המפגש התורני עם תחיית עצמאותה הלאומית של מדינת ישראל מתמקד בעיקרו במעשה ההודאה על תחיה זו, במזמורים, בהלל ובחגיגת הימים המציינים עצמאות זו – יום העצמאות ויום ירושלים. הכרה תורנית זו בתחייה הלאומית הישראלית, אין לזלזל בה. היא זו שמביאה עימה, את השותפות המלאה שלנו במערכות הבונות את המדינה, בצבא, בכלכלה ובהנהגה האזרחית של מדינת ישראל.

 

עצמאות המחפשת יצירתיות ופריצת דרך

 

אך האם רק להודאה זו ולשותפות זו, התכוונה ההשגחה האלוהית כשנתנה לנו את כלי העצמאות בידינו? עצמאות זו, היכן היא מתקיימת בתורה? אלו כלים היא נותנת לנו ומהו השימוש שאנו יכולים ואמורים לעשות בהם, בבניינה העתידי של מדינת ישראל?

 

תשובה לשאלות אלו, ניתן במאמר זה דווקא מתוך התייחסותו של רבי עקיבא אל תלמידי החכמים, כשהיה עוד "עם הארץ", בעת שקדמה להיותו הוא עצמו תלמיד חכם. אותו רבי עקיבא שתורתו ממלאת את ימי העצמאות של חודש אייר אך דווקא באווירת אבלות על מות תלמידיו. אותו רבי עקיבא שעליו נאמר כי ההילולה על רבי שמעון בר יוחאי עליו צריכה הייתה להיות, אך לא נקבעה, כי מת בהריגה[1].

 

היחסים הקשים שבין תלמידי החכמים ועמי הארצות

 

במסכת פסחים[2], מלמדת הגמרא אותנו על מערכת היחסים הקשה שהייתה בין תלמידי החכמים ועמי הארצות. תיאורי הגמרא בעניין, כמעט בלתי נתפסים.

 

רבי אלעזר אומר כי "עם הארץ מותר לנוחרו (קריעת בשר ללא הקפדה על שחיטה כשירה) ביום הכיפורים שחל להיות בשבת", כשמעירים לו תלמידיו שיאמר "לשוחטו", עונה להם רבי אלעזר, כי בשחיטה יש לברך אולם הריגת עם הארץ אפילו ברכה אינה ראויה. במימרא נוספת אומר רבי אלעזר כי אסור להתלוות עם עם הארץ בדרך, שהרי אם על חייו אינו חס (שאינו לומד תורה עליה נאמר "כי הוא חייך ואורך ימיך"), איך יחוס על חיי חברו? ועל כן הוא חשוד ברצח. רבי שמואל בר נחמני אומר כי עם הארץ מותר לקורעו כדג. רבי אליעזר מביא את צד שנאתם של עמי הארצות לתלמידי החכמים, שלולא לא היו צריכים עמי הארצות את תלמידי החכמים למשא ומתן, היו הורגים אותם. על כך, מוסיפה הגמרא ששנאת עמי הארצות את תלמידי החכמים גדולה אף מהשנאה ששונאים אומות העולם את ישראל.

אל תוך המימרות האלו, "משחילה" הגמרא את סיפורו של רבי עקיבא המתאר כי "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". גם פה מנסים התלמידים למתן את דבריו ומעירים לו – "רבי אמור ככלב". על כך עונה רבי עקיבא כי בכוונה נקט בחמור, כי חמור נושך ושובר עצם ואילו נשיכת הכלב אינה שוברת עצם.

נראה לכאורה כי סיפור זה על רבי עקיבא, לא נועד אלא להציג בדוגמא נוספת את השנאה התהומית ששררה בין תלמידי החכמים ועמי הארצות. אולם הבנה זו קשה. מדוע רוצה רבי עקיבא ומדוע רוצה הגמרא לגעת בעברו השלילי כ"עם הארץ" ובמיוחד לאחר הפיכתו לתלמיד חכם? איזה שרות יש בכך בתיאור מערכת היחסים הכללית שבין תלמידי החכמים ועמי הארצות?

 

מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור – פריצת סתימותם של החכמים

 

מול קושי זה מתמודד התו"ס רא"ש, בשאלתו העקיפה – איך רואה בתו של כלבא שבוע ברבי עקיבא אדם מעולה וצנוע[3], אם באותה העת היה בליבו לנשוך כחמור את תלמידי חכמים?

תשובו של התו"ס רא"ש לשאלה זו היא – כי תלמידי החכמים באותה העת היו ראויים לייחס זה, כיוון שהיו מתגאים על עמי הארץ בשביל התורה שהיה בהם[4].

מכאן אנו למדים, כי לא בכדי מכניסה הגמרא את סיפורו של רבי עקיבא אל תוך עכירות יחסיהם של עמי הארצות ותלמידי החכמים. שנאתו אף הוא את תלמידי החכמים מחייבת את חיפוש החיוב והאור שבהתנהלות עמי הארצות אל מול תלמידי החכמים.

אלא שתשובתו של התו"ס רא"ש אינה מספקת. כי גם אם היו תלמידי החכמים שבאותו הדור ראויים לגנאי, קשה לראות בתגובתו של רבי עקיבא תגובה נאצלת, בלשון המעטה, לבטח לא כזו שתביא את בתו של כלבא שבוע לבחור דווקא בו לאישהּ.

בנקודה זו נכנס רבי יוסף קארו בחיבורו "מגיד מישרים"[5] ונותן לתשוקתו של רבי עקיבא לנשוך בתלמידי החכמים, צביון מדהים של תיקון. את רצונו הזה הוא מבאר כנובע מתוך רצונו שחוכמת התורה תצא ממילותיה הסתומות ותנבע אל החוץ.

 

"ומאי דאמר בזמנא תניינ' מי יתן לי חכם ואנשכנו כחמור לומר שהיה מצטער על שלא היה יכול להוצי' החכמ' לחוץ ולהכי הוה אמר דכי היכי דכי נשכין לב"ח דאיידי מיניה דמא ולחותא הכי לירוב מחכמה נביעו דחכמה ולאו ליהוו מילין סתימין בליביה" (ספר מגיד מישרים פרשת מטות ומסעי).

תרגום: ומה שאמר בזמנו השני (הכוונה לתקופה שהיה רבי עקיבא עם הארץ), מי יתן לי חכם ואנשכנו כחמור, לומר, שהיה מצטער על שלא היה יכול להוציא החכמה לחוץ. ולכן, אמר, שכמו שנשיכת ב"ח (כנראה שהכוונה תלמיד חכם) שעל ידה מוציא ממנו דם ולחות, כך תתערבב החוכמה ותנבע החוכמה ולא יהיו המילים סתומים בליבו".

 

בתחושתו העמוקה מזהה רבי עקיבא כי עצירות חוכמתו בתוכו, אינה בעיה פרטית שלו, אלא סתימות חוכמה כללית, שתלמידי החכמים הם הגורמים לה. נשיכת תלמידי החכמים, היא הדרך להוציא מהם את דם ונוזל החיים הנמצא בבשרם, לפרוץ בכך את הדרך לנביעת התורה שבעל פה.

 

אכן, כל המקורות העוסקים בתורתו של רבי עקיבא, מלמדים כי הוצאת התורה מסתימותה על ידי הירידה לשורשה, הייתה מהות עבודתו וכי הצליח במשימתו.

 

יכולת ירידתו של רבי עקיבא אל השורש ומשם אל החידוש

 

כך תארים חז"ל, כי לסודות התורה הגיע דרך שאלת וחקירת ה"למה".

 

"כיון שלמד כל התורה כולה הלך וישב לו לפני ר' אליעזר ור' יהושע אמ' להם רבאתי פתחו לי טעם משנה כיון שאמרו לו דבר אחד מן התורה הלך וישב בינו לבין עצמו ואמ' אל"ף זו למה נכתבה דבר זה למה נאמר חזר ושאל והחזירן בדברים… א"ל ר' טרפון עקיבא עליך הכתוב אומר  מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר" (איוב כ"ח, י"א), דברים שהן סתורין מבני אדם הוציאן ר' עקיבא לאורה" (אבות דרבי נתן הוספה ב' לנוסחא א' פרק ח ד"ה מה היה).

 

חקירות עומק אלו, מביאות את רבי עקיבא לגעת בשורשי הדברים ומתוך כך להביא למסקנות מחודשות, עד כדי שמשה רבנו עצמו, אינו מצליח לזהות מהן את מקור דבריו שלו ואין הוא מבין את לימודו. רק עדותו של רבי עקיבא כי כל מסקנותיו הן מתוך דברי התורה שנתנו על ידי משה, מיישבת את דעתו.

 

"אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו" (מנחות דף כ"ט, ע"ב).

 

הגמרא בעבודה זרה מלמדת כי היכולת הזו, לדמות מילתא למילתא ולהסיק מתוך כך מסקנות מחודשות, היא ההופכת את התורה מתורתו של ה' לתורתו של הלומד, מתוך יכולתו לעצב אותה משורשה למחוזות חדשים ועצמאיים.

 

"ואמר רבא: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו (של אותו תלמיד שטרח בה – רש"י), שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ואמר רבא: לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה (יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ – רש"י), שנאמר: בתורת ה', והדר ובתורתו יהגה" (עבודה זרה דף י"ט ע"א).

 

יכולת זו להגיע לעומק הסברה וחידוש טעמי התורה על פי מדרשי המקראות והאותיות היתרים והלשונות המשתנים, כה מייחדת את רבי עקיבא, עד כי לאחר מותו, היא נגנזת והתורה חוזרת לסתימותה.

 

"…משמת ר"ע – בטלו זרועי תורה (עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא – רש"י), ונסתתמו מעיינות החכמה…" (סוטה מ"ט, ע"ב).

 

להיעזר בתכונת "עם הארץ", להגיע אל שורש התורה

 

מייחוס ה"מגיד מישרים", את רצון נשיכתו של רבי עקיבא את תלמידי החכמים בעת היותו עם הארץ, לתשוקתו להוציא את דברי התורה מסתימותם, אנו למדים כי מקור יכולתו הזו של רבי עקיבא להעמיק אל שורש הדברים ומשם לחדש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, מגיע לו דווקא מתכונת "עם הארץ" שהייתה לו. משהו בתכונת עם הארץ, הוא זה שמסוגל להוציא את דברי התורה מסתימותם, אל הבהירות, ולאפשר לרבי עקיבא להגיע למחוזות שלא הגיעו תלמידי החכמים האחרים.

 

אנו נצרכים אם כן לבחון במה כוחם של עמי הארצות, שמאפשר להוציא את דברי התורה לגילוי. תשובה על כך אנו מקבלים מאופן ביאור רש"י את ציווי התורה למסור את הנותנים מזרעם למולך, לידי "עם הארץ".

 

"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן" (ויקרא כ', ב').

 

מי הם "עם הארץ" הללו? רש"י במקום מבאר – "עם שבגינו נבראת הארץ. דבר אחר עם שעתידין לירש את הארץ ע"י מצות הללו".

 

מדברי חז"ל המובאים ברש"י אנו למדים שהכינוי "עם הארץ" בבסיסו אינו כינוי גנאי. הוא מתייחס לזיקתם המהותית של "עם הארץ" אל הארץ – "שבגינם נבראת הארץ ושעתידין לרשת את הארץ". אצל עמי הארצות, מתיישמת זיקה זו בחיבורם המיוחד אל האדמה, הארציות, השפה וההתנהלות המתלווים לכך.

מן העימות שהיה בין עמי הארצות לבין תלמידי החכמים אנו למדים, כי תלמידי החכמים שעולמם היה עולם המחשבה, הלימוד, והדיבור התורניים, בזוּ לעמי הארצות שהיו חסרי השכלה בתורה ועילגים בדיבורם. דברי ה"מגיד מישרים" מלמדים אותנו כי דווקא ארציות זו של עמי הארצות בנטיעת רגליהם באדמה ובקרקע המציאות, הם הכלים המאפשרים לרדת לעומק דבריה ולעצם כוונת התורה ומתוך כך להוציא ממנה מסקנות מחודשות שלא שמעתן אוזן מעולם.

 

נשאלת אם כן השאלה, מה יש בחיבור אל הארץ, שמביא ליכולת לדמות מילתא למילתא ולחדש דברים ממקור הכתוב, עד לרמה שבה קשה אפילו לבעל השמועה (משה רבנו) לזהות את הקשר שבין שמועתו למסקנה המחודשת? התשובה לכך היא – חיבור האדם אל מקור היווצרו. אדם המחובר אל הארץ, בהילוכו עליה הוא נמצא בחיבור מתמיד של הכלה והולדת עצמו מן האדמה, אל מרחבי פעילותו. כשאדם כזה נוגע בתורה, המגע הקיומי המתמיד שלו עם רחם הולדתו, גורם לכך שגם במפגשו עם תכני הלימוד הוא יזהה בהם את מקור הווייתם, כלומר את נקודת המוצא לנאמר. משם הוא יוכל למשוך קו אל מסקנות מרחיקות לכת בלא לחשוש מאיבוד הקשר עם המקור, כיוון שרגליו נטועות תמידית במקור חייו.

היכולת הזו של הרוח לעוף למרחקים, מעומק נטיעת הרגליים במקור היווצרות, אינה קיימת אצל תלמידי החכמים שכוחם מושתת אך ורק בלימודם. לעולם לא יהיה בהם את העומק לרדת לשורשי הדברים כפי שיכול להיות לאלו המחוברים תמידית אל האדמה. יתר על כן. גם אם יגעו בשורש הדברים, לא תהיה בהם את התעוזה למתוח מן השורש הזה קו פעולה מרחיק לכת, מתוך חששם המתמיד שמא יתנתקו הם או הציבור שהם מנהיגים, מן המקור. יכולת הבעתם את החיים יהיה תמיד סביבות הכתוב אותו הם לומדים. היכולת להגיע ליצירה המנביעה בשפה עצמית שונה את שורש הדברים, תהיה מוגבלת ביותר וממילא יגזור הדבר מרחב חיים מצומצם ביותר. מתוך דבקותם בתורה כמקור החיים ואי זיהויים את מקור החיים של ישראל המופיע מן האדמה, הם תמיד יחשדו כי החבור אל האדמה וקרקע המציאות, הינו חיבור שטחי ואף שקרי. בחיבור אל הארץ הם לא יכפרו, אולם יקטלגו אותו כחיבור סגולי בלבד.

 

שורש הסברה – המקום בו נהפכת התורה ל"דם ובשר"

 

מהבנת הקשר הזה שבין האדמה והתורה מגיעה תשוקתו של רבי עקיבא לנשוך בתלמידי החכמים.  תשוקה זו, היא למעשה הביטוי המוחשי לרצונו של רבי עקיבא ליצור קשר ולהשפיע מתכונת "עם הארץ" בחיבורה אל האדמה, על התורה ולומדיה. אלא שבהעדר קשר רצוני חיובי מצד תלמידי החכמים, מבקש רבי עקיבא ליצור קשר זה בכפייה, כך שיזעזע אותם עד לעצמותם ומתוך הזעזוע הזה תגיע התורה אל שורשה ותצמח ותתרחב לדרכי הבעה מרובים, מעבר לנקודת מוצאה הכתובה.

למימוש מטרה זו זוכה רבי עקיבא לאחר כניסתו אל עולם התורה. תכונת "עם הארץ שבו" מאפשרת לו לחקור ולהגיע אל שורש דברי התורה ומשם להנביע מסקנות שהיו לפני כן סתורות בפני תלמידי החכמים.

אולם מדברי ה"מגיד" המבאר את רצונו של רבי עקיבא להוציא "דם ולחות" מן החכמים אנו למדים כי ההעמקה זו אל שורש הדברים והנבעת המסקנות העולות מן המקור אל החוץ, אינה רק פעולה לימודית וחידוש לימודי. הירידה אל שורש הדברים, היא ההופכת את המילים מ"סברות" ו"מקביעות הלכתיות", להבעות של חיים. מתוך כך המסקנות העולות בעקבות הירידה אל השורש גם הן כבר אינן בבחינת מסקנות שכליות, אלא הבעות חיים עשירות. בכך זוכה רבי עקיבא להפוך את התורה מאותיות ומשפטים ל"דם ולחות" ובזה מתבטא עיקר כוחו.

 

מכאן אנו מגיעים אל דרישת העצמאות שהבאנו בתחילת המאמר.

 

לדעת לחדש בהנהגת המדינה מתוך נגיעה בעומק כוונת התורה

 

כבר עשרות שנים, צועדים אוחזי התורה בשולי ההתרחשות האזרחית והמדינית של מדינת ישראל. בעוד השופט אהרון ברק ודומיו מובילים אקטיביזם שיפוטי ותרבותי המושתת על שוויון בין כל בני האדם ומתוך כך שאיפה למדינת כל אזרחיה, עם כל המשתמע מכך, לא מצליחים תלמידי החכמים ואומני התורה, להעמיד אלטרנטיבה תרבותית ואזרחית, שתהייה שוות ערך וברת תחרות לעמדה המוסרית והתרבותית הזו. חלקם, מתוך שאינם מצליחים לרדת אל שורש צביון המציאות ממנו מתחילים הדינים וההלכות, מנסה לדחוק את ההלכה אל המינימום, על מנת שתוכל להראות מתאימה לתפיסה האזרחית השולטת. התעקשותם (הראויה לציון) של חלקם האחר, ללכת על פי קביעות התורה הסתומות, מביא אותם לא אחת להיות נתבעים ואף מורשעים בבתי המשפט הפליליים והאזרחיים. ברור, שגם דרך זו אין לה עתיד. לא ניתן לנפנף באמירה כמו "עם לבדד ישכון", "אור לגויים" ו"ארץ ישראל שלמה", בלי לתת תשובה למיקום של מדינת ישראל בתווך, בין מיליוני מוסלמים. לא ניתן להתעקש על הגדרת "מיהו יהודי" כתולדה גזעית (רק מאמא יהודיה), בלי לרדת לבסיס מהות הולדתו של האדם. ללא ההגעה אל שורש ההיווצרות שלנו, תקועה ההנהגה הרבנית כמו זו החילונית בלא יכולת להבין באמת את תמונת המציאות, את חזונה ואת דרכי ההתנהלות הראויות לה. ממילא גם אין ביכולתה להציב דרך פעולה יצירתית שתוציא את מדינת ישראל מהפלונטר האזרחי והמדיני, שהוא גם הפלונטר התרבותי שלה.

 

מתנת העצמאות שקבלנו מעת הקב"ה, נועדה לתת את הפיתרון לסתימות זו. להחזיר לנו את תכונת "עם הארץ" –שאיבדנו עם הגלות. לאפשר לנו את שכלול כלי הלימוד, התובנה והמסקנות העצמאיות בתורה, מכוח החזרת הקשר שלנו אל מקור ההיוולדות שלנו שמן האדמה, להחזיר לנו מיכולתו המיוחדת של רבי עקיבא לרדת אל עומק הכוונות של אמירות התורה, ומשם למתוח קו הבנה עכשווי למציאות המתרחשת כיום, עד כדי יכולת הצבת תפיסות חיים ויעדים שיהיה בהם לאתגר את המתנגדים הן שמבית והן שמן החוץ, בקהילת העמים.

 

דוגמא לתפיסה יצירתית שכזו שיש בכוחה לאתגר תרבותית את תפיסות הבסיס המובילות כיום את מדינת ישראל ואף את העולם המערבי, נביא בעז"ה בשבוע הבא במעטפת של הצעת "חוק ייסוד", אלטרנטיבית ל"חוק יסוד מדינת הלאום היהודי", שמנסים (וינסו עוד רבות, בלא הצלחה) להעביר בכנסת.


[1] "וברבי עקיבא שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כ"ט ב) ואיתא במדרש (תנחומא חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא וחביריו…ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת רבי עקיבא מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה…ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת רבי שמעון בן יוחאי שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של רבי עקיבא" (ר' צדוק הכהן מלובלין – פרי צדיק ויקרא ל"ג בעומר וסיום הש"ס).

[2] דף מ"ט, ע"ב

[3] "ר"ע רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי" (כתובות ס"ב, ע"ב).

[4] "דהוה צניע ומעלי. אף על גב דאמרי' בפסחים א"ר עקיבא כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, י"ל לאו משום דלא הוה מעלי אלא בשביל שהיו פורשין מהן כדאמרינן בגדי עם הארץ מדרס לפרושים היו סבורין שהם מתגאין על עמי הארץ בשביל תורתן ולכך שונאים אותם" (תוספות הרא"ש כתובות ס"ב, ע"ב).

[5] חיבורו של רבי יוסף קארו בעל השולחן ערוך מפי ה"מגיד" שהיה מתגלה לו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *