סעודה ואוכל כחלק מהגדרת הנישואים

א.      תקנת שקדו חכמים שיהא טורח בסעודה 

ב.      "אונס" להינשא ביום שני- שתי סיבות סביב האוכל 

ג.       קשר בין הסעודה לשבעת ימי המשתה (לבתולה)

ד.      איסור בעילה במוצאי שבת בגלל האוכל

ה.      דין פנים חדשות- קשור לסעודה

ו.        הקבלה בין בעילה לבין אכילה

 

א.      תקנת שקדו חכמים שיהא טורח בסעודה

 

המשנה בתחילת מסכת כתובות מביאה את תקנת בית דין להינשא ביום רביעי:

 

מסכת כתובות דף ב עמוד א:

בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה – ליום החמישי; שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

 

בפשט המשנה יש בעיה- היא מביאה את הדין להנשא ביום רביעי אבל הטעם שהמשנה מביאה לכאורה מתאימה גם ליום ראשון- העיקר שיהיה צמוד ליום של בית דין (שיושבים גם ביום שני).

הגמרא משלימה את החסר כאשר היא מבארת מדוע אין להינשא ביום ראשון אלא דווקא ביום רביעי:

 

מסכת כתובות דף ב עמוד א:

אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד; ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

 

דברי הגמרא צריכים ביאור:

איך הגמרא יכולה להביא סיבה שכלל אינה מוזכרת במשנה? ואם כך הדבר, מדוע המשנה לא מביאה בעצמה את הטעם של השקידה בסעודה? אם המשנה לא היתה מביאה כלל טעם לדין שלה אלא רק את הדין היינו מבינים שהמשנה לא באה לפרש את הסיבות אבל אם המשנה כבר החליטה כן להסביר את הטעם של הנישואין ביום רביעי (טענת בתולים) אז היא היתה צריכה לפרש עד הסוף! מדוע היא משאירה את ה"חלון" הזה?

 

מסקנה:

מכאן צריך להבין ששתי הסיבות הם קשורות זו בזו, יש ביניהם קשר מהותי ויש אפילו הקבלה ביניהם. לכן המשנה יכולה "להרשות" לעצמה להביא רק את הסיבה הראשונה והגמרא "מתלבשת" על זה להביא את הסיבה השנייה. זה בעצם "פיתוח" של אותו סיבה.

 

מה שנותר להסביר הם שני דברים:

1. מהו בדיוק הקשר בין שני הטעמים? כיצד מהווים הם בעצם סיבה אחת?

2. לברר את החשיבות של הסעודה בנישואין. שהרי, הסיבה  של השקידה בסעודה נראית קצת תמוהה, האם משום הסעודה נדחה חתונות? מה כל כך חשוב בסעודה הזאת? לכאורה הסעודה בנישואין נראה שולי ביחס לעצם החתונה, העיקר היינו אומרים זה החופה והברכות וכו'.

 

מבואר בראשונים ובהלכה שאדם שלא רוצה לטרוח בסעודה כופין אותו לעשות סעודה:

 

ר"ן דף  א: ד"ה "והוא":

…וכתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל דהיכא דאמר חתן לא טרחנא וכניסנא לה בלא סעודה וקרובי כלה אמרי בסעודה כייפינן ליה עד דטרח ועביד סעודה לפי כבודו ולפי כבודה דקיימא לן (סא.) דעולה עמו ואינה יורדת עמו וכתב שכן היה דן רבו הרי"ף ז"ל.

 

וכך מובא להלכה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סד סעיף ד:

אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה, וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה, כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה.

 

ב.      "אונס" להינשא ביום שני- שתי סיבות סביב האוכל

 

הגמרא דנה על מקרים שבהם ניתן קצת להזיז את ימי החתונה מעבר ליום הרביעי של התקנה המקורית. אם יש סכנה של בעילה להגמון, בזמן שגזרו שבתולה שנשאת ליום הרביעי תבעל להגמון תחילה, היו מתחתנים ביום שלישי:

 

מסכת כתובות דף ג עמוד ב:

מאי שקדו? דתניא: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד; ותנשא באחד בשבת, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה; ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים; ובשני לא יכנוס, ואם מחמת האונס – מותר; ומפרישין את החתן מן הכלה לילי שבת תחלה, מפני שהוא עושה חבורה מאי סכנה אילימא דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תהרג נהגו לגמרי נעקריה אמר רבה דאמרי בתולה הנשאת ליום הרביעי תבעל להגמון תחילה

 

בהמשך הגמרא מביאה מהו ה"אונס" שבגללה מתחתנים גם ביום שני. הפירוש הראשון בגמרא:

 

ואם מחמת האונס – מותר. מאי אונס? אילימא הא דאמרן, התם קרי ליה סכנה, והכא קא קרי ליה אונס! ותו, התם נהגו, הכא מותר! אמר רבא, דאמרי: שר צבא בא לעיר. ה"ד? אי דאתי וחליף, ליעכב! לא צריכא דאתי וקבע. בג' מיהא לכנוס! אספרווא דידיה בג' קאתו.

רש"י:

שר צבא בא לעיר – ויחטפו צורכי סעודה מאשר ימצאו.

בשלישי לכנוס – למה נתיר לו לקדום כל כך שלא יטריח בסעודה אלא יום אחד ומיעקרא תקנתא דשקדו.

איספרווא דידיה – חיל משרתיו המכינים לו צורכי סעודה בלשון לעז הירניי"ש.

 

הגמרא מביאה פירוש נוסף:

 

 ואיבעית אימא: מאי מחמת האונס? כדתני': הרי שהיה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים, ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא לא. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר – מזדבן.

רש"י:

כדתניא – חתן שמת אביו בשני ואין יכול להמתין עד למחר שצריך להשהות את המת עד שיכנסו לחופה.

ויינו מזוג – במים שיהא ראוי לשתיה ושוב אינו מתקיים.

אביו של חתן או אמה של כלה – דוקא נקט אביו של חתן שהוא הטורח בצורכי סעודה ואמה של כלה היא המכינה לה תכשיטין לפיכך אם יעבור המועד שוב אין מכין להם והתירו להם להכניס את המת לחדר שלא יקברוהו דאם כן חלה אבילות על האבל בסתימת הגולל כדלקמן ושוב לא יוכל לכנוס עד שיעבור האבילות.

דליכא איניש דטרח – אם יפסידו מה שהכינו.

שנתן מים על גבי בשר – שוב אינו ראוי למוכרו במקולין.

 

אנו רואים ששתי ההסברים של הגמרא לגבי ה"אונס", שניהם מתייחסים לאוכל של סעודת הנישואין:

בפירוש הראשון, שר הצבא חוטף את צורכי הסעודה.

בפירוש השני כשאביו של חתן נפטר ולא יהיה מי שיטרח בסעודה.

 

האוכל של סעודת הנישואין כל כך חשוב עד כדי דחיית תקנת יום רביעי. יש  אפילו היתר ייחודי לקיים את סעודת הנישואין ואת שבעת ימי המשתה קודם שבעת ימי האבילות, כל זה כדי לא לאבד את האוכל. כך מבואר שכל זה דווקא כשכבר "נתנו מים על גבי בשר".

על פי פירוש התוספות לגמרא יוצא שכשאשר היה חשש לגבי הבעילה להגמון התירו חכמים להינשא רק ביום שלישי  ורק בדיעיבד, ואילו כאשר היה חשש לסעודה (שר הצבא) התירו להינשא אפילו ביום שני ואפילו לכתחילה:

 

תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב:

ותו התם – בשלישי נהגו ואמרינן בפ' בתרא דתענית (דף כו:) מאן דאמר נהגו אורויי לא מורינן והכא בשני מותר לכתחלה ופי' הקונטרס דפירש נהגו רובא דעלמא והכא מותר יחידי ולא גרסינן לכתחלה אינו מיושב.

 

התוספות רא"ש מקשה על פירוש זה (ומקבל את פירוש רש"י):

 

תוספות הרא"ש ד"ה "התם נהגו הבא מותר":

פי' רש"י שלא גרסינן לכתחילה…דאין לפרש דמותר משמע טפי התירא מנהגו, א"כ לפי מאי דמשני דאמרי שר צבא בא לעיר וכי משום דיחטפו הסעודה שרי טפי ממה דשרינן גבי סכנה דתבעל להגמון תחלה.

 

איך ניתן לומר שלתוספות הסעודה היא סיבה יותר חשובה שמצדיקה את דחיית תקנת יום רביעי יותר מאשר הסכנה בבעילה להגמון?!

תוספות עצמו מתרץ שאלה זו:

 

תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב:

איספרווא דידיה בג' אתא – אין לתמוה משום סעודה עקרינן תקנתא דרבנן ב' ימים ומשום סכנה לא עקרינן אלא יום אחד דבעילת הגמון שכיח שרגיל לבא ולבעול ואי עקרינן שני ימים אתא להשתכח אבל אונס שר צבא אינו אלא אקראי בעלמא.

 

אף על פי שתוספות מתרץ שחטיפת האוכל על ידי שר הצבא היא אקראי בעלמא, עדיין צריך לשאול, מדוע אין רש"י ותוספות הרא"ש מקבלים את פירושו, וכי הם לא חשבו על תשובה זו?

 

מכאן צריך לומר שעל פי התוספות אכן יש מקום לומר שבתוספת העובדה שהגעת שר הצבא לעיר לחטוף את הסעודה הוא ענין אקראי, מהווה האוכל ענין חשוב יותר (או לפחות מקביל) לבעילה להגמון (מה שדומה לסיבת הטענת בתולים במשנה).

 

מה שעוד נותר לברר זה מהו המרכזיות של האוכל של סעודת הנישואין, וכיצד היא מהווה סיבה מקבילה לסיבת "טענת הבתולים".

 

ג.       קשר בין הסעודה לשבעת ימי המשתה (לבתולה)

 

הרמב"ן מלמד שה"שקדו חכמים על הסעודה" היא תקנה לסעודה של כל שבעת ימי המשתה:

 

חידושי הרמב"ן מסכת כתובות דף ב עמוד א:

ומיהו תמיה לי מילתא אמאי קתני בברייתא על תקנת בנות ישראל, תקנת בני ישראל נמי היא, ואיכא למימר כדי שלא יטריח בז' ימי המשתה בצרכי המשתה ולא ישמח עמה לפיכך שקדו על תקנתה שיהא הכל מזומן ויהא שמח עמה ז' הימים, כנ"ל.

 

שבעת ימי המשתה נוהגים רק באישה בתולה, לאלמנה יש רק שלושה ימי משתה. כך מובא להלכה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סד סעיף א:

הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים, שלא יעשה מלאכה, ולא ישא ויתן בשוק, אלא אוכל ושותה ושמח עמה, בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון. ( וחתן אסור בעשיית מלאכה, ואסור לצאת יחידי בשוק) (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א).

 

החלקת מחוקק מסביר מדוע לבתולה יש שבעה ימי משתה ולבעולה אין:

 

חלקת מחוקק אבן העזר סימן סד:

צריך לשמוח עמה ז' ימים – בסימן ס"א סעיף ז' נתבאר דין ברכה שהיא כל ז' ימי המשתה בין בבחור שנשא אלמנה בין באלמון שנשא בתולה כי הברכה נתקנה על שמחת לבו של אדם ובחור שלא נשא עדיין אית ליה שמחה טפי אפילו נשא אלמנה ומכ"ש אלמן שנושא בתולה שמח טפי ע"כ ז' לברכה אבל שמחת אכילה ושתיה וביטול מלאכה ומשא ומתן הכל משום תקנתא דידה כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ובבתולה תקנו ז' לשמחה ובבעולה ג' לשמחה כי הבתולה צריכה פיתוי ושמחה יותר מאלמנה ע"כ אפילו בחור שנשא אלמנה די לה בשמחה ג' ימים אעפ"י שמברך כל ז' ברכת חתנים:

 

על פי דין זה יוצא שאצל הבתולה בא לידי ביטוי רציני יותר תקנת השקידה בסעודה.  מתחילים לראות קשר בין סעודת הנישואין לבין הסיבה הראשונה של תקנת יום רביעי- טענת בתולים. הרי ברור שטענת בתולים יש רק לאישה בתולה.

 

ד.      איסור בעילה במוצאי שבת בגלל האוכל

 

הגמרא מביאה שאסור להינשא במוצאי שבת:

 

מסכת כתובות דף ד עמוד ב:

אמר מר: בין כך ובין כך, לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש.

 

הגמרא שואלת לסיבת הדבר:

 

בשלמא בערב שבת, משום חבורה, אלא במוצאי שבת אמאי לא? אמר רבי זירא:משום חשבונות

רש"י:

משום חשבונות – שאם יכנוס למוצאי שבת יעשה סעודה בלילה ויחשוב בשבת מהו צריך להוציא וכתיב ודבר דבר (ישעיהו נח).

 

יש חשש שמא הסעודה "תשתלט" על מחשבתו של האדם כבר בשבת עצמה. הגמרא דוחה פירוש זה:

 

אמר ליה אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי? … אלא אמר רבי זירא: גזירה שמא ישחוט בן עוף.

רש"י:

שמא ישחוט בן עוף – בשבת לצורך מוצאי שבת שיהא טרוד וישכח שהוא שבת.

 

וכך בהלכה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סד סעיף ג:

יש אומרים שאין נושאין נשים לא בערב שבת ולא באחד בשבת, גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה. ויש מתירין. וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת, והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנשואין.

 

אנו רואים גם כאן ששתי האפשרויות של הגמרא , גם בהווא אמינא וגם למסקנה שהבעיה היא מחמת השתלטות הסעודה על מחשבות האדם.

 

מיד עולה השאלה:

למסקנת הגמרא, כיצד יש חשש שהאדם ישכח לחלוטין ששבת היום (כמובא ברש"י)?! האם זה לא מוגזם? אם היו מסבירים שמתוך הלחץ שלו הוא יעשה איזה מלאכה קטנה מחשש של האורחים וכו' (ולא בגלל ששכח ששבת היום במובא ברש"י) היינו מבינים, אבל שישכח ששבת היום?!

 

היה ניתן לומר שתקנת חז"ל מתייחסת ל"חילוניים" שישכחו ששבת (שכבר מלכתחילה פחות מקפידים). אבל גם אז לא ברור מדוע האדם ישכח ששבת היום. גם אם זה בסוג כזה של בני אדם הם לא שוכחים ששבת. כמו כן, לא נראה שתקנות חז"ל מתייחסות לאנשים כאלה (היום זה אולי כך, כמו שלג' בעומר נדחה אם הוא במוצאי שבת או יום העצמאות וכו' מחשש שהאנשים שאינם מקפידים "יחתכו" קצת לפני…), נראה שתקנות חז"ל מתייחסות להגדרת המציאות התורנית. יוצא לפי זה שהגדרת הסעודה היא כל כך חזקה (מבחינה תורנית של חז"ל) שיש חשש שהיא תגרום לאדם (אפילו כשר!) לשכוח ששבת היום. לא רק שבטעות יעשה איזה מלאכה קטנה וקצת יחמם את האוכל (שזה היה ניתן לומר על אנשים "חלשים" יותר), אלא שישכח לחלוטין ששבת היום. כמובן שזה נובע מכך שהסעודה והאוכל מהווים חלק עיקרי בהגדרת הנישואין (מבחינה תורנית).

 

ה.      דין פנים חדשות- קשור לסעודה

 

הגמרא מביאה שאם יש "פנים חדשות" מברכים שבע ברכות כל שבעת ימי המשתה:

 

מסכת כתובות דף ז עמוד ב:

ת"ר: מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה. אמר רב יהודה: והוא, שבאו פנים חדשות.

 

רש"י מדגיש שהם צריכים לבוא אל המשתה:

 

רש"י:

והוא שבאו – אל המשתה.

פנים חדשות – בכל יום שלא היו שם אתמול.

 

השיטה מקובצת מדייק מדברי רש"י שלא צריך להרבות בשביל הפנים החדשות אוכל אבל הם כן צריכים לאכול שם:

 

שיטה מקובצת כתובות דף ז' עמוד ב' ד"ה "והוא שבאו פנים חדשות":

ועוד משמע מלשון רש"י דלא בעי בני אדם המרבים בשבילם, תדע דהא משמע דלא בעינן שידעו בני הסעודה מהבאים כדי שיכינו יותר בעבורם, דאין הברכה תלוי ברבוי הסעודה, אלא אפילו לא באו אל המשתה אלא פתאום ולא הרבו בשבילם מידי, אפילו הכי פשיטא דודאי דמברכין וכיון שכן מה לי הראויין להרבות בשבילם או אינן ראויין, ואפשר שזהו שכתב רש"י והוא שבאו אל המשתה ע"כ. ועוד משמע מלשונו ז"ל דבעינן שיאכלו שם

 

התוספות כותב שצריך שהם יהיו אנשים שמרבים בשבילם את השמחה ואת הסעודה. בגלל זה אפילו שבת נחשבת כ"פנים חדשות":

 

תוספות מסכת כתובות דף ז עמוד ב:

והוא שבאו פנים חדשות – אור"י דפנים חדשות אין קורא אלא בבני אדם שמרבים בשבילם השמחה יותר ושבת דחשבינן פנים חדשות דאמרינן באגדה מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן נאמר שירה התם נמי מרבין לכבוד השבת בשמחה ובסעודה.

 

הר"ן מביא את ההגדרה של השמחה החדשה- "כתחילת נישואין דמי":

 

ר"ן דפי הרי"ף ג. ד"ה "מברך":

ואשר ברא לדידי הכא פירושא אי איכא פנים חדשות מברך כולהו דלדידהו כתחלת נישואין דמי

 

הרא"ש מביא שה"פנים החדשות" זה אפילו אם היו בכל מעמד החופה והברכות ולא היו בסעודה של הנישואין:

 

רא"ש כתובות פרק א' סימן יג':

תנו רבנן ברכת חתנים כל שבעה א"ר יהודה והוא שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה אפילו היו שם בשעת חופה. ונראה לא מיקרי פנים חדשות אלא בני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר. ושבת חשובה כפנים חדשות…ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות ויש מקומות שבשבת אחר סיום התפלה מלוין כל הקהל את החתן עד ביתו ואומרים שם שבע ברכות ואומרים מפני שלא היו שם רוב הקהל ביום הששי וביום השבת כולן מצויין שם. ושאלו את רב האיי על מנהגם והשיב שאינו מנהג יפה אלא שאין איסור בדבר שהרי אמרו מברכין ברכת חתנים כל שבעה והוא שבאו פנים חדשות. ויש אומרים הא דמברכין על ידי פנים חדשות דהיינו דווקא לאחר סעודה…

 

הרא"ש מביא שה"פנים החדשות" נחשבים "פנים חדשות" גם אם הם כבר היו בברכות ובכל מעמד החופה. הגדרת הפנים החדשות לפי הרא"ש נקבעת על פי ההשתתפות בסעודה (אותו סעודה שתקנו חז"ל שצריך לשקוד עליה!). אם נחבר את דברי הר"ן לדברי הרא"ש יוצא שבהשתתפות בסעודה נוצר "מעין נישואין מחדש". כלומר הסעודה היא לא רק "תוספת חיצונית" לנישואין אלא הוא בעצמו מהווה את עיקר הנישואין (עד כדי שניתן לעשות לו מעין "שחזור"). הראשונים חולקים לגבי רמת הזיקה לסעודה- האם צריך להרבות בפועל ממש, האם הם צריכים לאכול שם ממש, האם הם יכולים לברך גם לפני הסעודה וכו'.

 

בהלכה מובאים שני דיעות- האם המושג של "פנים חדשות" נקבעת על פי ההשתתפות בסעודה של הנישואין או נקבעת על פי ההשתתפות בברכות של הנישואין (החופה):

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סב:

סעיף ז:

ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות, שהיא ברכת אשר ברא. הגה: וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין, (הר"ן בשם הרמב"ן וכן נוהגין). במד"א, כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות; אבל אם היו האוכלים אחרים, שלא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין, מברכין בשבילם אחר ברכת המזון ז' ברכות, כדרך שמברכין בשעת נשואין, והוא שיהיו י', וחתן מן המנין. וי"א שאפילו היו בשעת החופה ושמעו הברכות, אם לא אכלו שם עד עתה, מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון, וכן פשט המנהג. הגה: וי"א דאם היו שם פנים חדשות, אע"פ שאין אוכלין שם, מברך בשבילם לילה ויום (הר"ן פ"ק דכתובות).

סעיף ח:

י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם; וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית, אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג. הגה: ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות; וי"א מטעם דרגילין לדרוש, והדרשה הוי כפנים חדשות.

 

(ועיין בשו"ת יביע אומר חלק ג' אבן העזר סימן יא')

 

סיכום ביניים:

ראינו שהמשנה מביאה את הטעם לנישואי יום רביעי בגלל "טענת בתולים", הגמרא מוסיפה את הטעם של "שקדו חכמים שיהא טורח בסעודה". בגלל שכבר במשנה יש "חור", שהרי אפשר על פי הטעם של "טענת בתולים" להינשא ביום ראשון, מוכרחים להבין שיש קשר והקבלה בין שתי הסיבות. (כי המשנה לא היתה מביאה משהו חסר לכתחילה)

ראינו שכופין על הסעודה הזאת ועל הטורח בסעודה.

ראינו ששני הפירושים של הגמרא ל"אונס" מתייחסים לאיבוד של האוכל.

ראינו שעל פי תוספות יש מקום לומר שהפסד האוכל של הנישואין מהווה סיבה יותר חשובה  להזזת תקנת יום רביעי מאשר הבעילה להגמון ("סכנה"), שהרי מחמת ה"אונס" מותר לדחות לכתחילה אפילו ליום שני ולא רק ליום שלישי ובדיעבד.

ראינו שיש קשר בין תקנת ה"שקדו" בסעודה לבין האוכל בכל שבעת ימי המשתה. שבעת ימי המשתה הם רק לבתולה, מכאן יוצא שעיקר תקנת ה"שקדו" מתייחס יותר לבתולה מאשר לבעולה.

ראינו שהסעודה כל כך חזקה עד כדי שהיא "משתלטת" על מחשבת האדם וגורמת לו לשכוח שהיום הוא שבת.

ראינו את הגדרת הפנים החדשות שמהווה מעין "נישואין מחדש" בגלל ההשתתפות בסעודה (ולא מההשתתפות בחופה לפי הרא"ש).

 

כעת נותר להסביר את ההקבלה שבין הסעודה של הנישואין לבין סיבת ה"טענת בתולים" במשנה. כפי שנראה יש הקבלה עקרונית בין אכילה לבין בעילה:

 

ו.        הקבלה בין בעילה לבין אכילה

 

הכתוב מביא לגבי יוסף הקבלה בין אכילה לבין בעילה:

 

בראשית פרק לט פסוק ו:

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה:

רש"י:

כי אם הלחם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה:

 

וכך גם בשני הפירושים ל"רחב הזונה":

 

יהושע פרק ב א:

וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה:

רש"י:

אשה זונה – תירגם יהונתן פונדקיתא מוכרת מיני מזונות:

 

רד"ק יהושע פרק ב פסוק א:

זונה – כמשמעה או מוכרת מזון כמו שת"י פונדקיתא והוא בשקל טובה והאמת דעת יונתן זונה ממש כי כן דרכו במקומות לתרג' זונה פונדקית וכן שתים נשים זונות פונדקן ואף על פי שתרג' מקצתן נפקת ברא ודעתו לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל:

 

כך גם בגמרא שמסבירה בלשון המשנה- "לישנא מעליא":

 

מסכת כתובות דף סה עמוד ב:

מאי אוכלת? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, רב אשי אמר: תשמיש. תנן: אוכלת עמו לילי שבת; בשלמא למ"ד אכילה, היינו דקתני אוכלת, אלא למאן דאמר תשמיש, מאי אוכלת? לישנא מעליא כדכתיב: +משלי ל'+ אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.

 

כך גם במשנה לגבי בן סורר ומורה שמחליפה את איבר התשמיש בפה:

 

מסכת סנהדרין פרק ח משנה א:

בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה שנאמר (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש הקטן פטור שלא בא לכלל מצות:

ברטנורא:

עד שיקיף זקן התחתון – האי זקן דאמור רבנן, התחתון אמרו, שיקיף השער סביבות הגיד:

ולא העליון – זקן ממש:

 

כמובן ש"לישנא מעליא" לא יכולה להתפרש כלשון שאינה נכונה. התורה והמשנה לא היו משתמשים בלשון שאינה אמת. צריך להבין שזה בעצם אותו דבר, רק שזה ברובד יותר "נקי". כלומר אכילה ובעילה זה אותו דבר רק שאכילה זה רובד "נקי" יותר , כלומר- רובד שמתייחס לראש ולא לגוף. כך גם צריך להבין את ההקבלה שבין טעם המשנה "טענת בתולים" לטעם של הגמרא (הטמון כבר בתוך המשנה)- שקדו חכמים בתקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ימים ימים. סיבת המשנה בטענת בתולים מתייחסת לבעילה וסיבת הגמרא מתייחסת לסעודה של הנישואין.

 

 

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *