גם בבחירות החוזרות שהיו בבית שמש נבחר ראש העיר המכהן מטעם ש"ס משה אבוטבול. זאת למרות התגייסות המלאה של המנהיגות הפוליטית הדתית לאומית לטובתו של אלי כהן.

השאלה המעניינת היא, האם המאבק הזה שהיה בבית שמש, הוא אכן גם מאבקה של הציונות הדתית לאומית? האם בחירתו של אבוטבול הינה כישלון? ואם כן של מי?

 

כניסה לעומק פרשיה זו מלמדת, שהפיכת המאבק על השליטה בעיר לסוגיית ה"השתלטות החרדית", שייכת לאותו מדור של חוק הגיוס. במקום לנהל את מערכת הבחירות ברמה המוניציפאלית ותו לא, בחרה ההנהגה החדשה של הבית היהודי בדרך הקלה. לבצר את הנהגתה על גל הדחייה החרדית. מה שהתחיל ב"חזון הגדול" להכניס את החברה החרדית בעל כורחה אל מעגל השותפות הלאומית – התעסוקה והשירות בצבא, הפך מהר מאוד לקמפיין מלחמת בני האור בבני החושך. ואין הדבר הזה במקרה.

 

כי מי שבאמת רוצה לחבר את האחר אל חלומו וחזונו, אין לו לעשות זאת אלא בדרך של דוגמא אישית והקרבה עצמית. כי מי שבאמת אוהב את שאר בשרו, יפעל תמיד דרך ליבתו ורצונו של האחר, ולא ינסה לאלצו לאמץ לו ליבה הזרה לתפיסת עולמו.

 

אלא שלא אהבת אח יש פה. אלא שימוש ציני באמצעים פופוליסטים על מנת לקדם את מעמדו של ראש המפלגה אל הכס הרם. אולי בשלב הנוכחי מוסיפה דרך התנהלות זו מנדטים למפלגה הדתית לאומית, אולם זהו מצב זמני בלבד. סופה של דרך ריקנית זו להשאיר אותנו בודדים, בלא להותיר מאום מתאוות השלטון, בידינו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.