לא כולם יודעים זאת, אבל בתורה לא כתוב במפורש שצריך לתקוע בשופר בראש השנה.

 

את מצוות תקיעת שופר למדו מהיובל, ביובל- אחת לחמישים שנה תוקעים בשופר (מסכת ראש השנה לג.). גם את הכמות של מספר התקיעות למדו מחישוב של הביטויים המופיעים בפסוקי היובל. כך גם את העובדה שצריך "תקיעה" לפני ואחרי כל "תרועה". כל אלה יחד הם מדאורייתא ומעכבים זה את זה (שולחן ערוך תקצג' ב').

 

מכאן צריך להסיק שיש מכנה משותף בין היובל לבין ראש השנה. היסוד של תקיעת שופר נעוץ בתקיעות השופר של היובל.

 

ומה באמת קורה בתקיעת השופר של היובל?

 

"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"- דרור, חירות ושחרור. ובנוסף- "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כה' י') – חזרה אל ההתחלה וחיבור של האדם אל מקורו האישי, משפחתי וגאוגרפי.

 

ענין זה מתחבר ישירות לראש השנה. "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון", אנו אומרים בתפילה, כדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם. כל שנה יש התנוצצות של חידוש העולם, "איפוס" של הכל, וחזרה אל נקודת הראשית של החיים.

 

שנת התש"פ אכן היתה שנה עם טלטלות רבות…

 

ננסה כל אחד ואחד מאיתנו לחשוב: ממה אני רוצה להשתחרר? איך אבטא את החירות הנשמתית שלי? לאיזה מקומות שורשיים ויציבים אני חוזר?

 

ובאופן לאומי-

"תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותנו". (לאחר שכבר שמענו את קול השופר במלחמת ששת הימים…) שנזכה לראות בעלייה המונית, ושנזכה לשמוע את שופר הגאולה הקורא לכל העולם דרור ומשיב את כולם אל שורשם.

 

"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".

 

שנה טובה ומתוקה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *