פתיחה למסכת יבמות- המשנה הראשונה

א. לימוד מסכת יבמות- מלמד לכל קשר איש ואישה

ב. תרגום הדין ה"נקודתי" של המשנה להבנה כללית של הייבום

ג. מהלך המשנה

ד. הסבר פשט המקרה במשנה

ה. כמה שאלות על המשנה

ו. מסקנת ביניים בעקבות השאלות על המשנה

ז. מסקנה- הנושא המרכזי וה"רגיש" ביותר ביבום- נושא הערוה

ח. הצורך בהבנת המושג של ערוה- גם כהגדרה חיובית

 

א. לימוד מסכת יבמות- מלמד לכל קשר איש ואישה

 

בבואנו ללמוד את מסכת יבמות כמו בלימוד כל מסכת, אין אנו מבקשים דווקא ללמוד את ההגדרות ההלכתיות של היבום כדי לדעת מה לעשות אם יזדמן לנו ייבום .לאף אחד מאיתנו לא הולך להזדמן ייבום, ולאשכנזים (על פי פסק הרמ"א) בכלל החליצה קודמת לייבום, וגם היום אסור לשאת שתי נשים לפי חרם דרבינו גרשום כך שממילא דין המשנה לעולם לא יהיה רלוונטי לגבינו מבחינה מעשית!

מסכת יבמות הוא פן ייחודי המלמד על כל קשר של איש ואישה. בלי "מימד היבום" בקשר שבין איש לאישה היה חסרון אדיר בקשר שבין איש לאישה. בכל קשר של איש ואישה, גם כאשר אין יבום בפועל (זה הרי מקרה שאנו כלל לא מייחלים לו שאח נפטר בלי בנים כמובן) הרי קיים וטמון פוטנציאל הייבום ערך הייבום וכוח היבום. השאיפה צריכה להיות שבלימוד מסכת יבמות אנחנו לומדים על המהות של כל קשר איש ואישה.

 

ב. תרגום הדין ה"נקודתי" של המשנה להבנה כללית של הייבום

 

יש צורך להיכנס לעומק המשנה, לשאול את השאלות ולדקדק בכתובים על מנת להבין את עומקה. יש צורך להבין מתוך המשנה עקרון לכללות היבום. דין המשנה העוסקת לכאורה בשוליים של השוליים של איזה סעיף וסניף של היבום צריך להיות מובן כ"נקודת קיצון" המלמד על הכלל. דין זה של המשנה אמור ללמד על כל מקרה של יבום. מתוך המקרה של צרת ערוה וצרת הצרה וכו' נוכל ללמוד על עקרון היבום הרגיל והקלאסי (גם כשאין בה בפועל ערוה). דין המשנה אינו דין "נקודתי" אלא דין "קיצון" המלמד על כללות היבום ועל כוח היבום.

 

ג. מהלך המשנה

 

המסכת פותחת בדין פטור צרות הערוה:

 

חמש עשרה נשים – פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, עד סוף העולם; ואלו הן: בתו, ובת בתו, ובת בנו, בת אשתו, ובת בנה, ובת בתה, חמותו, ואם חמותו, ואם חמיו, אחותו מאמו, ואחות אמו, ואחות אשתו, ואשת אחיו מאמו, ואשת אחיו שלא היה בעולמו, וכלתו – הרי אלו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום, עד סוף העולם. וכולן אם מתו, או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו אילונית – צרותיהן מותרות; ואי אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו.

כיצד פוטרות צרותיהן? היתה בתו, או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו, ולו אשה אחרת, ומת – כשם שבתו פטורה, כך צרתה פטורה; הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, ולו אשה אחרת, ומת – כשם שצרת בתו פטורה, כך צרת צרתה פטורה, אפילו הן מאה.

כיצד אם מתו – צרותיהן מותרות? היתה בתו, או אחת מכל העריות האלו נשואות לאחיו, ולו אשה אחרת, מתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת אחיו – צרתה מותרת. וכל היכולה למאן ולא מיאנה – צרתה חולצת ולא מתייבמת.

 

ד. הסבר פשט המקרה במשנה

 

המשנה מדברת על מקרה שבו האח היה נשוי לשתי נשים (או יותר). אחת מהנשים האלה היה ערוה ביחס לאחיו. למשל ראובן היה נשוי לשתי נשים רחל ויוכבד. רחל היא הבת של שמעון אחיו. כאשר מת ראובן, שתי הנשים שלו רחל ויוכבד אמורות להתייבם לשמעון. אומרת המשנה שבמקרה כזה היות ורחל היא ערוה והיא בתו של שמעון היבם הרי שתי הנשים פטורות מהיבום.

אפילו אם לוי האח השלישי ייבם במקומו את יוכבד. אם לוי נשוי לעוד אישה יוכבד ורבקה, ואחר כך מת לוי, שמעון אסור לו לייבם את יוכבד וגם את רבקה האישה השניה של לוי. וכן הלאה.

 

ה. כמה שאלות על המשנה

 

1. מדוערביפותחבדיןזה? לכאורה זהו דין מאוד צדדי ומסתעף מדין היבום. לכאורה היה צריך לפתוח קודם כל בהגדרת היבום עצמו כמו שעשה הרמב"ם (הלכות יבום וחליצה פרק א' הלכה א') וכמו שעשה השולחן ערוך (אבן העזר סימן קנו' הלכה א').

 

2. מדוע צרת הערוה פטורה? מה הקשר בינה לבין הערוה? האם העובדה שהם היו נשואות לאותו איש גורם לכך שהיא "מדביקה" אותה?! לכאורה בעריות הבעייתיות מחמת קירבת משפחה אינה נוגעת כלל לכך ששתי נשים נשואות לאותו גבר?! האםזההופךאותהגםלערוה? היאהרילאקרובתמשפחהשלהיבם? בדרך כלל אין צרה מוגדרת כלל כקשר (כמו בהלכות עדות או עריות וכו'), מדוע כאן כן?

 

3. איךהפטורשלהצרהמצליחלהמשיך "עדסוףהעולם"? לכאורה בצרת הצרה אין כבר קשר לערוה הראשונה!? גם בדיני עריות אנו יודעים שיש גבול עד כמה הקשר "נשמר", למשל בן דוד, או בן דוד שני כבר לא ערוה, אפילו נין לא נחשב ערוה מדאורייתא, אם כן, מדוע כאן זה מצליח להמשיך עד סוף העולם? איך זה לא נחלש?

 

4. בכללמדוע "ערוה" לאמתייבמת? מה זה "ערוה"?

 

5. אם "ערוה" זה כזה דבר בעייתי שהיבום מתרחק ממנו, מדועבאשתאחאיןבעיה ואפילו יש מצוה?

 

ו. מסקנת ביניים בעקבות השאלות על המשנה

 

בהסתכלות ראשונית נראה שאנחנו מאוד מתרחקים מהערוה כמה שיותר ביבום. הנשים שהן עריות פטורות מהיבום, מצליחות לפטור את צרותיהן "עד סוף העולם". משום מה ביבום "רושם" העריות מופיע גם בנשים הצרות שלהן. משום מה ביבום יש "רגישות יתר" כלפי ה"ערוה". משום מה ה"רושם" של העריות מצליח להמשיך "עד סוף העולם" בלי הגבלה.

 

ז. מסקנה- הנושא המרכזי וה"רגיש" ביותר ביבום- נושא הערוה

 

אף על פי שלכאורה היה נראה הגיוני יותר לפתוח קודם כל בהגדרה הפשוטה ליבום, כמו שעשה השולחן ערוך וכמו שעשה הרמב"ם, נראה שרבי לא במקרה סידר כך את המשנה. כנראה שיש לרבי סיבה טובה לפתוח ככה את המסכת. נראה שטמון כאן בדין המשנה יסוד ושורש לכל מצוות היבום – וזהו נושא הערוה.

במשנה אנחנו מקבלים כאן את השיקוף של היחס שבין היבום לערוה. זהו הנושא המרכזי והחשוב ביותר וגם ה"רגיש" ביותר במצוות היבום. הרי זה הוא השאלה הגדולה של מצוות היבום- עד היום אשת האח היא אסורה באיסור כרת והנה יום למחרת כאשר האח נפטר הנה מה שהיה אסור הופך למצוה.

 

התבוננות בכמה מקורות מראה שנושא היחס של היבום לערוה היא אכן מלכתחילה:

 

כך מובא בירושלמי:

 

ירושלמי מסכת נדרים פרק ג:

שוא ושקר שניהם נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע זכור ושמור שניהן בדבור אחד נאמרו מה שאי אפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע מחלליה מות יומת ושני כבשים בני שנה תמימים נאמרו בדיבור אחד מה שאי איפשר לפה לומר ולא לאוזן לשמוע ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבא עליה שניהן נאמרו בדיבור אחד ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה אחר וכל בת יורשת נחלה שניהן בדיבור אחד גדילין תעשה לך לא תלבש שעטנז שניהן בדיבור אחד נאמרו וכן הוא אומר אחת דיבר אלהים בדיבור שתים זו שמענו וכתיב הלא כה דברי כאש נאם יי' וכפטיש יפוצץ סלע

 

מדרש תנחומא מבאר זאת כנגד הטענה ש"כל הדברים הטובים אסר הקב"ה:

 

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת שמיני סימן ח:

שא"ל הזהר את ישראל שלא לאכול דברים טמאים שלא יטעך יצרך לומר שכל דברים טובים אסר הקב"ה לישראל אמר הקב"ה כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו, כיצד, אסרתי לך דם נדה התרתי לך דם בתולים, אסרתי לך את הדם התרתי לך את הכבד שכלו דם, אסרתי לך את החזיר התרתי לך את הדג ששמו שיבוטא שהוא דומה לחזיר, אסרתי לך אשת איש התרתי לך גרושת איש, אסרתי לך נכרית התרתי לך אשת יפת תואר, אסרתי לך אשת אח התרתי לך יבמה לאחר מיתתו בלא בנים שנאמר (דברים כה) יבמה יבא עליה, אסרתי לך כלאים התרתי לך סדין בציצית

 

וכן בויקרא רבה:

 

ויקרא רבה (וילנא) פרשה כב אות י':

ה' מתיר אסורים מה שאסרתי לך התרתי לך אסרתי לך חלב בהמה והתרתי לך בחיה אסרתי לך גיד הנשה בחיה והתרתי לך בעוף אסרתי לך שחיטה בעופות והתרתי לך בדגים, ר' אבא ור' יונתן בשם ר' לוי אמר יותר ממה שאסרתי לך התרתי לך דם הנדה אסרתי לך התרתי לך דם בתולים אסרתי לך אשת איש התרתי לך את השבויה, אשת אח התרתי לך יבמה, אשה ואת אחותה בחייהם התרתי לך לאחר מיתה לבישת כלאים התרתי לך סדין בציצית

 

אם ננסה להבין את הירושלמי נראה שהיחס שבין הערוה ליבום אינו יחס שלילי "מתנגח" אלא דווקא יחס תלותי ואחדותי. העובדה ש"יבמה יבא עליה" ו"אשת אחיך לא תגלה" נאמרו בדיבור אחד, ודאי שאין זה רק אמירה הסטורית כרונולוגית שהם שניהם מופיעים בתורה. בהסתכלות אנושית פשוטה שתי הגדרות אלה הם סותרות אחת את השניה, ולפי זה לא היה מקום להתיר את היבום ובטח שלא לצוות על זה. לא במקרה הסוגיות בתחילת הפרק עוסקות גם בנושא הכללי של "עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת".

 

ח. הצורך בהבנת המושג של ערוה- גם כהגדרה חיובית

 

יש צורך לפתוח את המושג של "ערוה". להבין מה זה בדיוק "ערוה", במה מתאפיין איסורי עריות של קירבת משפחה, מהו היחס של היבום ל"ערוה", מה ההבדל בין ערות אשת אח שבו נוהג היבום לשאר עריות שבהם לא נוהג היבום. לכאורה נצטרך גם הגדרה חיובית למושג של ה"ערוה" (אם באמת נגיע למסקנה שהיבום "משתמש" בערוה).

 

 

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *