קנין של יצירה חדשה ודין טבילת כלים


"האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים…"

 

האם אשה נקנית כמו חפץ? מהו "קנין"?

 

במאמר זה אנחנו ננסה להבין את המשמעות של קנין מתוך התבוננות בפסוקים של קנין ומתוך התבוננות בדין טבילת כלים.

 

קנין בפסוקים- קנין של בריאה ויצירה – "האישה נבראת":

 

הפעם הראשונה שמופיע הקנין הוא בלידת קין:

 

בראשית פרק ד' א':

וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת יְקֹוָק:

רש"י:

קין – על שם קניתי איש:

את ה' – כמו עם ה', כשברא אותי ואת אישי הוא לבדו בראנו, אבל בזה שותפים אנו עמו:

 

הפירוש של הקנין כאן הוא "בריאה". הפעם השניה שמופיע הקנין הוא אצל מלכיצדק:

 

בראשית פרק יד פסוק יט':

וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

רש"י:

קונה שמים וארץ – כמו (תהלים קלד ג) עושה שמים וארץ, על ידי עשייתן קנאן להיות שלו:

 

גם כאן הפירוש הוא "בריאה" ויצירה.

פעם נוספת בשירת האזינו:

 

דברים פרק לב פסוק ו: 

הֲ לַיְקֹוָק תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ: 

רש"י:

הלא הוא אביך קנך – שקנאך שקננך בקן הסלעים ובארץ חזקה, שתקנך בכל מיני תקנה:

 

מההקבלה שבפסוק רואים שלקנות זה "לעשות". [1]

 

בכל התורה כולה "קנין" זה או לרכוש בכסף (המובן הפשוט) או לברוא וליצור. ברור שזה לא במקרה. מתוך ההקבלה צריך להבין שיש בכל קנין משמעות של בריאה ויצירה. אם נשליך הבנה זו למשנה יצא, ש"האשה נקנית" פירושו "האשה נבראת". אנחנו נצטרך לבחון בהמשך מה נוצר באשה וכיצד היא "נבראת". האם באמת ניתן לייחס כל כך הרבה משמעות לפעולה פשוטה של "קנין"? האם יש להבנה זו ביטוי גם בפשט המשנה?

 

לימוד נוסף לגבי משמעות הקנין (לפני שנתבונן בתוך פשט המשנה) ניתן ללמוד מדין טבילת כלים:

 

 

קנין בדין טבילת כלים- שינוי מהותי בחפץ הנקנה- "גיור החפץ", כך בקנין אישה- יצירת "שם הבעל" באישה:

 

השולחן ערוך מביא חיוב להטביל כלים שנקנו מגוי במקוה של ארבעים סאה:

 

שולחן ערוך יורה דעה הלכות הכשר וטבילת כלים סימן קכ:

סעיף א:  הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכת או של זכוכית, או כלים המצופים באבר מבפנים, אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם  במקוה או מעיין של ארבעים סאה.

 

חיוב זה אינו נובע מחמת השימוש בכלים, שכן אפילו כלים חדשים צריך להטבילם. סיבת הטבילה אינו קשור לכך שהגוי אכל בכלים האלה דברים לא כשרים. חיוב זה הוא מדאורייתא. כך מביא השולחן ערוך שלא לתת לקטן להטביל את הכלים ובט"ז:

 

סעיף יד':  אין מאמינים קטן על טבילת כלים.

ט"ז:  אין מאמינים קטן כו'. – לפי שטבילת כלים דאורייתא.

 

חיוב זה אינו רק על כלים שהגוי יצר, אלא גם בכלים שנקנו על ידי גוי. לכן בפסח כשמוכרים את החמץ אין למכור את הכלים עצמם כי זה יחייב טבילה אף על פי שברור במאה אחוזים שהגוי לא השתמש בהם ( שו"ת חתם סופר א' או"ח סימן קט'). כך מביא השולחן ערוך:

 

סעיף יא:  ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה.

 

חיוב טבילת הכלים נובע מעצם הבעלות של הגוי על הכלי ועל ידי הקנין של היהודי את הכלי ממנו. עד כדי כך שבשעת הדחק יכול היהודי אפילו להשתמש בכלי של גוי בתנאי שהוא רק ישאיל ממנו את הכלי ולא יקנה ממנו:

 

סעיף טז':  אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו.

 

מזה צריך ללמוד שעצם הקנין עושה משהו בכלי. מה שמחייב את הטבילה (שהוא מדאורייתא) מתייחס לקנין. לא ניתן לומר שזה רק בשביל להרחיק אותנו מהגויים כי:

א. זה טבילה מדאורייתא (כפי שראינו בט"ז) ולא מסתבר שהתורה מדברת רק על הרחקות וסייגים.

ב. בהלכה טז' ראינו שיכול להקנות כלי לגוי ולהשאיל ממנו בחזרה, דבר זה ודאי מהווה קירוב לגוי (ואין זה אסור).

 

תוספות מביא את הסיבה לטבילת הכלי- "שנקרא על שם הגוי":

 

תוספות מסכת עבודה זרה דף עה עמוד ב "אי משום":

והמוכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקח ממנו צריך טבילה כיון שנקרא על שם עובד כוכבים.

 

"שם" זה הוא מציאות אמיתית שחודרת אל תוככי הכלי (ולא רק שזה מה שאנשים חושבים), אחרת מה יועיל טבילה בארבעים סאה?

הר"ן מביא את הירושלמי בסיבת הדבר- "עלה לקדושתו של ישראל":

 

ר"ן מסכת עבודה זרה שם:

פירשו בירושלמי שצריך להטבילן מפני שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים ונכנסו לקדושתו של ישראל.

 

בירושלמי רואים שהכלי עובר מעין תהליך של "גיור". אם נחבר את מה שראינו בשולחן ערוך, בתוספות ובר"ן, נראה שכאשר קונים כלי בעצם משנים את כל מהותו של הכלי על ידי זה ש"שם" הקונה נכנס לתוך הכלי (לא רק שכך קוראים לזה בני אדם כי טבילה במקוה לא חייבת להיות בפרהסיא ובודאי לא ידועה לרבים). תהליך זה של יצירת "שם" הקונה בתוך החפץ הנקנה הוא (כפי שראינו בתוספות) כל כך משמעותי שבקנין כלי מגוי, הכלי עובר מעין תהליך של "גיור" וצריך להטבילו (כפי שראינו בר"ן). יש להבין שתהליך כזה מתרחש בכל קנין כלי. כאשר הקנין נעשה מגוי ליהודי אז חייבים טבילה כי זה שינוי שמעלה את הכלי ל"יהדות".

הקבלה בין קנין לגיור אנו מוצאים בשני פירושים של רש"י ל"נפשות אשר עשו בחרן":

 

בראשית פרק יב פסוק ה:

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:

רש"י:

אשר עשו בחרן – שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם, כמו (שם לא א) עשה את כל הכבוד הזה, (במדבר כד יח) וישראל עושה חיל, לשון קונה וכונס:

 

מצד אחד "עשיה" של נפשות יכול להיות קנין פשוט (בפירוש הראשון של רש"י) ומצד שני "עשיה" של נפשות יכול להתייחס לגיור אנשים (בפירוש השני של רש"י).

 

 

"אשת איש"- אישה שיש בה איש ולא אישה ששייכת לאיש:

 

אם נשליך הבנה זו ביחס לקנין אישה נוכל לומר שכאשר ה"אישה נקנית" בעצם "שם" האיש נוצר באישה. האישה "נבראת" מחדש (כפי שראינו בפסוקים של קנין). מהו אותו יצירה מחדש? "שמו" של הבעל! שהרי הוא הקונה (כפי שראינו בדין טבילת כלים שהכלי משתנה על פי "שם" הקונה). כאשר אישה נקנית ונעשית "אשת איש" אין הכוונה שעכשיו היא אישה ש"שייכת" לאיש, אלא שהיא אישה ש"יש בה" איש. כלומר היא והגדרתה השתנו שינוי אמיתי ומציאותי. לא שעכשיו יש לבעל "זכויות שימוש"[2] באישה אלא שהקנין מתייחס לשינוי מהותי עמוק יותר שמתרחש במציאות האישה. שינוי זה מתרחש על ידי הקנין.[3]

אכן בספר ישעיהו אנו רואים ש"להיקרא על שם" זה משמעות של אישות ונישואין:

 

ישעיהו פרק ד א':

וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ

רש"י ישעיהו פרק ד:

שבע נשים באיש אחד – מרוב אלמנות רבות, באיש אחד מבקשות ממנו שישא אותן:

אסוף – הטמן חרפתנו כמו ואספתו אל תוך ביתך (דברים כ"ב) שהאשה כשהיא נשואה אין נוהגין בה מנהג הפקר ומ"א נבוכדנאצר גזר שלא יבעלי אשת איש שלא יענשו לכן היו מבקשות שיהא עליהן שם אישות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


[1] עיין פסוקים נוספים שבהם הפירוש של "קנין" זה לברוא וליצור- תהלים עח' נד', תהלים קד' כד', תהלים קלט' יג', משלי ח' כב'.

 

[2] הרב חרל"פ מסביר את ההבדל שבין עצם הבעלות לבין הניצול והשימוש בדבר: מי מרום להקדמה של הרמב"ם לח' פרקים עמוד סה':"ואחרי שענין האדנות הוא ממדת קונו יש לעמוד על אופי הבעלות על דברים הנקנים, שאינה בעיקר בשביל ההשתמשות שישיגו באמצעות הדברים הנקנים לו, אלא שעצם הבעלות הוא ענין ונשגב ושלימות, שכשם שהבעלות העליונה היא לא לשם תשמישים, כי איננו נצרך ח"ו לשום אחד מבריותיו, כן הבעלות האמיתית הנמשכת אלינו, התכלית היא הבעלות בעצמה אף מבלעדי ערך התשמישים". כך אכן ראינו בדין טבילת כלים שמחוייב טבילה בלי קשר להשתמשות של הגוי בכלי, שכן חייבים טבילה רק מעצם זה שהגוי היה בעלים על הכלי. עומק זה של בעלות יכול להיות מובן רק אם עצם הבעלות משנה את הגדרת החפץ כמו שהסברנו.

[3] עיין רב צדוק הכהן מלובלין שמציין את האיחוד המהותי של האדם עם קנייניו: צדקת הצדיק פו'-"כל מה שהוא מקנין האדם אשתו ובניו עבדו ואמתו שורו וחמורו אהלו וכספו וזהבו וכל אשר לו הכל הוא משורש נפשו…ושורש חיותם ממנו". וכן רב צדוק דברי סופרים ג'-"כל הקניינים של האדם הם שייכים לו בתולדה ובשורשו". וכן רב צדוק צדקת הצדיק קצז'-"וכל כך יהיה האדם כולו ממולא מאהבת הש"י בכל מעמקיו עד שממילא גם בכל קנייניו שהם ההתפשטות שלו יהיו גם כן ממולאים מאהבתו יתברך…וזה ענין שביתת כליו ביום השבת". ועיין עין איה שבת ב' פרק יב' פסקה כב' שבקנין- "מתעצמת במהות לאחדים נפשך והיתה עמך ". לפי זה אישה שנקנית כל מהות נפשה מתאחדת עם הבעל.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *