דבר תורה לשבע ברכות- האישה כאמא של בעלה

בכל קשר בין איש לאישה יש מספר סוגים של קשר. ביחס שבין הקב"ה לישראל אנחנו מוצאים שיש קשר של "בת" קשר של "אחות" וקשר של "אם":

 

שיר השירים פרק ג

(יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ:

רש"י:

בעטרה שעטרה לו אמו – אהל מועד שהוא מעוטר בגוונין תכלת וארגמן ותולעת שני אמר רבי נחוניא שאל רבי שמעון בן יוחאי את רבי אלעזר ברבי יוסי אי איפשר ששמעת מאביך מהו שעטרה לו אמו אמר לו משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה אוהבה ביותר לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר (תהלים מה) שמעי בת וראי לא זז מחבבה עד שקראה אחותי שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי שנאמר (ישעיה נא) שמעו אלי עמי ולאומי אלי האזינו ולאמי כתיב עמד רבי שמעון בן יוחאי ונשקו על ראשו וכו':

 

כך גם ביחס לקשר של איש לאשתו יש את שלושת הסגנונות האלה של קשר.

בקשר של "בת" היחס הוא שהאיש הוא הדומיננטי.  קשר כזה של אישה שהיא כ"בת" אנו מוצאים ביחס שבין אסר למרדכי,  למרות שהקשר ביניהם הוא כאיש ואישה הכתוב מגדיר זאת כיחס אב ובתו:

 

אסתר פרק ב ז :

וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם וְהַנַּעֲרָה יְפַת תֹּאַר וְטוֹבַת מַרְאֶה וּבְמוֹת אָבִיהָ וְאִמָּהּ לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת.

רש"י:

(ז) לו לבת – רבותינו פירשו לבית לאשה:

 

יש גם קשר  שבו האישה היא בבחינת "אחות" של הבעל . בקשר זה נראה ששניהם שווים. קשר כזה אנו מוצאים ברב קוק שמסביר את האיסור "לצרור" שתי אחיות:

 

שמונה קבצים הראי"ה ו' סח':

ואשה אל אחותה לא תקח לצרור. ויש בזה משום שני האופנים, השיתוף שבין איש לאשה עושה את בעל האחות לאח, ויש לו כבר אחיזה בתוכן קרבת האחוה, ואסור לדחות אותה על ידי קרבה של אישות, ולא עוד, אלא שגורם שהקירוב האחותי של האחיות יהפך לשנאה, על ידי מה שנעשו צרות זו לזו, וזה הוא פגם כללי ביסוד האחוה שהעולם משותת עליו.

 

הקשר המיוחד ביותר הוא הקשר שבין האיש לאישה שבו האישה היא בבחינת האמא של הבעל.

קשר זה קיים ביחס שבין הקב"ה לישראל והופיע במעמד הר סיני:

 

שיר השירים פרק ח

(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:

רש"י:

תחת התפוח עוררתיך – כך היא אומרת בבקשה חבת דודה תחת התפוח עוררתיך זכור כי בתחתית הר סיני העשוי על ראשי כמין תפוח שם עוררתיך והוא לשון חבת אשת נעורים המעוררת את דודה בלילות בתנומות עלי משכב מחבקתו ומנשקתו:

שמה חבלתך – הרי אמרנו שהקב"ה קראה אמו שם נהיתה לך לאם:

חבלתך – לשון חבלי יולדה, חבלתך באו לך חבלים ממך כמו (ירמיה י') בני יצאוני יצאו ממני:

 

בתחילת המלך היחס\ים שבין הקב"ה לישראל הוא כיחסי דוד ורעיה, ובלשון חיבת אשת נעורים המעוררת את דודה. מיד לאחר כפיית ההר כגיגית במתן תורה, השלב של "תחת התפוח עורריתך", אנו רואים שיש מהפך!

פתאום היחסים מתחלפים והפכים ליחס של אמא ביחס לולד. זאת כוונת הפסוק בשמה חבלתך אמך וכפי פירוש רש"י- חבלי יולדה. מיד בעקבות ובמקביל לחיבור המוחלט שבין ה"דוד והרעיה"- הבעל (השכינה) נולד מתוך האישה. קשר זה הוא המיוחד והגבוה ביותר. באיחוד זה האישה מולידה את בעלה מחדש בעקבות מעשה החיבור שביניהם.

 

קשר זה לא קיים רק בקשר הכללי שבין כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא אלא גם בחיים הפרטיים של כל איש ואישה. הביטוי המובהק לכך אנו רואים במצוות היבום.

הלקוטי מהרי"ל מקשר בין היחסים של אמא ובן שבמעמד הר סיני לסוד של היבום:

 

ליקוטי מהרי"ל (תלמיד רבי אלימלך מליז'נסק) בראשית פרשת וישב:

והנה וישב יעקב בארץ מגורי, הוא ראשי תיבות יבום. והכוונה בזה, דאיתא במדרש (ש"ר נב, ה) אמר רבי (פנחס בן יאיר) [יוסי] לא זז הקדוש ברוך הוא מחבבה עד שקראה בתי, לא זז עד שקראה אחותי, לא זז וכו' עד שקראה אמי, דכתיב (שיר השירים ג, יא) צאינה וראינה בנות ציון [וגו'] בעטרה שעטרה לו אמו וכו'. הכוונה בזה, על דרך צדיק מושל (ב)יראת אלקים (ש"ב כג, ג), מי מושל בי צדיק (מועד קטן טז ב), כדרך האם שמושלת על הבן. וזהו סוד היבום, כי מתחילה היה הוא האיש שמושל על אשתו, ועכשיו כשמת ונעשה היבום להקים לאחיו שם בישראל, ונעשה הוא הבן של האשה והאשה נעשית אמו ומושלת עליו. וזה שמרומז בפסוק וישב יעקב בארץ מגורי וכו' ראשי תיבות יבום. פירוש, שע"י היראה בחינת פחד יצחק אביו והכנעה שהיה לו, הוא בבחינת צדיק מושל ביראת אלקים וכו', והיא בחינת יבום, ודוק היטב והבן כי יש כאן סוד עמוק:

 

וכך גם מסביר רבי נחמן מברסלב (לקוטי מוהר"ן כא' ו') בהקשר היבום:

 

וזה שביקש אהרון אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמן ויאכל חצי בשרו…אשר בצאתו מרחם אמו זה בחינת יבום, שעל ידי היבום אתתיה אמיה, שאשתו נעשית לו אם. ויאכל חצי בשרו היינו שאין לו בת זוג, כי הבעל ושאתו הם תרי פלגא גופא, ועכשיו, שאשתו היא אמו, נמצא שנאכל חצי בשרו, ואין לו בת זוג. פירוש, כי מי שמת בלא בנים, אזי אשתו צריכה להתייבם, ועל ידי היבום נתגלגל המת בהבן הנולד מאשתו, שנתיבמה לאחיו, כמבואר בסבא (משפטים ק:) אתתיה אמיה, היינו שהוא צער ועונש גדול להמת, שאשתו נעשית לו אם, כי עכשיו מוכרח להיות נולד מאשתו, ואשתו נעשית לו אם. ומחמת זה, בן היבמה הזה, שנולד מהיבום, אי אפשר לו למצוא זיווגו כי אם ברחמים גדולים, כי זה בן היבמה, שבאמת הוא בעלה של היבמה, ואשתו נעשית לו אם, אין לו בת זוג, מאחר שבת זוגו נעשית לו אם.

 

כיוון זה בא לידי ביטוי במהות היבום. היבום מקים שם לאחיו המת:

 

(ו) וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

רש"י:

והיה הבכור – גדול האחים הוא מייבם אותה:

אשר תלד – פרט לאילונית שאינה יולדת:

יקום על שם אחיו – זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו:

 

אף על פי שלכאורה הקמת השם אמור להתקיים בולד אין הדבר כך. לפי רש"י וחז"ל הקמת השם לא נעשה על ידי ולד ואין שום חובה לקרוא לולד הנולד בשם אביו הנפטר. מותר אפילו לייבם גם במצבים שבהם ברור שלא יהיה ולד (אישה עקרה, זקנה, קטנה וכו'). הקמת השם נעשה בעצם הקשר והחיבור של בני הזוג. בעצם זה שהיבם מתחבר ומתקשר עם היבמה בזה עצמו הוא בעצמו קם תחת אחיו. כך גם מדוקדק בלשון הפסוק על פי חז"ל- ש"הבכור אשר תלד" הכוונה ליבם בעצמו, ו"יקום על שם אחיו" זה האח המייבם שקם תחת אחיו לנחלה. לפי זה "אשר תלד" גם מתייחס ליבם. היבם בעצמו הוא הנולד מעצם החיבור שלו ליבמה.

קשר זה בא לידי ביטוי בצורה קיצונית בחיבור שבין יבם ליבמתו אבל היא בעצם קיימת בכל קשר בין איש לאשתו. בכל קשר בין איש לאשתו יש מימד שבן האישה מולידה את בעלה מחדש. תחילת הקשר אמנם מתחיל ביחס של "אב ובת". משם זה ממשיך ליחס "אח ואחות" ואז מגיע לשיא הופעת הקשר שבין בעל לאשתו שבו האישה של הבעל הופכת להיות "כאמו" ומצליחה להולידו מחדש.

 

קשר זה שבו האישה מולידה את בעלה  מחדש (בעקבות עצם הקשר בינהים) הוא מה שקיים בכל קשר של חיבור בין איש לאשתו:

 

בראשית פרק ב כד:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

 

אף על פי שרש"י מביא חיבור מוחלט זה בולד, "ששם נעשה בשרם אחד",

רש"י:

לבשר אחד – הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

 

 על פי המהלך שלנו יש גם משמעות לעצם הקשר שבין בני הזוג עצמם. זה בא לידי ביטוי בירושת הבעל את אשתו:

 

מסכת בבא בתרא דף קט עמוד ב:

ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם, האי שארו מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: שארו – זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

רשב"ם: שארו זו אשתו – כדכתיב והיו לבשר אחד (בראשית ב) וכתב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *