, יאמצו בני האדם אותם אל ליבם. אם השימוש בהם יהיה אך ורק במגמת עצירה, חסימה וריסון של התשוקה המינית, הטמעתם בחברה האנושית לא תצלח. כי בני האדם מחפשים את חזון הכוחות הנמצאים בהם ולא את הפחד מפניהם!

 

 

 

 

 


[1] קוֹלֵךְ עָרֵב (שיר השירים ב', י"ד) – "מדמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה היא" ("ברכות כ"ד, ע"א ד"ה קולך ערב).

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *