עקרונות coaching בהתנהלות המערכת הפוליטית

 

אחד מכלי האימון (coaching) הבסיסיים, בהכוונת מתאמנים לפריצת דרך, נקרא "מעגל הדאגה ומעגל ההשפעה".

 

הלחץ מן החוץ וההשפעה מן הפנים

 

כלי זה מבטא שתי גישות לחיים. האחת פועלת על פי הלחצים המופעלים עלינו מבחוץ (מעגל הדאגה). מגיבה ומכוונת עצמה על פיהם.

הגישה השנייה, פועלת על פי הכישורים היכולות והאנרגיות האישיות (מעגל ההשפעה) הקיימות בנו. אין היא מתעלמת מן הקשיים, המגבלות והלחצים המופעלים על החיים מן החוץ, אולם היא מוצאת את הכלים הפנימיים לפרוץ דרך ולשבור את תקרת הזכוכית המאיימת על התפתחותנו.

 

אדם הנוקט על פי הגישה הראשונה, תולה את הצלחתו בעיקר בגורמים מחוצה לו. בהערכתם של אחרים אותו, בחשיפתו התקשורתית. הוא ידאג שיהיה ב"מרכז העניינים", על מנת שדמותו תבלוט במערכת הציבורית.

אדם הנוקט על פי הגישה השנייה, ימתין בסבלנות שחזונו, מוסריותו ואישיותו יחלחלו, יתפשטו ויבשילו עד לכדי השפעה ציבורית.

 

פחד ההעלמות מן המפה הפוליטית

 

המערכת הפוליטית כיום, שבוייה לחלוטין בגישת "מעגל הדאגה". היא פועלת אך ורק על פי הציפיות התקשורתיות, המדיניות והאזרחיות המצופות ממנה, מן החוץ. התחזקות השפעת המעגלים והלחצים החיצוניים והחלשת מעמד הכוח העצמי הערכי במערכת הפוליטית, מביא לכך, שבשנים האחרונות, ישנו פחד אדיר של המפלגות השונות להישאר באופוזיציה. הפחד להיות מחוץ למעגל הזרקורים ויכולת ההשפעה השלטונית, מביא לכך, שהמפלגות השונות עושות כל מאמץ להיות חלק מהרכב הקואליציה בכל מחיר. לשם כך יכולות מפלגות המנוגדות לחלוטין בדעותיהן, לחבור יחדיו אל אותו שולחן ממשלה, כשהמניע שלהן, הוא הפחד מפני העלמות מן המפה הפוליטית (ראו ציפי ליבני…). 

 

ה"יד על ההגה"

 

הפחד הזה אינו פוסח על מפלגת הבית היהודי. הצורך להיות במה שמכונה "יד על ההגה", שהינו מכבסת מילים לצורך בניראות של שליטה, מביא את הבית היהודי לשותפות קואליציונית שרמת ההשפעה בה שואפת לאפס. כניסתו של סגן השר בן דהן למשרד הביטחון, כשהוא מגן מעל דוכן הכנסת על החלטת ההפרדה באוטובוסים בין נוסעים פלסטינים וישראלים, בעוד שזו כבר בוטלה ללא ידיעתו, ההחלטה על פתיחת גדוד מעורב נוסף בצה"ל, צמצום השפעת הרבנות הצבאית בנושאי חינוך בצבא, ביטול נאום הרב הצבאי בטקסי ההשבעה, אי נתינת סמכויות המינהל האזרחי בידי בן דהן, ביטול התקציבים הנוספים שיועדו לחטיבה להתיישבות, ואפילו אפס השפעה בפרשה מינורית כמו אכילת החזיר בצבא, מלמדים יותר מכל הסכם, על רמת השליטה שיש לנו באמת, בהכוונת ההגה השלטוני.  

 

במשרד המשפטים המצב אינו יותר טוב. כניסתה של איילת שקד למשרד, היא מתוך ידיעה ברורה, כי לא תוכל לשנות שום דבר מהותי שם. זכות ההצבעה העצמאית שקיבל כחלון בנושאים הקשורים לשינויים במערכת המשפט (שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וחוק ההתגברות) וזכות הוטו שלקח לעצמו נתניהו בוועדת השרים לחקיקה, מונעים ממנה כל פעולה משמעותית.

 

על ה"קשר הטבעי" של נפתלי בנט למשרד החינוך, אין אפילו צורך לדבר…!

 

היכולת לחדול, על מנת למשול!

 

המחיר לדרך התנהלות זו הוא עצום. מי שמרגיל את הציבור לכך שעקרונותיו אינם מיושמים, לעולם לא יוכל לקבל מנדט מן הציבור לשינוי שהוא חולם לבצע. אולם היותר חמור הוא, שהוא עצמו לא יוכל לעמוד במחירים, אותם משלמים אנשים המעוניינים לשנות את המציאות, בהיותו עבד להימצאותו במרכז העשייה הקיימת.  

 

מה שמסוגל היה לעשות כחלון שפרש מן הפוליטיקה בהיותו בשיא כוחו, אנו לא מסוגלים לעשות בבית היהודי. כחלון הבין כי כל עוד הוא יהיה בתוך המערכת הליכודניקית, מונע על ידי הלחצים והפחדים של אלו הרוצים בכל מחיר להיות במרכז ההשפעה, לא יוכל לקדם את חזונו. פחדים אלו יופעלו נגדו בכל פעם שירצה לפרוץ את תקרת הזכוכית שהוצבה לו. דווקא פרישתו לקראת סוף כהונתה של הכנסת ה18 היא שנתנה לו את האפשרות להציג אלטרנטיבה ועמדה שאינה מתפשרת בכנסת ה20, תוך שהוא מקבל את כל הכלים השלטוניים הנדרשים לו, למימוש רצונותיו. 

 

הבית היהודי בהנהגתה הנוכחית, באחיזתה הוירטואלית בהגה השלטון, שרפה את האפשרות שהייתה לה להיות אלטרנטיבה לשלטון הקיים. הפחד מלבחור בישיבה באופוזיציה לאחר שכל דרישותיה העקרוניות והפרסונאליות לא התקבלו, החזירו אותנו אל תפיסתה של המפד"ל הישנה. העטיפה אולי צעירה יותר, יפה יותר, אולם התוך, אותו התוך. חבל שכך, כי אפשר אחרת! 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *