מזונות הבעל לאשתו

 

א. דין מזונות

ב. אכילה עמו מלילי שבת ללילי שבת

ג. אכילה-ביאה- "לישנא מעליא"

ד. דין מורד ומורדת

ה. חופה – אכילה ביחד במקום צנוע

ו. דין אישה קטלנית- "מזלה גרם"

ז. דין הגיע הזמן ולא נישאו

ח. תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה

 

א.       דין מזונות

 

חיוב המזונות מופיע במשנה בדף מו':

 

מסכת כתובות דף מו עמוד ב:

מתני'. האב זכאי בבתו בקידושיה – בכסף, בשטר, ובביאה, זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה, ומקבל את גיטה, ואינו אוכל פירות בחייה. נשאת, יתר עליו הבעל שאוכל פירות בחייה, וחייב במזונותיה, ובפרקונה, וקבורתה; רבי יהודה אומר: אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת:

 

הגמרא מביאה את המקורות מהפסוקים:

 

מסכת כתובות דף מז עמוד ב:

אמר רבא: האי תנא סבר מזונות מדאורייתא, דתניא: +שמות כ"א+ שארה – אלו מזונות, וכן הוא אומר: +מיכה ג'+ ואשר אכלו שאר עמי; כסותה – כמשמעו; עונתה – זו עונה האמורה בתורה, וכן הוא אומר: +בראשית ל"א+ אם תענה את בנותי. רבי אלעזר אומר: שארה – זו עונה, וכן הוא אומר: +ויקרא י"ח+ איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה; כסותה – כמשמעו; עונתה – אלו מזונות, וכן הוא אומר: +דברים ח'+ ויענך וירעיבך….תני רב יוסף: שארה – זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן.

 

צריך לשאול-  איך למדו? מה הפסוקים האלה מלמדים אותנו על המשמעות של המזונות? הפסוק הוא מפרשת שמות:

 

שמות פרק כא פסוק י:

אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:

 

בפסוק ממיכה רואים שהכוונה של ה"שאר" הוא בשר:

 

מיכה פרק ג:

(ב) שֹׂנְאֵי טוֹב וְאֹהֲבֵי <רעה> רָע גֹּזְלֵי עוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם וּשְׁאֵרָם מֵעַל עַצְמוֹתָם:

(ג) וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת:

רש"י: שאר עמי – בשר עמי:

 

לא מובן, אם "שאר" זה בשר, איך רוצים ללמוד מזה למזונות של האישה? הרי האדם לא נותן לאשתו בשר! הוא מאכיל אותה כדי שלא תמות. הרמב"ן מביא את השאלה הזאת ועוד:

 

רמב"ן שמות פרק כא פסוק ט:

ופירש רש"י שארה מזונות, כסותה כמשמעה, עונתה תשמיש. וכן אמר אונקלוס זיונה. ובגמרא (כתובות מז ב) אמרו על מי שאמר כך והאי תנא סבר מזונות דאורייתא, דתניא שארה אלו מזונות, וכן הוא אומר וימטר עליהם כעפר שאר וגו' (תהלים עח כז). והמובן בסוגית הגמרא שהם דברי יחיד, והלכה מזוני תקינו לה רבנן. וגם על דרך הפשט למה יזכיר במזונות שאר, שהוא הבשר, והראוי שיזכיר לחמה, כי על הלחם יחיה האדם, ובו יהיה החיוב. וחשב ר"א לתקן זה, ופירש שארה מזון, שיעמיד שארה שהיא בשרה. ואין בזה טעם, שיאמר הכתוב לא יגרע הבעל בשרה:

ולכך אני אומר כי פירוש שאר בכל מקום בשר הדבק והקרוב לבשרו של האדם…והוא מן הענין שאמר ודבק באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב כד). והנה שארה קרוב בשרה. וכסותה כסות מטתה, כמו שנאמר (להלן כב כו) כי היא כסותו לבדה במה ישכב. ועונתה הוא עונה שיבא אליה לעת דודים… וזה פירוש נכון, כי דרך הכתוב בכל מקום להזכיר המשכב בלשון נקי ובקצור, ולכן אמר באלו ברמז שארה כסותה ועונתה, על שלשת הענינים אשר לאדם עם אשתו בחבורן. ויבא זה כהוגן על דין ההלכה, ויהיו המזונות ומלבושי האשה תקנה מדבריהם:

 

רש"י והאבן עזרא מבארים שה"שאר" הוא המזונות. הרמב"ן מקשה על כך משני צדדים:

א.       מזונות זה דרבנן ולא דאורייתא, אז אין מקור בפסוק לחיוב המזונות.

ב.        "שאר" זה בשר והיה צריך להזכיר את האכלת האישה לחם ולא בשר.

 

לעומת זאת, האבן עזרא מבאר שהמזונות מעמידים את בשרה של האישה.

על מה מוסב המחלוקת? כיצד זה משפיע על הבנת חיוב המזונות? האם שני הקושיות של הרמב"ן קשורות אחת לשניה?

 

הסבר:

נראה ששתי השאלות של הרמב"ן קשורות אחת בשניה. אותו ההבנה שהמזונות זה "לחם" ולא "בשר" הוא הגורם לכך שחיוב המזונות הוא מדרבנן. וכן להיפך, ההבנה שחיוב המזונות הוא רק מדרבנן הוא שמשאיר את המשמעות של המזונות כ"לחם" ולא כ"בשר".

 

פירוט:

אצל הרמב"ן חיוב המזונות זה בסך הכל כדי לזון את האישה. לא מעבר לזה.

לרש"י ולאבן עזרא (על פי הגמרא) חיוב המזונות הוא יותר מכך. המזונות שהבעל נותן לאשתו הם בבחינת "בשר", הם מעמידים את בשרה (או שהם הם "בשרה"). בהבנה הזאת של המזונות, המזונות אינם רק מזינים את האישה אלא הם מהווים אותה. במילים אחרות ניתן לומר, חיוב המזונות מתדמה באופיו לחיוב העונה (כפי הפירוש אותו הרמב"ן מפרש). מה שהרמב"ן מוצא בחיוב העונה- קירוב בשר, החייאת בשר האישה וכו' הוא מה שקיים גם במזונות עצמם. יש במזונות חיבור אישותי בין האיש לאישה. לא חיבור "לחם" אלא חיבור "בשר".

כמובן שמשמעות זו של המזונות שהם "בשר" כמו חיוב העונה והבעילה צריכה עוד להתברר יותר.

 

להלכה אנו עדיין מוצאים את המחלוקת בין הראשונים אם מזונות זה מדאורייתא או מדרבנן. כך מובא בשולחן ערוך ובחלקת מחוקק:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סט סעיף א:

כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים, וזכה בה בד' דברים, אפילו לא נכתבו.

אלו הן העשרה דברים: מזונותיה, וכסותה, ועונתה, ועיקר כתובתה, ורפואתה, ולפדותה אם נשבית, וקבורתה, ולהיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה, ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם.

חלקת מחוקק:

(ג) מזונתה וכסותה ועונתה – לדעת הרמב"ם כל השלשה הן מן התורה וע' במ"מ שחילק בין מזונות לכסות והרא"ש פ' שני דייני גזירות כתב דמזונות הן מדרבנן ודעת הר"ן בפ' נערה (ד' תק"ה ע"ב בסופו) דאף כסות מדרבנן וכדעת הרמב"ן כו' קרא לעונה הוא דאתא ע"ש:

 

התבוננות בדינים נוספים של חיוב המזונות תסייע להבנת החיוב:

 

ב.       אכילה עמו מלילי שבת ללילי שבת

 

אדם שמשרה את אשתו על ידי שליש, כלומר שאינו גר עמה, עדיין חייב לתת לה אוכל ו"לאכול עמה מלילי שבת ללילי שבת":

 

מסכת כתובות דף סד עמוד ב:

מתניתין: המשרה את אשתו על ידי שליש – לא יפחות לה משני קבין חטין או מארבעה קבין שעורין …ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת.

 

רש"י מבאר שליל שישי הוא ליל העונה:

 

רש"י:

ואוכלת עמו לילי שבת – שהוא ליל עונה.

 

בגמרא מובאת מחלוקת מה הכוונה ב"אוכלת עמו":

 

מסכת כתובות דף סה עמוד ב:

מאי אוכלת? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, רב אשי אמר: תשמיש. תנן: אוכלת עמו לילי שבת; בשלמא למ"ד אכילה, היינו דקתני אוכלת, אלא למאן דאמר תשמיש, מאי אוכלת? לישנא מעליא כדכתיב: +משלי ל'+ אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.

 

למי שאומר שזה אכילה ממש, מובן. למי שאומר שהכוונה לתשמיש הוא מסביר שהמשנה משתמשת ב"לישנא מעליא" (עוד יתבאר בהמשך).

 

לפי רב נחמן צריך להבין מדוע חייב לאכול עמה דווקא בליל שבת. בהלכה אנו מוצאים מחלוקת בין השולחן ערוך לבין  דעה ברמ"א:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן ע:

סעיף א:

כיצד חייב במזונותיה, אוכלת ושותה ממה שהוא אוכל ושותה. ואם כל בני משפחתה רגילים בגדולות, צריך להנהיגה כן; ואם אין כולם רגילים בגדולות, אינו חייב להנהיגה בכך כשאוכלת עמו. ( אבל כשאינה אוכלת עמו צריך להנהיגה כדרך שהיתה נוהגת בבית אביה) (טור).

סעיף ב:

בעל שרצה ליתן לאשתו מזונותיה הראוים לה ותהיה אוכלת ושותה לעצמה, הרשות בידו, ובלבד שיאכל עמה בליל שבת. (ויש חולקין וסבירא להו דלא יוכל לומר שהיא תאכל לבדה אא"כ קבלה עליה מרצונה) (טור בשם הירושלמי ובשם הרא"ש וב"י בשם רוב הפוסקים), (וכן נראה לי).

 

השולחן ערוך מגדיר שחלק מחיוב המזונות זה לאכול עם האישה ביחד איתה. אם הוא לא רוצה הוא חייב לפחות בליל שבת. לפי הדיעה  שברמ"א אם האישה לא מסכימה, הוא חייב תמיד לאכול עמה.

 

מדוע הוא חייב לאכול עמה ביחד?

מהו המחלוקת בין הרמ"א לשולחן ערוך?

אם השולחן ערוך פסק ש"אוכלת עמו" הכוונה אכילה ממש, מדוע דווקא בליל שבת זה המינימום?

 

הסבר:

נראה שהחיוב לאכול ביחד עם אשתו נובע מהמשמעות של המזונות. בחיוב המזונות אין הבעל רק מזין את אשתו (שלא תמות וכו') אלא הוא מתחבר עמה בבשרה, כמו בעונה (כמו שרש"י פירש על המשנה – "ליל עונה"). כך המחלוקת בגמרא זה על איזה "רובד" של בשר החיבור המינימאלי חייב להיות. לא במקרה האכילה ביחד המינימאלי הוא דווקא בליל העונה, כי חיוב המזונות מהווה חלק מחיוב העונה. זה לא שני דברים נפרדים אלא שני מדרגות באותו חיוב. חיוב החיבור הבשרי שבין האיש לאשתו. על פי זה דווקא הדיעה ברמ"א הוא מחייב יותר אישות מהשולחן ערוך. השולחן ערוך ראה במזונות חיוב אישותי ולכן המינימום של חיבור אישותי זה יכול להצטמצם עד המינימום של חיוב העונה (ליל שבת). לעומת זאת ברמ"א רואה בחיוב המזונות מעשה אישותי שמחייב קשר תדירי בין האיש לאישה, לכן אם אין האישה מסכימה אין לבעל רשות לוותר בכלל על האכילה ביחד. נשוב ונדגיש, לא מדובר כאן על עצם חיוב המזונות, על זה אין הווא אמינא שהבעל יוכל לוותר. מה שרואים כאן זה את האופי של חיוב המזונות. מעצם העובדה שהוא חייב לאכול עמה ביחד אנו למדים שאופי החיוב של המזונות הם בעצם חיבור אישותי של קירוב האיש לאישה.

 

אכן את ההקבלות שבין האכילה לבעילה אנחנו מוצאים בעוד הרבה מקומות, כך גם את לשון ה"לישנא מעליא":

 

ג.        אכילה-ביאה- "לישנא מעליא"

 

הגמרא הנ"ל מביאה בדעת רב אשי את ה"לישנא מעליא" שבלשון המשנה:

 

מסכת כתובות דף סה עמוד ב:

מאי אוכלת? רב נחמן אמר: אוכלת ממש, רב אשי אמר: תשמיש. תנן: אוכלת עמו לילי שבת; בשלמא למ"ד אכילה, היינו דקתני אוכלת, אלא למאן דאמר תשמיש, מאי אוכלת? לישנא מעליא כדכתיב: +משלי ל'+ אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.

 

גם התורה משתמש ב"לשון נקיה":

 

בראשית פרק לט פסוק ו:

ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה:

רש"י:

כי אם הלחם – היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה:

 

צריך לשאול: האם "לישנא מעליא" זה לשון שאינו אמת? אם זה נסיון לכתוב יותר נקי איך אפשר לשנות מהאמת? האם המשנה וקל וחומר התורה היו משנים מהאמת (סיפור יוסף או פשט המשנה) רק כדי לא "ללכלך"? הרי גם מצינו עוד מקומות שבהם התורה והמשנה כן משתמשים בלשון הרגיל לביאה!

צריך להבין ש"לשון נקיה" אינו שקר! מה שלשון זאת מלמדת אותנו שבעצם האכילה והביאה הם אותו דבר. חיבור האוכל יש בו מימד אישותי וזה נכון כך במציאות. המשמעות של "נקיות" מתפרש לפי זה, שזה אותו דבר רק ב"מעגל יותר רחוק" (מעגל שמתייחס יותר לראש ופחות לגוף). זה כמו ביאה ממש, רק שזה במעגל חיצוני יותר . זה חיבור אישותי במישור "נקי" יותר.

 

הסבר זה מתבקש גם לאור ריבוי ההקבלות. כך למשל רואים בפירושים המקבילים אצל רחב ה"זונה"- או מצד מזונות של אוכל או מצד מזונות זנות:

 

יהושע פרק ב א:

וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר לכו ראו את הארץ ואת יריחו וילכו ויבאו בית אשה זונה ושמה רחב וישכבו שמה:

רש"י:

אשה זונה – תירגם יהונתן פונדקיתא מוכרת מיני מזונות:

 

לעומת פשט הפסוק, רש"י מבאר שמדובר על מוכרת מיני מזונות. הרד"ק מביא פירוש אחר כמו הפשט:

 

רד"ק יהושע פרק ב פסוק א:

זונה – כמשמעה או מוכרת מזון כמו שת"י פונדקיתא והוא בשקל טובה והאמת דעת יונתן זונה ממש כי כן דרכו במקומות לתרג' זונה פונדקית וכן שתים נשים זונות פונדקן ואף על פי שתרג' מקצתן נפקת ברא ודעתו לפי שהזונה כפונדקיתא שמפקרת עצמה לכל:

 

הרד"ק מבאר מדוע יש הקבלה בין הביטויים, כי במוכרת מיני מזונות היא "מפקרת עצמה לכל".

אבל לא ברור פירושו של הרד"ק: נכון שבמוכרת מיני מזונות היא מציעה את זה לציבור, אבל מדוע שזה ייחשב "מופקרת"?! זה בכלל לא אותו דבר! באישה זונה היא מפקרת את עצמה ואת בשרה. במוכרת מזונות היא בסך הכל מוכרת אוכל, לא את עצמה ובשרה!

צריך להבין על פי מה שאמרנו עד עכשיו. היכולת לראות במוכרת מיני מזונות "מופקרת" נובעת מכך שבמזונות יש משמעות של "בשר". ממילא רחב שמוכרת מזונות זה כמו שהיא מפקירה את בשרה שלה.

 

כך גם במשנה המדברת על בן סורר ומורה:

 

מסכת סנהדרין פרק ח משנה א:

בן סורר ומורה מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה שנאמר (דברים כ"א) כי יהיה לאיש בן בן ולא בת בן ולא איש הקטן פטור שלא בא לכלל מצות:

ברטנורא:

עד שיקיף זקן התחתון – האי זקן דאמור רבנן, התחתון אמרו, שיקיף השער סביבות הגיד:

ולא העליון – זקן ממש:

 

הקבלה נוספת בין המזונות לביאה אנו מוצאים במחלוקת בדין אישה קטלנית. אישה שמתו בעליה פעמיים אסור לשלישי להתחתן עמה. בגמרא חולקים האם זה בגלל "מעיינה" או בגלל "מזלה":

 

מסכת יבמות דף סד עמוד ב:

והתניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת – לשלישי לא תנשא, דברי רבי… אלא נישואין מ"ט? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם.

 

"מעיינה" מתייחס לחיבור האישותי שבבעילה, וזה מה שהורג. ה"מזלה" מתייחס לחיוב פרנסה. כך מבואר ביתר פירוט ברא"ש:

 

שו"ת הרא"ש כלל נג סימן ח:

…וכן נמי לטעם דמזל גרם, נראה לי דהאשה מזלה רע, שאנשיה מתים, ודבר זה תלוי במזל. כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני. והאשה כלואה בבית, ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה, אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה, כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה

 

הקבלה נוספת אנחנו מוצאים במשנה הראשונה במסכת כתובות. המשנה מביאה דין שצריך להינשא ביום רביעי בגלל טענת הבתולים:

 

מסכת כתובות דף ב עמוד א

/מתני'/. בתולה נשאת ליום הרביעי, ואלמנה – ליום החמישי; שפעמים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות, ביום השני וביום החמישי, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין.

 

המתבונן במשנה ישר מזהה "חור" בטעם של המשנה- מדוע לא יכול אדם להינשא ביום ראשון? הרי יש בתי דין ביום שני? על כך עונה הגמרא- שקדו  חכמים שיהא טורח בסעודה:

 

גמ'… אלא אי איתמר הכי איתמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד; ותינשא באחד בשבת, שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין! שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

 

כמובן שאם יש סיבה נוספת (שקדו חכמים בסעודה) מעבר לסיבת המשנה (טענת בתולים) והמשנה בכוונה השאירה "חור" זה פתוח ולא פרטה, צריך להבין ששני הטעמים מקבילים. כלומר גם טענת הבתולים- טעם במתייחס לבעילה, וגם שקדו חכמים בסעודה- טעם שמתייחס לאוכל, הם מקבילים.

 

על פי הנ"ל יובן:

הסיבה שחיוב המזונות זה לאכול עם האישה ביחד (כפי שראינו בשולחן ערוך) היא הסיבה לריבוי ההקבלות שבין האכילה לבעילה. ולהיפך: ריבוי ההקבלות שבין האכילה לבעילה, היא הגורמת לכך שחיוב המזונות הם באופי של אכילה ביחד. המזונות הם מהווים קשר אישותי ואינטימי בדומה לחיוב העונה שבבעילה.

 

ד.       דין מורד ומורדת

 

המשנה בדף סג' מביאה דין של "מורד" ו"מורדת":

 

מסכת כתובות דף סג עמוד א:

מתני'. המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר: שבעה טרפעיקין. עד מתי הוא פוחת? עד כנגד כתובתה, ר' יוסי אומר: לעולם הוא פוחת והולך, עד שאם תפול לה ירושה ממקום אחר גובה הימנה. וכן המורד על אשתו – מוסיפין על כתובתה שלשה דינרין בשבת, ר' יהודה אומר: שלשה טרפעיקין.

 

בגמרא נחלקו מהו ה"מרד"- מלאכה או תשמיש:

 

מסכת כתובות דף סג עמוד א:

מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה, ר' יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה

 

הגמרא מדברת על הצד של האישה ה"מורדת". לגבי הצד של הבעל ה"מורד" מביא הטור שהמורד זה בין בתשמיש ובין במזונות:

 

טור אבן העזר סימן עז:

המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה אם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה ואם היא רוצה להמתין אולי יחזור בו ממתינין לו ומוסיפין לה על כתובתה לכל שבוע ג' דינרין שהן ל"ו שעורים של כסף וכל ימי עומדו במורדו כופין אותו לזונה ואפ"ה מוסיפין לה על כתובתה והאשה שמרדה על בעלה מתשמיש הרבה תקנות תקנו בה בתחילה תקנו בימי חכמי המשנה שיפחתו לה מכתובתה ז' דינרין לשבוע עד כדי כתובתה ואז יוציאנה ואפילו אם ישמש עמה במרדה יפחות לה כיון שהוא בעל כרחה

 

השולחן ערוך מביא בדין "מורד" רק אדם שאינו רוצה לשמש עם אשתו והשמיט את האדם שאינו רוצה לזונה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן עז סעיף א:

המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה ב משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע…

 

הב"ח מביא את המחלוקת:

 

ב"ח אבן העזר סימן עז':

ד"ה "ומ"ש המורד על אשתו שאינו רוצה לשמש עמה או שאינו רוצה לזונה וכו'": …דפסקו כל הפוסקים…דהילכתא כרב הונא דמורדת מתשמיש הויא מורדת ומינה דגם מורד אינו אלא כשמורד מתשמיש אבל כשאינו רוצה לזונה כייפינן ליה לזונה ע"י שוטים או דמשמתינו ליה אבל אין נזקקין לכתוב לה אגרת מרד…וכן עיקר דלא כדברי רבינו שנמשך אחר הרא"ש ז"ל (סימן לב') שכתב אע"ג דאמרינן מורדת ממלאכה לא הויא מורדת משום דמציא למימר איני ניזונת ואיני עושה אבל איש דלא מצי למימר איני זן ואיני מפרנס ואיני מקבל מלאכתיך נקרא מורד אם אינו זן…הלכך נראה עיקר שאין נקרא מורד ממלאכה דלא כדברי הרא"ש שהוא יחיד בדבר זה נגד כל הגאונים הנ"ל.

 

(עיין בבית שמואל על השולחן ערוך מביא את המחלוקת)

 

ברור שמצד האישה ה"מורדת" הפירוש למסקנה הוא מורדת מתשמיש. אצל הבעל לא ברור מהו ה"צד השני של המטבע". נראה שסביב ענין זה קיים מחלוקת: האם חיוב המזונות של הבעל לאשתו הם "רחוקות" ממעשה האישות, והם נמצאים במעגל "רחוק" יותר כמו המלאכות שהאישה עושה לבעלה, או שמא צריך לייחס את חיוב במזונות ל"מעגל פנימי" יותר ולראותו כמעשה אישותי יותר כמו הבעילה. לפי הטור, חיוב המזונות אינו רק טכני (כמו המלאכות שהאישה עושה) אלא הוא מהווה מעשה אישותי. כפי שמביא הבית שמואל קיים מחלוקת סביב נושא זה.

 

ה.      חופה – אכילה ביחד במקום צנוע

 

דין נוסף המוסיף לנו הוא הגדרת מעשה החופה. הרמ"א מביא מהו ה"חופה הנוהגת עכשיו":

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן נה א':

…והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו. ועיין לקמן סי' ס"ב סע' ט' וסימן ס"א.  

 

אם מעשה החופה הוא מה שפועל את הנישואין מדאורייתא, לא ניתן לראות בו "אקט" טכני וסמלי בלבד. מעשה החופה חייב לבטא בצורה ממשית בפועל חיבור נישואין. הרמ"א שמחייב אכילה ביחד במקום צנוע צריך הסבר. לכאורה מעשה הבעילה הוא החיבור באמת בין בני הזוג (כנישואין). אם רוצים להרחיב אף לייחוד (שיש בו מעשה אישותי), מדוע צריך גם את האכילה ביחד. ואם האכילה ביחד זה העניין, מדוע צריך במקום צנוע דווקא?

מכך נראה פשוט לומר שמעשה האכילה ביחד במקום צנוע מהווה חופה (בתוספת שאר הדברים) כי האכילה ביחד מהווה חיבור אישותי בין האיש לאישה. זה כמו "תמצית" של הזוגיות. הצורך שיהיה דווקא במקום צנוע נובע מכך שכאשר האכילה הוא במקום צנוע יכולה האכילה לקבל משמעות של "בעילה" (רק ב"לשון נקיה"). לכן מעשה זה יכול לפעול קנין נישואין מדאורייתא.

 

את הקיצוניות של חיוב המזונות כקשר בין איש לאישה אנו מוצאים בדין אישה קטלנית:

 

ו.        דין אישה קטלנית- "מזלה גרם"

 

הגמרא ביבמות מביאה שאישה שהתחתנה פעמיים ומתו בעליה לא תינשא בשלישית. בגמרא נחלקו בטעם האיסור- "מעיינה" גרם או "מזלה" גרם:

 

מסכת יבמות דף סד עמוד ב:

והתניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת – לשלישי לא תנשא, דברי רבי… אלא נישואין מ"ט? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם.

 

כך נפסק בשולחן ערוך, איסור זה הוא אפילו אם מתו בתקופת האירוסין. לכן מביא הבית שמואל שפסקו את הטעם של "מזלה גרם":

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן ט סעיף א:

אשה שנשאת (או נתארסה) (מ"מ פכ"א ונ"י פ' הבא על יבמתו) לשני אנשים, ומתו, לא תנשא לשלישי, שכבר הוחזקה להיות אנשיה מתים. ואם נשאת לא תצא, ואפילו נתקדשה יכנוס. ואם הכיר בה, יש לה כתובה; לא הכיר בה, אין לה כתובה משלישי, אבל משני יש לה כתובה, אפילו לא הכיר בה. הגה: י"א דדוקא אם מתו מיתת עצמם, אבל אם נהרג אחד מהן או מת בדבר, או נפל ומת וכדומה, אינו כלום. ולכן רבים מקילים בדברים אלו, ואין מוחין בידיהם (ב"י בשם תשובת הרמב"ן שכ"כ בסי"א). י"א דה"ה אשה שנתגרשה שני פעמים, אין לישא אותה (רש"י פ"ב דיבמות והר"ן ר"פ נערה). אבל י"א מיתה דוקא (הגהת מיימוני בשם תוס') וכן עיקר.

בית שמואל שם:

דק"ל מזל גורם מ"ה באיזה מיתה שמת אפילו לאו מחמת חולי נקראת קטלנית ופירש הרא"ש מזלה גורם היינו פרנסה לפי המזל ואשה זו מזלה רע ומתו אנשיה שלה כדי שתחיה בצער.

 

הרא"ש מסביר ביתר פירוט את הטעמים הנ"ל:

 

שו"ת הרא"ש כלל נג סימן ח:

שאלה: יקבל החכם את תשובתו. ששאלת, מי שנשא שתי נשים ומתו שתיהן מן ההריון, אם יש לחוש שהוא קטלן, כיון שמתו שתיהן מיתה אחת, ולא ישא עוד אשה, כי היכי דאמרינן גבי אשה. תשובה: אם איתא דמדה זו נוהגת באנשים כבנשים, א"א =אי אפשר= שלא דברו חכמים בזה, כיון דצורך חיי נפש הוא היה להם להשגיח על נפש האשה כעל נפש האיש. אלא קים להו לחכמי התלמוד שמדה זו אינה נוהגת אלא בנשים, מטעם דמעין גורם; האשה הזאת נשחת מקורה ומעינה, ומחליש וממית כל המשמש עמה. וטעם זה לא שייך באיש, דתשמישו ימית האשה, ולא שייך באיש טעם דמעין. וכן נמי לטעם דמזל גרם, נראה לי דהאשה מזלה רע, שאנשיה מתים, ודבר זה תלוי במזל. כי חיי האדם ופרנסתו תלוי במזל, אם נולד בשעה שיש לו להיות עשיר או עני. והאשה כלואה בבית, ואינה יכולה להתפרנס ע"י עצמה, אם לא שהבעל מפרנסה, ונגזר על אשה זו שימותו בעליה, כדי שתחיה כל ימיה בעוני ואין מי שיפרנסנה. וטעם זה לא שייך באיש, כי הוא מפרנס את עצמו, ואין פרנסתו ע"י אשתו. אבל אין לפרש שנולדה האשה באותו מזל שימותו בעליה, וכן האיש שנולד באותו מזל שימותו נשיו; דלא מצינו זה בגמרא שיהא תלוי במזל, אלא או עשיר, או עני, או אורך ימים וכיוצא באלו; אבל להמית אחרים, אינו תלוי במזל. אשר בה"ר יחיאל זצ"ל.

 

ברור שסיבת ה"מעיין" שייך לעצם הקשר בין בני הזוג, זה מתייחס לקשר האינטימי שביניהם. לעומת זאת חיוב המזונות נראה קצת רחוק. האם בגלל שהבעל חייב לזון את אשתו אז הוא צריך למות מזה? היה נראה שהבעל בסך הכל הוא "צינור" או "שליח" של הקדוש ברוך הוא, מדוע הוא צריך למות מזה?

מכאן צריך להבין שחיוב המזונות הוא כל כך מחבר בין האיש לאישה עד כדי כך שמספיק עצם החיוב כדי להרוג את הבעל (אפילו מהאירוסין!). ברור שלומר כזה דבר, אפשר רק אם חיוב המזונות מהווה חיבור אישותי. אחרת לא היה צריך להרוג את הבעל. לצורך הענין, הקדוש ברוך הוא היה יכול לגרום לכך שהבעל לא יצליח בפרנסתו כו'. האיש במזונות נותן את עצמו וזה נותן לאישה את בשרה וכל קיומה. עד כדי כך דין זה חמור שהרא"ש מחייב למי שנשא אישה קטלנית לגרשה:

 

רא"ש כתבות פרק ד' סימן ג':

ויראה שכופין אותו להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא וכמו שמחוייבין ב"ד להפריש האדם מן העבירה כך מחוייבין להפרישו שלא יפשע בנפשו.

 

שאלה קשה זו מובאת גם בשו"תים. החוות יאיר מביא שלדעת הרא"ש גם באירוסין שייך טעם "מזלה גרם":

 

שו"ת חוות יאיר סימן קצז':

שאלה שאלני הראש והקצין האלוף התורני ר' פלוני שנדבר בבנו זיווג הגון בת פלוני עשיר מופלג ורוצה ליתן לו נדן מסוים רק שלבו נוקפו כי הבתולה כבר נזדווגה עם בן פלוני ואחר ג' חדשים אחר הקנס מת בשלשול הרע וחזרה ונזדווגה עם בן פלוני וכמשלש חדשים לפני זמן חתונה חלה ומת בחולי הראש שהיה מתפשט בזמן הרע ההוא עד שכמעט אין בית נקי ממנו וירא פן מזלא של הבתולה גרם כמ"ש רז"ל בדין קטלנית.

והשבתי לו אחר שאר דברי האגרת וז"ל וע"ד בקשתך דעתי ועצתי קשה מאד ליעץ בדבר נעלם סיבתו וטעמו וענינו והוא דבר שבו סכנת נפש ובמס' ע"ז ארז"ל פירוקא לסכנתא ר"ל בתמיה אבל את זה אומר אלו אירע הדבר בבני שנדבר לו שידוך כזה לא נמנעתי כי יש לי סברא אחרת וטעם אחר בדבר זה אף כי לא זכרו אדם והוא כי הרא"ש ז"ל כתב טעם שאין קפידה באיש שנשא ב' נשים או יותר מפני שהבעל חייב במזונות אשתו לכן אשה שמתו ב' אנשים חזינן דמזלה רע שנגזר שלא יהיה לה מזונות בריווח מאחר והנה לכאורה נראה דלפי טעמי' אין לחוש בקישור בעלמא ככלה דלא שייך הטעם רק באשה שיש לה מזונות מבעלה מש"כ ארוסה וכלה אין לה מזונות מהחתן אבל אין זה מספיק לדחות החשש דא"כ ארוסה דדהו בימי חכמי הש"ס דק"ל ג"כ שאין לה מזונות מן הארוס כמ"ש בא"ה סי' נ"ד נמי לא נחוש והרי לא ק"ל הכי רק גם בארוסה יש לה דין קטלנית כמ"ש שם סי' ט' וע"כ נאמר שגם לטעם הרא"ש שייך לומר מפני שתכלית האירוס הוא הנישואין פן נגזר עלי' שלא תבא לכלל זה להיות ניזון אפילו שעה אחת משל בעלה לתוקף והפלגת רוע מזלה…

 

הנודע ביהודה  מביא את דברי הרמב"ם שמאוד מיקל בזה. לעומת דברי הרמב"ם שמקיל בזה הוא גם מביא היתר מצד הפרנסה. אם האישה היא "אשת חיל" ומצליחה ומשגשגת בעבודתה אין זה בעייתי:

 

שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא – אה"ע סימן ט:

תשובה לתלמידי הב"ח המופלא כ"ש כהר"ר יחיאל שי' הערצפעלד.

מכתבך שנית הגיעני ורואה אני נפשך חשקה לאמר לדבק טוב אך שאתה רוצה לשמוע ממני היתר. דע אהובי כי דברי הש"ע באה"ע סימן ט' פתוחים לפניך ותראה להורות היתר לכתחלה אי אפשר להמורה ובאמת רבו המקילין באין מוחה ודי שאני איני מוחה בידך והואיל ורואה אני שחפצך וחשקך לדבר זה אעתיק לך דברי הרמב"ם בתשובה וזה לשונו. ולישא קטלנית אין בו משום איסור אבל הוא מרוחק על צד הניחוש והפחד שיש ברוב השעות שינזקו בהם הגופות החלשים ואין חילוק בזה בין אוכל מכישא דאסיר גינאה ואע"פ שיש חכמים שסוברים שלא תנשא אומרים לה אם תמצאי מי שיקדש אותך לא נחייבנו לגרש והיו מערימין ומקדשין בפני שני עדים ואח"כ כותבים לה הב"ד כתובה וכונסין אותה לחופה ומברכין שבע ברכות הואיל ונתקדשה כן היו עושים בית דינו של הרי"ף וב"ד של רבינו יוסף הלוי תלמידו וכל הבאים אחריהם וכן עשינו

עצמנו להתיר עכ"ל הרמב"ם. אבל הרא"ש החמיר בדבר מאד. ודע שיש בידי להמציא קולא אחת והוא שהרא"ש כתב בתשובה מה שאמרו מזל גורם אין הפירוש שמזל גורם שימותו אנשיה כי מיתת האיש אינה תלויה במזל רק מזל גורם לחיות בעושר או להיפך והאשה היותה כלואה בבית ומתפרנסת ע"י הבעל מזלה גורם שימותו אנשיה למען תחיה בעוני. ומעתה אני אומר שזה בסתם נשים אבל באשה שהיא אשת חיל ואנו רואים שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במשא ומתן ומתפרנסת שלא בצער אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות וא"כ מיתת אנשיה לאו על ידה הוא. ואף שלמ"ד מעין גורם נסתר סברא זו מ"מ הואיל ורב אשי אמר מזלה גרם הלכתא כוותיה וא"כ אם האשה הזאת מתפרנסת ולא ע"י אביה רק היא מצלחת יש קצת היתר. אבל מ"מ הואיל ולא מצאתי סברא זו בשום קדמון לא מלאני לבי להתיר בפירוש אמנם די ביאור שפתחתי לפניך ולכל מי שרוצה בלא"ה למעבד עובדא שיהיה לו יתד קצת לתלות בו ולהסיר הפחד מלבו.

 

רוחב הפירוט של השו"תים בעניין רק מחדדים לנו את הקריטיות ואת החשיבות של חיוב המזונות כמעשה אישותי המקשר בין האיש לאישה (עד כדי מות האיש בגלל זה). חיוב המזונות מקבל "נפח" בדין נוסף- "הגיע הזמן ולא נישאו":

 

ז.        דין הגיע הזמן ולא נישאו

 

בני זוג שהיה להם תאריך של חתונה ובסוף לא התחתנו, הבעל חייב לזון את אשתו. כך מובא במשנה בדף מז':

 

מסכת כתובות דף נז עמוד א:

נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה. וכשם שנותנין לאשה, כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו. ולאלמנה – שלשים יום. הגיע זמן ולא נישאו – אוכלות משלו, ואוכלות בתרומה. 

 

מהו החיוב במזונות האלה? האם זה כדי להעניש את הבעל? האם זה קנס?

המשנה בנדרים מביאה מחלוקת לגבי הפרת נדרים בזמן הזה (של "הגיע הזמן"):

 

משנה מסכת נדרים פרק י משנה ה':

בוגרת ששהתה שנים עשר חדש ואלמנה שלשים יום רבי אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכמים אומרים אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו:

 

לפי רבי אליעזר, איך יתכן שהבעל יפר לאישה הזאת את נדריה, הרי הם עדיין לא נשואים?

השולחן ערוך מביא את הדין הזה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן נו סעיף ג:

הגיע זמן שנתנו לאיש ולא נשאה, נתחייב במזונותיה אע"פ שלא כנס. ואם עכבו אונס, כגון שחלה הוא או היא, או שפירסה נדה, או שהגיע זמן באחד בשבת שאינו יכול לכנוס, אינו חייב לזונה. הגה: ודוקא שחלה תוך הזמן, אבל הגיע הזמן ולא כנסה, ואח"כ חלה, חייב במזונותיה אע"ג דהשתא הוא אונס (מרדכי ריש כתובות ובפרק החולץ).

 

מהו ה"מעמד" של האישה בזמן ביניים הזה? הריטב"א מביא שהבעל כבר זוכה במציאתה ובמעשה ידיה:

 

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף נז עמוד א:

אוכלת משלו. פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא גם כן זוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ומסתברא שאינה יושבת כן על כרחה ויכולה לכופו שיכנוס או יפטור.

 

האור שמח מבאר שאת המזונות ניתן לראות כ"קנס" או כחלק מ"חיבת הנישואין". הבדל זה תלוי לכאורה בשאלה האם הבעל יזכה במעשה ידיה ובמציאתה:

 

אור שמח אישות פרק יא' הלכה יט':

הגיע זמן וכו' נתחייב במזונותיה אף על פי שלא כנס כו':

יש להסתפק למי שייכים מעשי ידיה, האם לאביה או לעצמה כשהיא בוגרת, או שייכים להארוס, כמו אם ניסת, דקיימא לן תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה…והמזונות אינו מתורת חיבת נישואין, כמו בנשואה, רק עבור שמעוכבת להנשא, וכמו קנסא…ומצאתי בספר המקנה (סימן נו') שצידד קצת דאין לו מעשי ידיה. אולם ראיתי בשטמ"ק הביא בשם הריטב"א דמעשה ידיה של בעל, וזכה במעשה ידיה ובמציאתה, יעויין שם, וכן מסתברא ומאן ספון לחלוק עליו…

 

אף על פי שניתן היה לבאר שהריטב"א מזכה במציאת האישה ובמעשה ידיה כי זה חלק מה"עסקה", נראה שניתן לבאר זאת כ"קצת נישואין". נכון שאין חופה ואין נישואין דאורייתא, אבל יש את ה"מעטפת החיצונית" של הנישואין מבחינה טכנית.

רבי עקיבא מרחיב לבאר שאם הבעל ימות אחרי שהגיע הזמן, האישה תקבל מזונות מנכסי יתומים:

 

רבי עקיבא איגר על שולחן ערוך נו' ג' אות ג':

אע"פ שלא כנס: נ"ב ואם מת ע' בר"ן פרק נערה ד"פ ע"ב. ולענ"ד מדברי תוס' יבמות נ"ח א' ד"ה דהני תנאי מוכח דסבירא ליה דהגיע זמנה ונתאלמנה דניזונית מיתומים.

 

מדוע האישה מקבלת מנכסי יתומים? מה זה אשמתם שאביהם לא התחתן? לכאורה אם היה כאן איזשהו קנס כלפי הבעל זה ודאי לא היה שייך אחרי מיתתו. נראה מדברי רבי עקיבא איגר שחיוב המזונות הוא חיוב "אמיתי" שכבר הצליח ליצור "מקצת נישואין" (גם בלי חופה).

 

(הערה: לפי זה מובן קצת תחילת הגמרא במסכת כתובות:

עד כדי כך דין זה הוא מרכזי (משום מה) שהגמרא בשורה הראשונה של מסכת כתובות מביאה (לפני המשך מהלך הגמרא) שזהו הטעם לתקנת נישואי יום רביעי:

 

מסכת כתובות דף ב עמוד א:

גמ'. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? לפי ששנינו: הגיע זמן ולא נישאו – אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות? לכך שנינו: בתולה נשאת ליום הרביעי.

 

איך דין "הגיע הזמן ולא נישאו" מהווה סיבה לתקנת נישואי יום רביעי?

חיוב המזונות מהווה "מקצת נישואין", ממילא אם תקנת יום רביעי הוא כדי שלא תאכיל את אשתו מזונות עד יום רביעי (ולא ביום ראשון כמו שהיה אמור להיות מצד התאריך שקבעו להתחתן), יוצא שסיבת התקנה של יום רביעי הוא כדי שבית דין יהיו אחראים על המזונות של הבעל לשאתו יותר ממה שהוא בעצמו אחראי כיחיד.)

 

כדי לחדד ולנסות להבין יותר את יחסי הגומלין בין האיש לאישה בנישואין ובמזונות, נתבונן על תקנת מעשה ידה תחת מזונותיה:

 

ח.       תקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה

 

הגמרא מביאה את התקנה:

 

מסכת כתובות דף מז עמוד ב:

תנו רבנן: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה.

 

מה משמעות תקנה זו? מדוע כך החלוקה?

יש לדבר זה השלכות הלכתיות רבות. אישה שלא רוצה בזה יכולה, אבל איש שלא רוצה בזה אינו יכול:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן סט סעיף ד:

מעשה ידיה כנגד מזונותיה. לפיכך אם אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, שומעין לה. הגה: וע"ל סימן פ'. י"א דכל אשה האומרת: איני ניזונית ואיני עושה, נתבטלה התקנה, ואינה יכולה לחזור בה ולומר: אני ניזונית ואני עושה (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרמ"ה). ויש חולקים (ר"י נכ"ג). וכל שאינה ניזונית, אין לה כסות, דהוא בכלל המזונות (שם בהר"ן). אבל הבעל שאמר: איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך, אין שומעין לו. ( אבל יוכל לומר: צאי מעשה ידיך במזונותיך, ומה שאינו מספיק אשלים לך).

 

אישה שלא רוצה לעשות מלאכה כופין אותה!

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן פ סעיף טו:

כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה: ואינו זנה עד שתעשה;  וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א); וי"א דהיו כופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם); וכל זה באומרת: איני עושה, וניזונית; אבל אם אומרת: איני ניזונית ואיני עושה, הרשות בידה (ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ הר"ן), וכמו שנתבאר לעיל סימן ס"ט; וי"א דאפילו באומרת: איני ניזונית ואיני עושה, צריכה לעשות צרכי הבית, ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית (ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם לחד שינויא).

 

האם דין זה היה מתקבל על פי המקובל כיום?

עד כדי כך מוגדרת מצב זה של שיעבודים, שהבעל יכול להקדיש את מעשה ידי אשתו והיא לא יכולה:

 

שולחן ערוך אבן העזר סימן פא:

סעיף א:

המקדיש מעשה ידי אשתו, הרי זו (עושה) ואוכלת, והמותר חולין. אמר לה: יקדשו ידיך לעושיהן, הרי כל מעשה ידיה קדש. וי"א דאינו קדש, דהרי היא יכולה לומר: איני ניזונית ואיני עושה, (הר"ן פרק אע"פ, וכן משמע לשון הטור).

סעיף ב:

האשה שאמרה: יקדשו ידי לעושיהן, או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה, אינו נאסר במעשה ידיה, מפני שידיה משועבדים לו; אבל צריך הוא להפר לה, שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו.

 

ה"ידים" ומעשה ידיה של האישה משועבדים לאישה. הבעל משועבד לחיוב המזונות. עד כדי שאם אין לו כסף לחלק מהדיעות צריך להשכיר עצמו לעבודה כפועל:

 

רמ"א בשולחן ערוך אבן העזר סימן ע סעיף ג:

ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. הגה: ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם). וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו (ר"י בשם ר"ת). מי שאין לו מזונות אלא חד יומא, חייב לזון מיניה את אשתו או למיכל בהדה (טור בשם הרמ"ה). וי"א עוד דחייב להשכיר עצמו כפועל ולזון אשתו (טור בשם ר' אליה ומוהר"ם בשם רבי' שבצרפת). היה לו קרקעות, הרשות ביד האשה ליקח מזונותיה מפירות הקרקעות או מגוף הקרקעות, או צריך למוכרן (רשב"א סימן תת"ץ).

 

אף על פי שהקרקעות משועבדים לאישה, אין היא יכולה למכור אותם בעצמה. כך מובא בחלקת מחוקק:

 

חלקת מחוקק שם:

(יג) הרשות ביד האשה – אין הלשון מדוקדק דאין הברירה ביד האשה וזה לשון הרשב"א אם יספיקו הפירות לשניהם תזון אשתו עמו מן הפירות ואם לא יספיקו צריכין ב"ד לכוף הבעל למכור למזון או יגבה לה ב"ד מזונות מאותן קרקעות אע"פ שאין מספיקין לכדי כתובה:

 

השיעבוד הוא עד ה"גלימא שעל כתפיו". כך מובא בנוסח הכתובה:

 

רמב"ם הלכות יבום וחליצה פרק ד הלכה לג:

טופס הכתובה: ביום פלוני וכו' איך פלוני בן פלוני אמר לפלונית בת פלוני בתולתא כלתא הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא דשמיא אפלח ואוקיר ואסובר ואיזון ואפרנס ואכסי יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דמוקרין ומסוברין וזנין ומפרנסין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתוליכי …וכך אמר לנא פלוני חתנא דנא אחריות כתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת עם שאר תנאי כתובה קבלית עלי ועל ירתי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני ממקרקעי וממטלטלי אגב מקרקעי כולהון יהון אחראין וערבאין לכתובה דא כולה עיקר ונדוניא ותוספת לאתפרעא מנהון בחיי ובתר מותי ואפילו מגלימא דעל כתפאי וקנינן מפלוני דא מכל מאי דכתיב ומפרש לעיל קנין שלם דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי …והכל בריר ושריר וקיים.

 

כדי להבין דינים אלה נתבונן בגמרא בבבא מציעא:

 

מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א:

[אמר ר']+ חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר +בראשית י"ב+ ולאברם הטיב בעבורה. והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו.

 

הברכה המצויה בביתו של אדם היא בגלל אשתו, לכן הוא צריך לכבד אותה. איך זה מסתדר עם העובדה שהוא המפרנס ומעשה ידיה שלו?

המהר"ל מסביר את עומק הגמרא:

 

מהר"ל חידושי אגדות בבא מציעא נט' א':

והטעם שהעושר תלוי באשה כי העושר הוא ברכה וכל ברכה צריך שיהיה כאן מקבל והאשה היא מקבל. ולכך אמרו (יבמות סב:) השורה בלא אשה שורה בלא ברכה שנאמר להניח ברכה אל ביתך וגו', וכאשר האשה היא עטרת בעלה על ידי שמכבדה, וכאשר נחשבת עטרת בעלה שהיא הכבוד, מביאה הכבוד לגמרי הוא העושר הנקרא כבוד, שנאמר (בראשית ל"א) ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה. ולא כן כאשר האדם נוהג כבוד בעצמו, כי האשה בפרט היא מוכנת לקבלת העושר, אבל האשה בעצמה שהיא נוהגת עצמה בכבוד אין שייך בה דבר זה כי אין האשה בעלת ברכה, רק הזכר ולא הנקיבה, כי זכר במספר ברכה, ואמרו אין פרי האשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, כדאיתא בפרק שלשה שאכלו (ברכות נ"א ע"ב) רק שהאשה מוכנת לקבלה על ידי האיש, באשר האשה כלי מוכן לקבל, כי היא ביתו של אדם. וכאשר נותן הכבוד לה, באשר היא עטרת בעלה, אז מקבלת העושר הוא הכבוד.

 

האישה היא בעצמה ה"מקבלת" של הברכה, ואליו האיש הוא "בעל" הברכה. בדומה לכך רואים מהגמרא ביבמות. האיש מביא הביתה את החיטים אבל רק האישה עושה מזה לחם:

 

מסכת יבמות דף סג עמוד א:

אשכחיה רבי יוסי לאליהו, א"ל: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?

רש"י:

חטים כוסס – בתמיה.

 

על פי כל הדינים הנ"ל צריך לתת הסבר מהו היחסים שבין האיש לאישה בנישואין.

הבעל משועבד לאשתו בכל המישור הגופני (שאר כסות ועונה). זה מתבטא בחיוב המזונות שבו הוא נותן את "שארו" , כלומר בשרו לאישה. הוא נותן לאישה את הבשריות ואת הקיום הממשי (לא רק "לחם" כדי שלא תמות). לעומת זאת האישה משועבדת לבעל מהצד ה"זכרי", כלומר במעשה ידיה. מעשה הידים זה הצד המעשי היוצר והפועל. צד זה של הנישואין שייך לבעל, לכן מעשה הידים של האישה משועבדים לבעל כי במישור זה הוא השולט , לכן הוא יוכל להקדיש את "ידיה" לשמים. במישור הגופני ("מזונות") היא שולטת ובמישור ה"ידים" הוא השולט. לכן אפילו כשהוא משועבד בקרקעותיו היא לא מוכרת בעצמה כדי לקבל אותם. היא נשארת "מקבלת" והוא נשאר "בעל" הברכה. עצם הברכה תלויה בה, בפועל הוא מביא את זה. כמו לידה. בנישואין יש כל הזמן (הווה מתמשך) ילודה מצד הקשר שבין בני הזוג.  

 

אפשרות אחרת:

האיש מביא את עצמו דרך חיוב המזונות. הוא משועבד לאישה בזה. בזה הוא הנותן, הוא "בעל" הברכה. כמו שבביאה הוא נותן את זרעו (ואת הלובן שבולד). חיוב זה מגיע עד המעגל של המזונות. מזונות זה כמו "כח ההזרעה שבאיש". במזונות הוא נותן את עצמו. זה מגיע עד לגלימה שעל כתפיו וכל קרקעותיו. לעומת זאת, האישה היא ה"מקבלת" עד כדי שאפילו מעשה ידיה נחשב כחלק ממנה שמשועבד לבעל. אפילו מעשה ידיה הם חלק ממקורה הגופני, זה כמו "כלי עם ידים".

 

יש בכוח התורה שמגדירה על פי מקוריות המציאות למשוך לכיוונים שונים. מקור האישה מגיע עד מעשה ידיה, ה"הזרעה" שבאיש מגיע עד מזונותיו. התורה לא עובדת על המישור הסוציאלי. לכן יכול להיות עיוותים בדרך לשם (כגון שהבעל לא יצטרך לזון את הבנים הקטנים מגיל שש ומעלה ועוד). התורה עובדת על פי הגדרות המקור. אומרים לך שגם בתווך ביניים תנהג על פי המקור. בסופו של דבר כל כבודה בת מלך פנימה (לא בגלל צניעות) וזה שלם ומבט את שלימות החיים, בלי קיפוח או מחיקה.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *