מבוא

 

תקציר מנהלים זה, מתמצת את תוצאותיו של מחקר תורני מעמיק בן יותר מעשרים שנה, המשנה לחלוטין את תפיסת מבנה הלאום של מדינת ישראל. המדובר בפריצת דרך בהבנת המרכיב האתני של הלאום הישראלי. פריצת דרך זו, פותחת פתח לדפוס התנהלות מדיני ותרבותי שונים לחלוטין מכל אלו המקובלים עד כה, שהתבססו כולם על הנחת הייסוד כי מדינת ישראל הינה מדינה מערבית.

 

לתפיסה זו שאני מציג להלן, יש ניצני הקבלה במחקרים ומאמרים של חוקרים בשדה הסוציולוגי והמדיני כמו פרופסור סמוחה (ביחס למרכיב האתני שבלאום הישראלי ושונותה של מדינת ישראל מן המדינות המערביות) , פרופסור יהודה שנהב (בזיקה שהוא מעלה בין התרבות הערבית לבין התרבות המזרחית העדתית בתוך מדינת ישראל),  דר' דרור אידר (ביחס שהוא מעלה בין מרכיב ה"מיתוס" ומרכיב ה"לוגוס" בהתנהלות המדינית), פרופסור זאב מגן (בתפיסתו את אמונת האסלאם) ואף לתפיסת פרופסור אדוארד סעיד (ה"מאשים" את המערב בתפיסה מעוותת של תרבות המזרח – "אוריינטליזם").

אלא שלזיהויים האלו, חסרה נקודת המקור המופיעה בתכנים התורניים המאפשרת לשזור קו בין נקודות האמת שהם מעלים ואף להעיז להגיע מתוכן למסקנות מחודשות –  ביחס להגדרת תרבותה של מדינת ישראל העתידית, ביחס להתנהלות המדינית כלפי מדינות וארגוני האסלאם שסביבנו, ביחס לשסע העדתי המלווה אותנו מעת קום המדינה ואף ביחס לעימות המתמשך בנושאי דת ומדינה.

 

האתניות והדת בעיניים מערביות

 

בהתייחסות העולם המערבי אל המרכיב האתני בהגדרת הלאום, הוא נתפס כמיושן וכמקור ליצירת קונפליקטים, מלחמות ושסעים. סיבת העומק לכך היא, היותו מבוסס על מה שנראה כשבטי, ועבר הולדתי גזעי צר. מול אתניות לכאורה מגבילה זו, עומד הערך הליברלי, אותו מייצגת הדמוקרטיה ביכולתו הכמעט בלתי מוגבלת של האדם לפרוץ מכוח מחשבתו, בבחירתו החופשית ורצונו להיכן שירצה בתנאי שלא יפגע בזולת. המגמה המובילה בעקבות כך במדע המדינה היא, להעצים את העקרונות הליבראליים בתוך השיח התרבותי פוליטי בקרב המדינות, תוך צמצום מקסימאלי של המרכיב האתני.

 

בתוך קו המתח הזה שבין המרכיב הדמוקרטי-הליברלי ובין המרכיב הלאומי האתני במבנה המשטר במדינת ישראל, נמצאת הדת כגורם מתח נוסף בין המרכיבים. סיבת הדבר נעוץ בעובדה כי הדת מעצימה את הלאומיות הגזעית ואת ההיבדלות, במערכת החוקים המרכיבים אותה. בכך מזוהה הדת כגורם מעמיק שסע, בין יהודים וערבים, בין מדינת ישראל לשאר העולם ובין דתיים וחילוניים.

 

לאומיות הבנויה על אתניות פיזית

 

אולם כאמור, המחקר ארוך השנים, שנגע בשורשי הישראליות, הביא למסקנות מפתיעות ביחס לתכונה האתנית עליה בנוי הלאום הישראלי, המהפכות לגמרי את היחס כלפי הבסיס האתני בתוך המרכיב הלאומי הישראלי כמרכיב דינאמי "תקשורתי", הן כלפי פנים והן כלפי חוץ ואף ביחס לאסלאם החוזר ומתפתח סביבנו. להלן המסקנות בקצרה. 

 קיומיות אתנית זו בתצורתה האינטואיטיבית האינסטינקטיבית (אך מאידך, הבלתי מושכלת וממילא בלתי מעודנת), מתקיימת באסלאם, כשמנקודות המוצא שהבאנו עתה, נגזרות אצלו דרכי התנהלות ייחודיות, הזרות ביותר למערב.להלן כמה מהן.

 

1     איום מהווה באסלאם, עצם הקיום, הרבה יותר מאשר יכולת התנועה או כוח הפעולה. מתוך כך לא יהססו באסלאם בפעולת מלחמה לפגוע באויביהם, גם בנשים וילדים ובגברים שאינם חמושים, אף בלא איום מצדם (בתרבות המערב יכונה הדבר "טרור").  

2      "אי כליון" הקיום האתני (מתוך חיבורו התמידי למקור), מביא לכך שנאמנותו של ה"שהיד" למקור זה, הוֹוַה את פעולתו כפעולת קיום! (בעיניים מערביות, תחשב פעולה זו למעשה התאבדות לכל דבר).

3     הקשר התמידי למקור מביא לתפיסת מצבי פגיעה כ"שינוי מצב צבירה" בלבד של החיים. על כן, איומי כליון (במיוחד באמצעים טכנולוגיים) אינם מֵרגשים את האסלאם (בניגוד גמור למערב).

4      מכוח תפיסת הממשות הפיזית ככוח המרכזי המקיים לא רק את עצם החיים אלא גם את תוכנם והתנהלותם, אין הדיבור משמעותי למוסלמים. על כן, ירשו לעצמם להפר הסכמים בדיבור ובכתב, כראות עיניהם.

 

באתניות הזו, אך בתצורתה ה"מושכלת" ועל כן המעודנת, המובנית ובעיקר – ה"מתקשרת", שותפה הלאומיות הישראלית [על האתניות הזו בנויה התרבות המזרחית המקורית. כשהדינאמיות שבאתניות זו, מורכבותה ועשירותה נשכחו, היא הפכה לתרבות של "קמעות", אמונות טפלות, ריגושים מוקצנים ותרבות נחותה שלא חזרה אל עצמה עד היום].

 

תובנות אלו, ביחס למבנה הלאום של מדינת ישראל, פותחות פתח לשינויים בסיסיים ביותר, הן במדיניות החוץ והן בתוך מדינת ישראל, ביחסי הגומלין שבין דת ומדינה.

 

שינויי מדיניות – העקרונות המנחים:

 

א.      המרכיב האתני הפיזי, טבוע בגוף מעת היווצרו ובסיס לעיצוב אישיותו של האדם! הניכור לטבע הזה, הינו ניכור לתשתית הקיום ולזהות הבסיסית. שנאת האסלאם לציונות ולישראל נובעת במקורה מתוך התרחקותה ממקור תרבותה האתני הפיזי שלה והתנהלותה כמדינה מערבית (הרואה כאמור בחומר "גולם", הנשלט על ידי מחשבת האדם) בניגוד לטבעה.

ב.      כמדינת לאום אתנית, קיימת זיקה מהותית בין התרבות היהודית לזו האסלאמית. יש לתת ביטוי ליחס זה ברמה המדינית. שילובה של מדינת ישראל במזרח התיכון יתכן רק מצד המכנה המשותף הזה, לא כמדינה מערבית!

ג.       במזרח התיכון, רק לפעולות במישור האתני הפיזי יש משמעות לטווח הבינוני והארוך. לדיבור וההסכמים הכתובים אין מעמד משמעותי.

 

מכאן נגזרים השינויים המדיניים המעשיים (רשימה חלקית): 

  1. חקיקת חוק יסוד המסדיר את מעמדה של מדינת ישראל כ"דמוקרטיה אתנית", היוצרת העדפה מכוונת לקיום האתני היהודי בה, בחקיקה!
  2. מימוש ראשוני של קשר ההדדיות הבסיסי בין האתניות היהודית והאתניות האסלאמית, בביטול היחס לעמי האסלאם ולארגונים המסונפים עליהם, כגורמי סכנה קיומית למדינת ישראל. ללא קשר להצהרת כוונותיהם ביחס לישראל.
  3. החלת ריבונות ובניה בשטחי יהודה ושומרון. מניעת הקמתה של מדינה פלסטינאית: מתוך החשיבות הקריטית למוצאה האתני הפיזי של מדינת ישראל, מקבל הצורך בשייכות מלאה אל אדמת המוצא משנה חשיבות בהתנהלות הפוליטית. מכאן מגיע הצורך בהחלת ריבונות מלאה על שטחי יהודה ושומרון, בנייה מסיבית במקומות אלו ובעוטף ירושלים, מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית והתרחקות מוחלטת מדרך ההתנהלות המערבית, המשתמשת בקרקע כאמצעי למטרות פוליטיות ("שטחים תמורת שלום").
  4. ויתור על הכרה פלסטינאית בישראל– ביסוס קיומה של מדינת ישראל על העצמת קיומה האתני ללא תלות או צורך בהכרה כלשהי. הכרה כי לדיבור בצורותיו השונות אין כל משמעות בסביבה האסלאמית.
  5. ירידה מן האפוטרופסות שלנו על הנושא האיראני – זאת משתי סיבות. א) האתניות הישראלית אינה מאוימת מאיראן, כיוון שהבסיס התרבותי האתני משותף לשניהם. בעיית האיום האיראני, היא בעיקרה בעיה מערבית ולא בעיה ישראלית. ב) כוח פעולה טכנולוגי  אינו יכול לקיום האתני שאינו כלה לעולם. על כן, לא פעולה איראנית על ישראל ולא פעולה ישראלית על איראן יביאו לתוצאה משמעותית.

 

איחוי השסע הדתי חילוני

 

חוקי הדת הינם אמצעים בלבד לעורר תכונות, יכולות הִתקשרוּת ועדינוּת הבעה של הקיום הפיזי, שהן המייחדות את האתניות הישראלית. על כן, לעולם לא תהפוך מדינת ישראל ל"מדינת הלכה". בכך נעקר מוקד העימות בין דתיים וחילוניים (חשש הכפייה הדתית) מן השורש.

מאידך, מתוך היות התורה מכוונת אל מקור הקיום האתני, אין לנסות לצמצם את המגע הקיים עימה (מכסות ללומדי התורה) מפאת היותו מגע קיומי. את עיקר המאמץ יש לכוון לפוטנציאל ההתפתחות האתנית אליה מכוונת התורה, אפיק התפתחות שלא טופל עד כה.

 

איחוי השסע העדתי:

 

תרבות המערב ה"שכלית" ה"מחקרית", דחקה את התרבות ה"גופנית" וכלי ההרגשה והמוחש המתלווים לה, אל השוליים הפרימיטיביים של החיים. חשיפת האתניות את העולם המורכב, העדין והעשיר שבמישור חיים זה ומרכזיותו בתרבות הישראלית, מקרבת לא רק את תרבות האסלאם אל מוצא מקורה שביהדות, אלא פותחת פתח להחזרת התרבות והתכונות ה"מזרחיות" אל מרכז המפה התרבותית. את המגמה שהייתה עד כה לקרב את עדות המזרח אל התרבות המערבית ודפוסי ההשכלה שבה, יש להחליף בהעצמת עומק של דפוסי התרבות הנשענים על הקיום הפיזי.

 

להרחבה בנושא המרכיב האתני לקישור –  "המבנה האתני הפיזי של הלאום הישראלי"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *