פתיחה – התפרצות האסלאם

 

שוב ושוב, מופתע העולם מהתפרצות האסלאם, באופנים שכלל לא ציפה להם.

לאחר שבספטמבר 2011 פרצה אל-קאעידה אל התודעה הציבורית העולמית, בפיגוע האדיר שביצעה במגדלי התאומים, פורץ שוב האיסלאם הקיצוני אל תודעת העולם בתצורה חדשה הנחשבת קיצונית הרבה יותר בדמותו של דאעש – "המדינה האסלאמית" בניסיונו להקים אימפריה אסלאמית רחבה מעיראק ועד לים התיכון ובתוך כך חידוש מוסד החליפות שבוטל במהלך מלחמת העולם הראשונה. עריפת ראשיהם המתוקשרת של נתינים מערביים[1] והתקדמות כיבושיהם בעיראק ובסוריה[2], העצימו לעיני העולם את הנחישות והאכזריות של ארגון זה והביאו להחשת תהליך ההתנגדות אליו. אל התארגנות העולם המערבי כנגד המהלך האסלאמי הזה, הצטרפו לא רק מדינות מערביות כדוגמת ארצות הברית, בריטניה צרפת וכו', אלא גם מדינות אסלאמיות כדוגמת סעודיה וטורקיה וכן מנהיגי דת אסלאמיים[3]. חלקם של מנהיגים אלו, נחשבו עד לא מזמן לקיצוניים ביותר[4].

אולם דווקא מתוך הניסיונות הללו והצטרפותם של אותם מנהיגים אסלאמיים למהלך, עולה השאלה, האם אכן דאעש הינו מהות שונה מן האסלאם שקדם לו עד כה? האם התפיסה ובסיס התרבות שונים, או שיש כאן אך ורק דרכי הבעה קיצוניות יותר של אותה  התרבות?

 

עונשי הגוף – בסיס מרכזי באמונת האסלאם

 

דברים שאמר שגריר סעודיה בלונדון ב2012[5], על היחס שבין תרבות המזרח והמערב, מדברים בעד עצמם.

 

"אנו עושים מעצמנו צחוק כאשר אנו אומרים כי לא קיימים הבדלים בין האסלאם לבין המערב…נקבעו [באסלאם] עונשים ולא משנה מה נגיד, המערב יראה בהם עונשים ברבריים ופרימיטיביים. על פי השקפת המערב, הלקאה היא בלתי הגיונית. ההוצאה להורג בלתי מקובלת וכך גם קטיעת היד והסקילה באבנים. אלו הם דברים שבעיני המוסלמי מצויים בלב האמונה האסלאמית. משום כך קיים פער תרבותי אמיתי שלא ניתן לפתור אותו באמצעות שכירת שירותיה של חברה ליחסי ציבור, אלא בכך שהמערב והמזרח יכבדו זה את תרבותו של זה…"

 

מתברר, כי המעשים של דאעש המשניאים והמפחידים כל כך כל כך את המערב, נמצאים בדיוק בתרבות האסלאם כולה. הוצאות להורג, קטיעת ידיים, סקילה באבנים ועריפת ראשים, הינם מעשים מקובלים לא רק בדאעש, אלא גם בחלק מן המדינות האסלאמיות, כדוגמת ערב הסעודית[6].

ביחס לחוקים השולטים בחיי היום יום, לא שונה מדינת דאעש מערב הסעודית ומאיראן. בשלושתן, השריעה הינו חוק המדינה היחיד. אין חוקה או חוקים "חילוניים" המפרידים בין "דת ומדינה".

אפילו דגלי דאעש[7] ודגל ערב הסעודית[8], דומים בדמיון בלתי רגיל. אצל שניהן הציון המרכזי בדגל הוא השהאדה (בתרגום עברי – ה"עדות" – ההכרזה על בלעדיות אללה ושליחו מוחמד). בדגל ערב הסעודית אנו מוצאים אף את תוספת החרב, שאינה קיימת בדגל דאעש.

 

על רקע נתונים אלו, ברור כי עריפת הראשים של דאעש ומעשי הסקילה שמתועדים על ידם[9], אינם שונים מהותית מתורתם הכתובה והבלתי כתובה של האסלאם. הם רק עושים זאת בצורה מתוקשרת ובהתרסה רבה יותר מול המערב ומול מיעוטים אסלאמיים הנחשבים בעיניהן כופרים ("תכפיר"[10])  אף יותר מן המערב, בסטייתם מדרכי האסלאם המקוריות.

 

האם מצליח המערב להתמודד מול האסלאם באופן שהוא נוקט בה עד עתה?

 

זלזול המערב בנקודת האמת האסלאמית

 

מתברר, כי ההתערבויות הצבאיות שנעשו, באפגנסטאן, בעיראק, בלבנון ובמקומות רבים נוספים, לא רק שלא הצליחו להביס את האסלאם הקיצוני בהם, אלא אף הביאו לגידולם של ארגונים קיצוניים עוד יותר. דאעש, הינו אחד מן ה"גידולים" הללו. הסיבה לכך היא, כי כל מדינות העולם המערבי, לא מעלות בדעתן לחשוב כי מאחרי התעצמותו המאיימת של האסלאם עומדת תביעה לגיטימית כלשהי. בתפיסתו הפטרוניסטית והאוריינטליסטית[11] של המערב, האסלאם הינו דת פרימיטיבית המשמרת עבר שאבד עליו הכלח. הלגיטימיות היחידה לדת זו ולמעשה של הדתות כולן, היא כפולקלור במסגרת הרב תרבותיות הקהילתית. לא בתור מתוות תרבות או מדיניות, ולבטח שלא כמקיימות משפט, של לאומים.

 

במאמר זה, נאתגר את עצמנו למצוא את נקודת האמת ומקור העימות שבין תרבות המזרח (התיכון)  והמערב דווקא דרך אותו מעשה מקומם של עריפת הראש, שמקיימים דאעש בפרהסיה. מעשה זה, לא נעים להגיד, מצוי במקראות ובמסכת סנהדרין, כדין גמור מטעם הראשות המשפטית הישראלית – הסנהדרין, כאחת ממיתות בית הדין!

 

עריפת הראש – גם ביהדות! מדוע?

 

המשנה בסנהדרין מונה ארבעה סוגי מיתות למחויבים מיתה על פי בית הדין. סקילה, שריפה, הרג, וחנק[12]. ברור, שלו מטרת ההריגה על ידי בית דין הייתה להרתיע או לחסל את העבריין בלבד, לא היה כל צורך לברו̇ר סוגי מיתה שונים לסוגי העברות השונות. לא היה כל צורך לקבוע בדין ולדקדק בפועל באופן מפורט, איך מתבצעת כל מיתה[13].

 

חשיבות קיום אופן המיתה המסוים דווקא על ידי בית הדין כה גדולה בדין היהודי, עד כי בבואה של רות המואבייה להתגייר מדגישה בפניה נעמי חמותה את קיום ארבעה מיתות בית הדין הללו ואף מקפידה לעדכן אותה על החלוקה שנעשית בין מקום קבורתם של הנסקלים והנשרפים לבין זה של הנהרגים והנחנקים[14].

התייחסות מדהימה עוד יותר למרכזיות מתות בית הדין במרקם החיים הישראלי, אנו מוצאים באחד מהסברי חז"ל להורדת עשרת הדברות, דווקא בלוחות אבן.

 

"…דבר אחר לוחות אבנים שרוב מיתות של תורה בסקילה…"[15].

 

בתוך ארבעה מיתות בית הדין, מתייחדת מיתת ה"הרג" כמעשה של התזת הראש בסייף[16].

 

מי אלו המחויבים מיתה בהתזת הראש? הגמרא מבארת כי אלו הרוצחים ואנשי עיר הנידחת[17].

 

פה אם כן עולה השאלה במלוא עוזה. אם גם בדת היהודית ישנן מתות שונות ומשונות על איסורים שונים, אם גם בדת היהודית עורפים את הראש בחרב, במה אנחנו שונים מן הדאעש? רק כיוון שאנו יכולים להסתתר מאחרי המניעה המעשית שמרבית העם אינו מסכים להישען על חוקי התורה וכי אין לנו סנהדרין שיכפו דינים אלו?

 

עיון מדוקדק בדין הרוצח בתורה, שהוא אחד המתחייבים כאמור במיתת הסייף, יכול לפתוח לנו פתח לתשובה, מתוך הבנת התהליך המתרחש במעשה ההריגה בתורה. כפי שיתברר, הוא מחבר בד בבד, תהליך של מיתה עם תהליך של הולדה מחדש.

 

טבע הרחם והשאול לבלוע

 

כשבאה התורה לבאר, מדוע נצרך להרוג את הרוצח היא מביאה סיבה מוזרה שאינה קשורה לכאורה לא לרוצח ולא לנרצח

 

"וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ"[18].

 

התורה קובעת, כי במעשה הרצח, הרוצח מחניף לארץ ועל כן לא ניתן לכפר לארץ לדם אשר שופך בה, כי אם רק בדם הרוצח.

 

מה משמעות הדבר?

 

הירושלמי שופך אור בעניין, בביאורו את פעולת ההחנפה כפעולת חנייה – חניית דם הנרצח בארץ.

 

"כי הדם הוא יחניף את הארץ כי הדם הוא יחן אף על הארץ"[19].

 

הכלי יקר, מרחיב יותר בהבנת מעשה חניית הדם על הארץ והקשר של חנייה זו להיות מעשה החנפה.

 

"ויש להתבונן באיזה ענין הדם מחניף לארץ. והקרוב אלי לומר בזה כי הארץ דומה תמיד כאילו פערה פיה לבלוע את הכל כמו שנאמר (משלי ל', ט"ו – ט"ז) שלוש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם וגו', וכמו שנאמר (ישעיה ה', ד') לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וגו', ומכל זה ראיה שפי הארץ פתוח תמיד לבלוע והנותן דבר לתוך פיה דומה כאילו מחניף לה, וזה יאמר על הרוצחים שופכי דם נקי כי בדם זה יחניפו לארץ ליתן לה דבר בפיה לבלוע, ולעומת זה גם הארץ מחנפת להם ליתן להבלתי ראוים כל צורכם אשר מן האדמה מוצאם…לפיכך לדורות לא יכופר לארץ כי אם בדם שופכו שלא יאמרו שניהם מחניפים זה לזה כי הרשעים נותנים דבר בפיה לבלוע, והארץ מחנפת להם ליתן להם די צורכם"[20].

 

ה"כלי יקר" מבאר, כי מעשה ההריגה, אינו רק מעשה מקומי של נטילת נשמה,אלא יש בו יצירת יחסי גומלין בין האדם והאדמה. היא קולטת את דם הנרצח אליה, ו"בתמורה" נותנת לו את הונה.

 

על משמעות מעשה חנייה זה, ניתן ללמוד מן הפסוק שמביא הכלי יקר מספר משלי – שלוש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם"

 

"…שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן (הרבה יש לנו – רש"י). שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם (תשמיש – רש"י) אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן"[21].

 

כך מבאר רש"י על סנהדרין[22].

 

"שאול… – קבר לא שבע ממתים, ועוצר רחם – בית הרחם שהוא קצור עצור לא ישבע מבעילות

 

הכתוב משוה בין טבע הארץ לטבע הרחם. שניהם אינן שובעים מלבלוע אל תוכם. הרחם בתשוקת התשמיש והשאול, בקליטה אל תוכה את המתים.

 

מעיון במסכת סנהדרין על פסוק זה, עולה כי אי ידיעתן שובעה של הרחם והשאול, אינו מסתכם בתהליך חד כיווני של בליעה, אלא ממשיך  להוות בסופו מעשה של הולדה.

 

טבע הרחם והאדמה להוליד – בשירות בית הדין

 

"אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב (משלי ל') שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים, וכי מה ענין שאול אצל רחם (למה נסמכו – רש"י)? אלא לומר לך: מה רחם מכניס (הזרע – רש"י) ומוציא (הולד – רש"י) – אף שאול מכניס ומוציא (לתחית המתים – רש"י)"[23].

 

מהקל וחומר שעושה הגמרא, היא לומדת שמעשה ההולדה של הארץ אף גדול יותר מזה של הרחם.

 

"והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי – מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול (קבר – רש"י) שמכניסין בו בקולות (בבכי גדול קוברין את המת – רש"י) – אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות (שנאמר יתקע בשופר גדול – רש"י)? מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

 

מתוך היות האדמה פועלת כרחם, כניסת המת אל תוך האדמה, שבה ומגדלת אותו מחדש בתוכה עד ליציאתו שוב ממנה, כמעשה יציאת הוולד.

 

תכונה הזו של הארץ לבלוע ולהוליד, משרתת אם כן את הרוצח. במעשה רציחתו, מביא הרוצח את דמו של הנרצח "לחנות" בארץ. מתוך "בליעתה" את דמו אל תוך רחמה, היא מולידה את כוחו ממנה, לידיו של הרוצח השולט בכל התהליך כולו. האדמה בתהליך זה, משתפת פעולה בעל כורחה עם עוצמת רצונו של הרוצח. הדרך היחידה "לשחרר" את דם הנרצח מידיו של הרוצח, היא רק דרך שפיכת דמו של הרוצח אף הוא אל האדמה.

 

כאן טמון ייסוד מעשה הריגת בית הדין!

 

כיוון שטבע הארץ הינו טבע רחמי, שכל הכונס אל תוכו, מולד ממנו מחדש, הרי גם אותו הרוצח שנשפך דמו אל הארץ, מתקיים אף בו תרחיש ההולדה מחדש.

 

כל דיני ארבעה מיתות בית הדין תלויים אם כן בקיום התרחיש הרחמי של האדמה. רק בקיום התנאי הזה, ממלאים מיתות בית הדין את ייעודם – כינוס והולדה מחדש של עובר העברה. השוני שבין ארבעת מתות בית הדין, הוא בדרך כינוסם אל הארץ ומתוך כך אופן נצינתם (מלשון ניצן) מחדש ממנה. החיבור התמידי אל הארץ ויחסי הגומלין ההדדיים עימה, מגמדים את צד המיתה שבמיתות בית הדין ולמעשה של מצבי המוות כולם, ומדגישים יותר את צד ההתחדשות המופיע כבר בעת בליעת האדמה את המת אל תוכה, כבליעתה של הרחם

 

מתי אם כן, הפסיקו בעם ישראל את קיום המערכת הדינית של ארבעה מיתות בית הדין? מעת שהאדמה והאדם אבדו את קשר הגומלין שביניהם[24]. הרמב"ם בהלכות סנהדרין מלמד אותנו כי ביטול דיני הנפשות בישראל, היה ארבעים שנה לפני חורבן הבית השני. בנקודה זו מתגלה ההבדל המהותי שבין ישראל ולעמי האסלאם.

 

שימור האסלאם את מראית חיבור האדם אל האדמה

 

אף שיכולת האדמה, בית הדין ומעשה העונש להביע תנועות חיים מן המקור, נגנזה, ממשיכים עמי ישמעאל לדבוק במעשה המקורי. על כך הם מוסרים את הנפש ללא סייג. השאלה הנשאלת היא אם כן, מדוע? האם בעמים אכזריים המדובר?

 

תשובה לשאלה זו נוכל לקבל אם נחזור אל כור חציבתו של האסלאם – הגר, אמו של ישמעאל.

 

תקיעת יתד החיבור הייחודי של האסלאם אל מוצא החיים, נעשית על ידי הגר ביציאתה ממרותה של שרה. את מגעה עם מקור החיים היא בוחרת ליצור דרך מראה העיניים, בקראה לאלוהים הנגלה אליה –  אֵל רֳאִי – אלוהי הראיה[25]. קריאת שמו של הבן הנולד ממנה בשם "יִשְׁמָעֵאל" משום שמיעת ה' אל עוני אימו[26], מלמדת כי יש לאופן מפגש זה עם האלוהות מחיר, המצריך שמירה מיוחדת, מפני "עניות" ההבעה שיש לאופן המגע הזה. סיבת הדבר היא, שמראה העיניים, הוא בעיקרו חיצוני. יכולת הניראות החיצונית להביע עומק של מקור, הוא אינו פשוט

 

את מאפיין המגע הזה של ישמעאל עם מקור החיים והחולשה המתלווה אליו, אנו פוגשים מזווית אחרת, באופן שבו מציג ספר הכוזרי את אמונת האסלאם.

 

בהגעתו של מלך כוזר אל החכם המוסלמי, מציג החכם המוסלמי את ספר הקוראן כספר מופת שלא ניתן לחבר כמוהו.

 

"ואחר כך קרא לחכם מחכמי ישמעאל ושאל אותו על חכמתו ומעשהו. ואמר לו:..כי ספר תורתנו דברי אלהים, והוא בעצמו מופת, התחייבנו בקבולו בעבור עצמו, מפני שאין אדם יכול לחבר ספר אחר כמוהו, ולא כפרשה אחת מפרשיותיו"[27].

 

תשובת מלך כוזר, מעלה את הבעייתיות שבהתגלות עיקר החיים, במרחב הניראות  – במראה העיניים.

 

"אמר לו הכוזרי: …ואם ספר תורתכם מופת לכם והוא בלשון ערבי, אין מכיר מופתו והאות שלו, לועז כמוני, וכאשר יקרא באזני, אינני מבדיל בינו ובין זולתו מלשון הערבי"[28].

 

טענת המלך, ביחס לאמונת המוסלמים בדבר מופתו של ספר הקוראן, כי מופתו אינו מזוהה וכי הוא נראה כמו כל שאר הספרים הכתובים בלשון ערבי, אינה טענה מקומית ביחס לספר הקוראן בלבד, אלא מציפה בעיה מערכתית ביחס לדרך חיבור האסלאם אל האלוהות.

קיום הנגיעה בעיקר החיים באסלאם, במישור הנראה הפשוט של החיים, אינו מאפשר זיהוי ברור של מופלאותו ביחס לחיים הפשוטים. בעייתיות זו, נובעת באופן ישיר מן הבעיה המהותית שבהופעת מקום נגיעתו של ישמעאל באלוהות בממד הנראה של החיים. הקושי של מראה העיניים לשדר מציאות בעלת עומק. קושי זה שהוצרך לברכה מיוחדת מאת ה' בקריאת שמו של ישמעאל על שם שמיעת עוניו, מרתיע את מלך כוזר מליצור את החיבור עם האלוהי דרך ממד החיים הזה.

 

אמנם, לא לחינם מכוונת הגר את מגעה עם האלוהות למקום זה. לא לחינם בוחר האסלאם את המקום זה לעיקר מגעו עם מהות החיים. מתוך היות ממד הנראות הפשוט של החיים, עיקר מגע האדם עם המציאות, קיום המגע עם מוצא החיים במרחב הזה, מאפשר לעוצמתיות הנובעת מן המגע הזה להיות זמינה, ללא צורך במאמץ חיים גדול (לימוד, העמקה, הסתר), על מנת לחוות אותה ולהתנהל מכוחה.

 

התעקשות האסלאם לקיום שפת הגוף, אל מול כפיית המערב את הרוח על תרבות העולם

 

את הברכה הזו עם כל מגבלותיה מביע האסלאם בדרכי התנהלותו המשפטית.  אף שיכולת האדמה, בית הדין ומעשה העונש להביע תנועות חיים מן המקור, כאמור, נגנזה, מצליחים עמי ישמעאל לשמוע את רעשי המקור במעשה הנגלה לעין, אף שעיקר גילוי המקור אינו קיים. על כך הם מוסרים את הנפש. אם נחזור לדבריו של שגריר סעודיה בבריטניה, התעקשות האסלאם לקיים את דיני הסקילה, המלקות וכו', זאת מכיוון שהם מזהים בעונשי הגוף הללו את המגע עם האדמה, שהיה בהם בעת שהסנכרון בין האדם והאדמה היה מושלם. מספיק למאמיני האסלאם ה"רעש" הזה, בכדי לדבוק במעשה הנגלה ללא עוררין, אף שברובו המכריע איבד את משמעותו והוא מבליט עתה דווקא אכזריות רבה ולא תרחיש של התחדשות.

 

מול התעקשות זו של האסלאם לדבוק בנראות הגופנית כמציאות חיה ולהשאיר בעקבות כך את עונשי הגוף על כנם, עומד המערב ומוביל תרבות הפוכה לגמרי. תרבות שהרוח בה, היא עיקר האדם, ושהגוף בה הינו אמצעי בלבד לקיום רצונותיו ומחשבותיו. תרבות שהרחם הינו כלי פונדקאות טכני להולדת וולדות והזוגיות נקבעת בה גם בניגוד לשלמות טבע הגוף. מתוך כך, גם העונש המושת על האדם בתרבות זו, הוא אך ורק בשלילת חירותו. עונשי הגוף, הינם בתרבות המערב מעשים ברבריים שאין בהם כל תכלית, כיוון שאין בהם לעורר כל תרחיש ערכי ולבטח לא של הולדה והתחדשות. שיעבוד המערב את האדמה והגוף אל רצונו השכלי וזלזולו בשפת הגוף, הוא גורם העימות שבין התרבויות. בעימות זה משתמש האסלאם בערך המוסף שיש לו בחיבורו ה"אל מוות" עם האדמה. הוא מנצל אותו לטובתו באיומו מצד אחד על החיים של המערב, ובד בבד אי פחדו שלו מן המוות. מתוך העימות הזה עלו וצמחו אירגון אל-קאעידה ודאעש.

 

השלמה ואיזון בין תרבות ישראל לתרבות האסלאם במישור האזרחי והמדיני

 

ההבנה כי המשך תקומת האסלאם הקיצוני, עתה על ידי דאעש, הינו ביטוי נוסף להתעקשות להמשיך ולקיים את סממני הבעת החיים והדינאמיות של הגוף והאדמה, מבארת כי את העימות הזה לא ניתן להכריע על ידי טיפול צבאי ב"קיני הטרור", אלא אך ורק על ידי החזרת עטרת האדמה וגוף האדם למעמדם.

את התהליך הזה לא מסוגל האסלאם לקיים בכוחות עצמו, כי השפה התוכנית זרה לו. התעקשותו לשמר את דרך ההתנהלות הקדומה של תרבות האדמה והגוף ויהי מה, היא גם האילמות האלימה של אותה התרבות. מאידך, גם עם ישראל אינו מסוגל לבדו לחדש תרבות זו, מעת שזו נגנזה לו. ביטול מוסד הסנהדרין, מתות בית הדין ועונשי הגוף האחרים בהלכה היהודית, נובעים מהתייחסות ישראל יותר לרמת התוכן והעומק של החיים. כשזו אינה קיימת, לא מזוהה רחישת חיים אלו, כפי שהדבר קיים באסלאם. את הגירוי הזה, מחויבים על כן ישראל לקבל ממי שלהם נשארה הרגישות האינטואיטיבית הזו – האסלאם.

 

הקרקע המתאימה לקידום הקשר וההשפעה ההדדיים בין התרבויות, היא הקרקע האזרחית והמדינית. קידום חוקים אזרחיים התומכים בתרבות המזהה בטבע הגוף את המחולל התרבותי שלה. במקביל, יצירת אווירה וצעדים מדיניים המחברים את מדינת ישראל אל המרחב האסלאמי שסביבה. על כך בהרחבה במאמר הבא. לעת עתה מוזמנים הקוראים לשוב ולעיין בטיוטת חוק יסוד ישראל ייעודית המופיע באתר. להלן הקישור – לחץ כאן.

 

 


[1] של העיתונאי האמריקני ג'יימס פול,י העיתונאי האמריקני-יהודי סטיב סוטלוף, הבריטי דייויד היינס, בריטי נוסף פעיל הסיוע אלן הנינג, ועתה פיטר קסיג, עובד סיוע אמריקני שהתאסלם במהלך החזקתו בשבי בסוריה.

[2] על פי הערכת גורמים כורדיים, המדובר על יותר מ200,000 לוחמים השולטים על שליש משטח עיראק ושליש משטח סוריה, שהוא כגודלה של בריטניה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4592669,00.html

[3] המופתי העליון של סעודיה, אחד מבכירי העולם הסוני, שייח' עבדול-עזיז אל-שייח', הביע את התנגדותו לדאעש, והכריז עליהם לכאורה כאוייב מספר 1 של האסלאם

[4] נסראללה מנהיג חיזבאללה הלבנוני, אחד ממנהיגי האיסלאם השיעי הקיצוני בעולם, הגדיר את דאעש בשם "מפלצת".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4559012,00.html

http://news.walla.co.il/item/2775973

[5] שגריר סעודיה בלונדון, ע'אזי אל-קוסייבי בראיון שנתן ל-שרק אל-אוסט (לונדון 5.1.2012) על הפער התרבותי שבין המערב למזרח

[6] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4247904,00.html

[7] http://www.mako.co.il/news-world/arab-q3_2014/Article-c39fe1e60e06841004.htm

[8] לחץ כאן

[9]http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4557182,00.html

[10] http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4558158,00.html

[11] לחץ כאן

[12] "משנה. ארבע מיתות נמסרו לבית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק (סנהדרין מ"ט, ע"ב).

[13] "כיצד מצות הנסקלין, רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את המחוייב סקילה בגדיו ומכסין ערותו מלפניו, ואין האשה נסקלת ערומה אלא בחלוק אחד, ובית הסקילה גבוה שתי קומות עולה לשם הוא ועדיו וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ, אם מת בה יצא שהרי נאמר סקול יסקל או ירה יירה הנה השוה הנסקל שנפל את האבן עליו עם הנדחף שנפל הוא בעצמו על הארץ, ואם לא מת מדחיפה זו מגביהין העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם והעד השני מרפה את ידו ומשליך האבן על לבו, אם מת בו יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.

הלכה ג: מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנים סודר קשה לתוך הרך וכורך על צוארו, ושני עדיו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שהוא פותח את פיו, ומתיכים את הבדיל ואת העופרת וכיוצא בהן והוא זורק לתוך פיו והיא יורדת ושורפת את בני מעיו.

הלכה ד: מצות הנהרגין מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכים עושים.

הלכה ה: מצות הנחנקין משקעין את המחוייב בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרך וכורכין על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שתצא נפשו". (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ו, הלכה א' – ה').

[14] כך למדים חז"ל מלשון תשובתה של רות המואבייה לנעמי בעת חזרתן ממואב.  מ"בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת", הם למדים על אמירתה של נעמי כי היא הולכת אל עם שמחויב לארבעה מיתות בית דין. מדבריה "וְשָׁם אֶקָּבֵר", הם למדים על אמירתה של נעמי לה, "כי שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין.

"וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר".

רש"י : "ארבע מיתות נמסרו לבית דין באשר תמותי אמות, שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין אמרה לה ושם אקבר" (רות א', ט"ז – י"ז ורש"י שם)

[15] מדרש תנחומא פרשת עקב סימן י'.

[16] משנה. מצות הנהרגין – היו מתיזין את ראשו בסייף, כדרך שהמלכות עושה" (סנהדרין נ"ב, ע"ב).

[17] "אלו הן הנהרגין: הרוצח ואנשי עיר הנדחת" (סנהדרין נ"ב, ע"ב).

[18] במדבר ל"ה, ל"ג.

[19] תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ג', ה"ג

[20] כלי יקר בראשית, ד', 

[21] משלי ל', ט"ו – ט"ז.

[22] סנהדרין צ"ב, ע"א

[23] סנהדרין צ"ב, ע"א.

[24] "ארבעים שנה קודם חרבן בית שני בטלו דיני נפשות מישראל אף על פי שהיה המקדש קיים, מפני שגלו הסנהדרין ולא היו שם במקומן במקדש" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ד, הלכה י"ג).

[25] "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי (אלוה הראיה – רש"י) כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי" – לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים" (בראשית ט"ז, י"ג ורש"י שם ד"ה הם הלום)

[26] "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (בראשית ט"ז, א').

[27] ספר הכוזרי מאמר א', סעיף ה'.

[28] שם סעיף ו'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *