המלחמה על הרֶחֶם

את נושא הפונדקאות הציפה באופן לא צפוי, רעידת האדמה שאירעה בשבת בנפאל.
המצוקה שנוצרה, העלתה למודעות הציבורית את תעשיית הפונדקאות הענפה ה"פורחת" במדינה הענייה ומעלה שוב את נושא הפונדקאות ובסמוך לו את נושא הזוגיות החד מינית, צרכני הפונדקאות הזו.

 

אין זה סוד כי ההלכה היהודית מתנגדת בתוקף לזוגיות החד מינית וממילא למינוף אמצעי הפונדקאות לטובת זוגיות זו. אמנם נוח וקל מאוד לתקוף את ההלכה, כמתנגדת ל"שוויון" (בין המינים), הזכות ל"זוגיות" ו"הורות" חופשית, בהיותה מטבעה מביעה את עצמה בשפה מעשית. בלא לבאר בצידה את התרבות שעל יסודותיה היא בנויה, היא נתפסת כמיושנת וככופה את עצמה.

 

אולם, העמקה בשורש התרבותי העומד מאחרי ההלכות הקשורות בנושאי הזוגיות וההורות בהלכה, מלמדת כי העימות הוא בין שתי תרבויות, שחשיפת שורשיהן, עתידה להביא רבים מן הציבור החילוני לצדד בצד שלא חלמו אי פעם כי יצדדו בו…!

 

המדובר בשאלת השפעתו של המרכיב והתהליך הרחמי ביצירת התרבות והלאום.

 

התהליך הרחמי ומשקלו בקביעת התרבות והלאום

 

משקל רחם האישה בתהליך יצירת הוולד, בתרבות המערבית ידועה. המדובר במערכת פיזיולוגית שמטרתה להביא להולדת וולד. במקום בו יכול מדע הרפואה להשתמש ברחם באופן שונה מן הטבע, או לחילופין לעקוף או לקצר את התהליך הרחמי, אין בכך כל רע. המבנה הפיזי של האדם, אינו אלא בבחינת כלי טכני לשימוש רצונו. מתוך התפיסה הזו, מגיעה הלגיטימציה ליצירת זוגיות שאינה דווקא בין זכר ונקבה וממילא הלגיטימציה לספק לזוגיות זו את הצורך המשפחתי לילודה דרך האופציה המדעית – תהליך הפונדקאות.
הגורם היחיד המוסמך להכריע בהגדרת הזוגיות, ההורות ואפילו המין, הוא רצונו של האדם.

 

אולם תפיסת התרבות הישראלית שהקודים שלה נטבעו בתורה, הפוכה לחלוטין. קביעתה הראשונית היא כי יהודי הוא אך ורק הנולד מאמא יהודיה[1] ולא מהנולד מאב יהודי, מלמדת אותנו שני עקרונות. האחד, כי תהליכים גופניים אינם תהליכים טכניים, אלא ערכיים.
השני, הגורם המכיל, חזק מזה השוכן בתוכו. השפעת בית הקיבול (הביצית) גדולה מן השוכן בתוכה (הזרע), שהרי מבחינה גנטית, אין עדיפות לתא הביצית מתא הזרע, בהיותם שניהם תורמים מחצית מן הכרומוזומים של הוולד באופן שווה.

 

אולם בכך לא מסתכמת ההשפעה המכרעת של המרכיב הנשי בהגדרת הזהות הישראלית. אופי תפקוד הביצית בתהליך ההפריה אינו הגורם היחיד המגדיר את הוולד על פי האם. על פי רוב פוסקי ההלכה, במצב בו ביצית הועברה לפונדקאות לרחם של אישה אחרת, הפונדקאית היא אם הוולד ולא בעלת הביצית, אע"פ שמבחינה גנטית וממילא גם במראהו החיצוני, דומה הוולד לבעלת הביצית. משקל התהליך הרחמי בגוף האישה נושאת הוולד, גדול יותר בהשפעתו על הוולד, מאשר משקל הביצית.
אף שגם בה עצמה מתקיים תרחיש רחמי ברמת התא (בהכלתה את זרע הזכר), משקל התהליך הרחמי בגוף האישה, מכריע.

 

אנו מזהים אם כן, עד עתה, שני מעגלי הכלה רחמיים, ששניהם אלו היוצרים את זהות הלאום הישראלי בוולד, הן בתפקוד הביצית ביצירת הוולד, והן בתפקוד הרחם בהתפתחותו.

 

השפעת התהליך הרחמי, על קיום מעמד הבכורה

 

אמנם, גם בכך לא הגענו לסוף השפעתו של התרחיש הרחמי, בבנייתו הערכית של הוולד. רק הנולד ראשון מן הרחם, נחשב בכור לכהן[2]. לא זה הנולד בכור לאביו.

השפעת התהליך הרחמי, יוצאת אף מגבולות הרחם עצמו, אל תהליך הלידה, המהווה אף הוא תהליך מכונן של הוולד שבלעדיו לא יוכל להגיע לשלמותו. אם לא עבר היילוד את כל תהליך הלידה כולו מן הרחם ועד ליציאתו לאוויר העולם באופן מלא (כגון הנולדים בניתוח קיסרי, מה שקרוי בשפה ההלכתית "יוצא דופן"), הוא אינו זוכה להיות בכור, לא לכהונה[3] ולא לנחלה[4] (אף שזו האחרונה נקבעת על פי האב)[5].

 

אנו רואים אם כן שבתרבות הישראלית תרחיש ההכלה – הביצית את הזרע, והרחם את העובר ואף תהליך המעבר מן הרחם לאוויר העולם, הם המטביעים את עיקר החותם בוולד הנולד, הן להיותו מעוצב כפי האם והן להיותו המובחר.

 

התרחיש הרחמי התמידי – מצפן התרבות והלאום

 

אולם גם פה עוד לא הגענו לשיא השפעת התרחיש הרחמי בתרבות הישראלית. מן המקורות עולה כי התרחיש הרחמי, אינו תרחיש חד פעמי המצומצם במעשה ההיריון והלידה, אלא תרחיש הוֹוִי מתמשך ומתמיד, החל אף על הבעל עצמו, בחיבור הזוגי עם האישה. יחס האישה אל בעלה הוא כיחס האם היולדת את בנה[6]. "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ", הוא תחילת הקשר הזוגי, ההופך בהמשכו להיות קשר אימהי – "שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ – שם נהיתה לך לאם, לשון חבלי יולדה"[7]. מצב הנישואין הוא מצב מתמיד של הכלה רחמית של האישה את בעלה והולדתו מחדש.

 

המגמה היוצאת מהתרבות הרחמית היא מפתיעה ומדהימה.

 

כל פעולה מפעולות האדם, יוזמותיו יצירותיו ומלחמותיו, מקבלים את קו חזונם ועוצמת פעולתם מרחם הקיום הנשי. ממנו הם נולדים לפעולותיהם ואליו הם חוזרים ללא הפסק, על מנת לשוב אל עולם העשייה נאמנים יותר ויותר למקור היווצרם, במעגל התקדמות ספירלי. מכוח החזרה הזו התמידית אל מקור הקיום הרחמי, מתקיים המצפון הקיומי, התרבותי והמוסרי של העולם ולא מתוך הגיגיו הפורים של האדם, כפי שנראה על פני השטח.

 

מכל אלו ברור, כי זוגיות שאין בה את האלמנט הרחמי, או כאשר התהליך הרחמי המעורב בה הוא זר, או מסחרי, מוּעקר ממנה יסוד קיומה, יצירתה ופריחתה. תרבות החסרה יסוד זה, יוצרת עם תלוש ממקור היווצרותו, חסר שורשים וממילא חסר חזון.  

 

עד עתה, הוסתר המעמד הפועל של התרחיש הרחמי מן העין.  קביעת היהדות על פי האם, נתפסה כקביעה סגולית. חשיבות הגוף ביצירת החזון התרבותי הישראלי נשארה סתומה. אולם לא עוד! מול המלחמה בלאומיות הווירטואלית והזוגיות הסותרת והסותמת את טבע הגוף. מול הפיכת הרחם למבחנה מעבדתית להבאת ילדים וגוף האישה לאמצעי לגירוי ומכירת מוצרים, יש צורך להוציא את סוד השפעת הגוף על מרקם התרבות, החוצה. זוהי הסנונית הראשונה של פריצת הדרך התרבותית הזו.