קיחה קיחה משדה עפרון

קיחה קיחה משדה עפרון- פסיביות האישה כמו קרקע המאפשרת את יצירתה מחדש על ידי הבעל

 

א.      קיחה קיחה משדה עפרון

ב.      אישה כקרקע

ג.        "משוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר"

ד.      הצורך בביטול כקרקע לאפשר את יצירת ה"יש" של הבעל באישה

ה.      חצייך מקודשת- לא מקודשת, שאין אישה ראויה לשנים

ו.        פסיביות האישה- בחיפוש האבידה, בקידושין, בפרו ורבו ובגירושין

 

 

א. "קיחה קיחה משדה עפרון"

 

הגמרא מביאה שלשון ה"קנין" הוא משום קנין כסף הבנוי על הלימוד "קיחה קיחה משדה עפרון:

 

מסכת קידושין דף ב עמוד א:

מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומ"ש התם דתני האיש מקדש? משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנ"ל? גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא: +דברים כב+ כי יקח איש אשה, וכתיב התם: +בראשית כג+ נתתי כסף השדה קח ממני, וקיחה איקרי קנין, דכתיב: +בראשית כה+ השדה אשר קנה אברהם.

 

שאלות:

איך ניתן ללמוד משדה עפרון לכאורה אין זה מתאים- שם לא מדובר על לקיחת השדה אלא על לקיחת הכסף (נתתי כסף השדה קח ממני)! ואילו כאן באישה מדובר על לקיחת האישה (כי יקח איש אשה)!

איך ניתן ללמוד משדה לאישה, לכאורה אין הם על אותו "סקאלה"?

האם בלימוד גזירה שווה מותר לא לדייק? העיקר שיהיה מילה זהה וגוזרים ומדביקים מה שרוצים?

 

מסקנה:

הלימוד משדה עפרון הוא יותר עקרוני. הלימוד אינו מקרי וזה אמור לסייע לנו בהגדרת קנין של אישה. כלומר, דווקא למדו משדה עפרון את קנין הכסף של אישה.

 

מה יש בשדה עפרון? מה אנחנו "מקבלים" להגדרת קנין משדה עפרון לקנין אישה.

נראה שקודם כל אם לומדים משדה עפרון לאישה סימן שאישה היא כשדה.

 

 

ב. אישה כקרקע

 

כך מביא תוס' בכתובות- "אישה שדה של הבעל":

 

תוספות מסכת כתובות דף ב עמוד ב:

מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו – ואינו יכול לטעון דאדרבה מזלה גרם דכיון דלא מיפקדא אפריה ורביה לא מיענשא כדאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) ועוד דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה.

 

האם זה כינוי בלבד? האם יש כאן הגדרה של האישה?

בדין אישה קרקע עולם אישה גם מוגדרת כקרקע:

 

מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב:

 והא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה

רש"י:

והא אסתר פרהסיא הואי – ונבעלה לנכרי ולא מסרה נפשה לקטלא.

קרקע עולם היא – אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה.

 

תוספות מסכת פסחים דף כה עמוד ב:

אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור – פי' הבועל אבל היא תיבעל ולא תיהרג דקרקע עולם היא כדאמר בבן סורר ומורה (סנהדרין עד:) ובריש כתובות (דף ג:) נמי פריך ולידרוש להו דאונס שרי ור"י אומר דשפיר גר' תיהרג דהא דמשמע בבן סורר ומורה ובריש כתובות דאונס שרי היינו היכא שהיא קרקע עולם ולא עבדה מעשה אבל לעשות מעשה כגון שאומר לה שתביא הערוה עליה תיהרג ואל תעשה מעשה …ומיהו לדידיה אם אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דכיון שתוקעין אותו ואין קישוי אלא לדעת כדאמרי' בריש הבא על יבמתו (יבמות נג.) ומה שהוא מתקשה הוי מעשה.[1]

 

אם ננסה להבין מהו הגדרת האישה כקרקע, יוצא שזה  הגדרה של הפסיביות והסטטיות (של הקרקע ושל האישה).

פסיביות זאת אינה מקרית ודווקא היא זאת שמאפשרת את חלות קנין הקידושין. הר"ן במסכת נדרים מתאר את תהליך הקנין- "אישה מבטלת דעתה ורצונה ועושה את עצמה כדבר של הפקר":

 

 

ג. "משוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר"

 

ר"ן מסכת נדרים דף ל עמוד א:

וניחא לי דאי מציא אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא היא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרי' בפ"ק דקידושין (דף ה) דאי אמרה היא הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל

 

האם תיאור זה אינו מזלזל בכבוד האישה?!

 

תיאור זה מזלזל בכבוד האישה אם קידושין זה "להתחתן" במובן האנושי (כמו אצל הגויים עיין בהערה לעיל בתשובת האגרות משה). אבל כנראה שדבר זה מלמד אותנו שקנין זה משהו אחר:

 

 

ד. הצורך בביטול כ"אין" (קרקע) לאפשר את יצירת ה"יש" (שם הבעל) באישה:

 

כפי שהסברנו במשנה- בקנין הבעל יוצר את עצמו (את "שמו") בתוך האישה. על יד כך האישה נבראת מחדש ועוברת שינוי. דווקא מפני שנוצר יצירה חדשה באישה היא צריכה להיות פסיבית. אבל לא מדובר סתם על פסיביות של אי שווין, אלא על פסיביות עד כדי שהגדרת האישה היא כקרקע (כמו שדה עפרון) המסוגלת להכיל כ"אין" (מפקרת עצמה כלשון הר"ן) את ה"יש" של הבעל. מהלך הגמרא בשלב זה של לימוד ה"קיחה קיחה משדה עפרון" באה לתת את היסוד של הקנין. היות והגדרת האישה היא כקרקע, (ורק מכוח זה!)  הקנין "מצליח" לפעול. אם היינו מחפשים כאן משהו הדדי (כמו אצל הגויים) ברור שהאישה היתה יכולה גם לקדש אותו וכו', אלא שלא זה הוא התהליך שקורה. הגדרת האישה כקרקע היא המאפשרת את "קבלת" היצירה החדשה של הבעל בתוכה. דווקא מפני שהאישה יכולה לבטל את עצמה כלשון הר"ן ולעשות את עצמה כ"אין" מתאפשר יצירת ה"יש" של הבעל בתוכה[2]. לא במקרה הר"ן מדבר על הפסוק "כי יקח" (ולא תלקח) שהוא הפסוק של הלימוד "קיחה קיחה משדה עפרון".

 

נחזק כיוון זה במספר הלכות. האומר לאישה "חצייך מקודשת" – היא לא מקודשת, לעומת זאת אם הוא מקדש אותה ל"חציי" ממנו היא כן מקודשת:

 

 

ה. חצייך מקודשת- לא מקודשת, "שאין אישה ראויה לשנים":

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן לא סעיף ח:

האומר לאשה: התקדשי לחציי, הרי זו מקודשת. הא למה זה דומה, לאומר לה: תהיה אשתי את ואחרת, שנמצא שאין לה אלא חצי איש. אבל אם אמר: חצייך מקודשת לי, אינה מקודשת, שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן האומר: הרי את מקודשת לי ולזה, אינה מקודשת.

 

האיש יכול להכיל עוד הרבה נשים (לפני חרם דרבינו גרשום) ולכן זה כוונתו באומרו ל"חציי", לעומת זאת אישה לא יכולה להתקדש ל"חצאין" כי היא נאסרת ברגע שהיא מקודשת לבעל אחד.

מה הכוונה? האם זה הגיוני?

מתוך כך צריך לחזור להגדרת ה"קנין". בקנין האיש מחיל את "שמו" באישה, והיא עוברת שינוי ויצירה מחדש. לעומת זאת, "שמו" של הבעל הערטילאי אינו מוגבל ויכול לשאת הרבה נשים.

 

כך גם בתיאור פעולת הקידושין. אם הבעל אומר "הריני בעלך" זה לא תופס:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן כז' ו':

אמר לה: הריני אישיך, הרי בעליך, הריני ארוסיך, אינו כלום, אפילו היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, משום דכתיב: כי יקח (דברים כד, א) ולא שיקח את עצמו

 

דבר זה הוא "שקר" ו"עובר מצות התורה", כך מביא החלקת מחוקק:

 

חלקת מחוקק (שם):

אם אמר הריני אישך דעבר על מצות התורה דהבעל הוא הקונה ולא הנקנה…הריני אישך זה הוא שקר ועוקר הקדושין דאין הוא נמכר לה רק היא נמכרת לו…

 

אם נסביר דין זה, יוצא שהאישה היא העוברת שינוי ויצירה חדשה בקידושין. הפעולה היא לא הדדית. אצל הגויים מדובר על החלטה הסכמית להתחתן. כאן, נוצר מציאות חדשה באישה. לכן, הבעל לא יכול "להלקיח את עצמו" אליה, כי זה לא מה שמתרחש. כמובן דבר זה הוא המשך הגדרת ה"קיחה קיחה משדה עפרון". הגדרת האישה כ"שדה וקרקע" עומדת ביסוד הקנין, זה מה שמאפשר את ההכלה של האישה את האיש בעצמה.

 

ואכן זה לא מקרי שלאורך כל הדרך הבעל הוא זה שפועל והאישה היא פסיבית. כך בחיפוש האבידה, בקידושין, במצות פרו ורבו וגם בגירושין:

 

 

ו. פסיביות האישה – בחיפוש האבידה, בקידושין, בפרו ורבו ובגירושין:

 

מסכת קידושין דף ב עמוד ב:

מפני מה אמרה תורה +דברים כב+ כי יקח איש אשה, ולא כתב כי תלקח אשה לאיש? מפני שדרכו של איש לחזר על אשה, ואין דרכה של אשה לחזר על איש; משל, לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו.

רש"י (שם):

אבידה – אחת מצלעותיו.

 

כמובן ברגע שכך היא ברייתו של האדם (אחת מצלעותיו) ברור שזה הגדרה קבועה של האיש ביחס לאישה (עיין בהקדמת הטור לאבן העזר שמצטט את דברי הראב"ד מספר "בעלי הנפש" בענין זה).

 

וגם בקידושין, דווקא הכסף של האיש פועל אישות:

 

מסכת קידושין דף ד עמוד ב:

ואי כתב רחמנא ויצאה חנם, הוה אמינא היכא דיהבה (ליה) איהי לדידיה וקידשתו – הוו קידושי, כתב רחמנא כי יקח – ולא כי תקח.

רש"י (שם):

ליהוו קידושין – דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה להכי הדר תנא קרא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה לאיש.

 

עד כדי כך שהרב משה פיינשטיין פוסל נישואין אצל ראביי רפורמי, אחד הסיבות שהוא פוסל הוא בגלל נתינת טבעת מהאישה לאיש. נתינת הטבעת ממנה אליו מסוגלת אפילו לבטל את נתינת הטבעת שלו אליה, בכך הוא מראה שאין כאן קידושין אלא הסכמה הדדית להינשא. כך מובא ב"אגרות משה":

 

שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ג סימן כה:

הנה ראה כתר"ה מה שכתבתי בקידושין שנעשו על ידי הרעפארמער ראבייס שאין לחוש להם כלל כי לבד שאין שם עדים כשרים, הרי הרבה מהן ואולי כולן אין עושין מעשה קידושין כלל, דאף שנותן לה טבעת הרי גם היא נותנת לו טבעת, ומוכיח נתינתה על נתינתו שהוא רק מתנה בעלמא על שנעשו איש ואשה אבל עשיית הקידושין היה בלא כלום דאף דברים אולי אינם, ולא שבזה מקדשים זא"ז שנימא שנתינת הבעל היה לקידושין ונתינת האשה שג"כ נתנה לקידושין הוא דברי הבל, דהא הם אינם מקדשים כלל אלא היתה תשובת דברים על שאלת הראביי אם רוצה ליקחנה לאשה ומשיב הן ואותה הוא שואל אם היא רוצה שיהיה בעלה או שתהיה אשתו ומשיבה הן שזה אינם אף דברים של קידושין אלא דברים שרוצים בהאישות, ואח"כ נותנים זל"ז הטבעות על האישות שנעשה בדבריהם שהשיבו הן, שזה לא היה כלום אף אם היה נעשה זה לפני עדים.

 

 וגם במהלך הנישואין במצות פריה ורביה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף יג:

אשה אינה מצווה על פריה ורביה.

 

וגם בגט בצורה קיצונית (אפילו בעל כרחה):

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן קיט סעיף ו:

יכול לגרשה בלא דעתה. הגה…וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה

 

עד כדי כך הוא הפועל את הגט שאם היא אפילו פעלה קצת אינו גט. כך מביא השולחן ערוך:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן קלח סעיף א:

אמר לה: טול גיטיך מעל גבי קרקע, אינו כלום. ואפילו היה מונח על גבי ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט, כיון שלא סייע בנטילתו. אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה, ופתח הוא ידו ונטלתו מתוכה, שסייע בנטילתו, אפילו הכי אינו גט, כיון שלא קירב גופו אליה.

 

הלכות אלה היו יכולים להראות כמזלזלים בכבוד האישה. כל זה אם אכן קידושין ונישואין היה דבר "הדדי" במובן הרגיל (כמו אצל הגויים). אלא שכאן אנחנו לומדים ש"קנין" הוא יותר מאשר החלטה הסכמית להתחתן. ב"קנין" אכן נוצרת מציאות חדשה באישה (כפי שהוכחנו במשנה).

 

סיכום "קיחה קיחה משדה עפרון":

מהלך זה של הגמרא "קיחה קיחה משדה עפרון" היה נראה לימוד קשה. הגזירה שווה לא היה מתאים לכאורה בלימוד (לקיחת הכסף לעומת לקיחת האישה) וגם היה קשה מסברא (האם קנין קרקע יכול להוות מקור לקנין אישה?). מתוך כך הבנו שה"קיחה קיחה משדה עפרון" באה לתת הגדרה עקרונית ביחס לקנין אישה. דווקא הגדרת האישה כ"קרקע" היא זאת שמאפשרת את חלות הקנין. הבאנו מספר דוגמאות של הגדרת האישה כקרקע. הבאנו את הר"ן שמביא את פסיביות האישה כחלק מתהליך הקנין. כל זה חיברנו להבנתנו במהות הקנין- יצירת האישה מחדש עם "שמו" של הבעל.

 

אכן בקנין של שדה עפרון אצל אברהם, השדה עוברת תהליך של "קימה" (כמו האישה):

 

בראשית פרק כג פסוק יז:

וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב:

רש"י:

ויקם שדה עפרון – תקומה היתה לה שיצאה מיד הדיוט ליד מלך. ופשוטו של מקרא ויקם השדה והמערה אשר בו וכל העץ לאברהם למקנה וגו'.

 

 

 


[1] עיין גם בתוס' כתובות דף טו' עמ' א' ד"ה "דלמא" שאישה נחשבת "קבוע" בדין "כל קבוע במחצה על מחצה דמי", והיא "חוזרת לניחותא".

[2] במשנה זה היה מכוח האישה עצמה, בגמרא זה מכוח האישה כשהגדרתה היא כקרקע. בתוס' זה יהיה מכוח האישה שהגדרתה מהתורה וברש"י זה יהיה האישה מכוח בעלה. אכן תוספות כותב ש"אינו חושש" לגבי אי התאמת הלימוד וכן הריטב"א מגדיר זאת כ"גזירה שווה קלישא"- זה על פי שיטתם שהתורה היא המגדירה (הה"א של "האישה נקנית") את הקנין ולא האישה כקרקע. עיין במאמר על שיטות הראשונים.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *