הוותיקים
יותר מביננו זוכרים, כי תהליך אוסלו שזרע בתוך מדינת ישראל את זרעי מדינת פלסטין,
לא נולד כמהלך בפני עצמו. הוא פוּתח כחלק מחזון "המזרח התיכון החדש" של
שמעון פרס. "מזרח תיכון חדש" זה, נבנה על בסיס הדמיון המערבי כי תמורה כלכלית
ואינטרסים כלכליים, יש בהם בכדי לגבור על איבה בין עמים ובין דתות. בחלומו ראה פרס
את פרויקט תעלת הימים מחבר אותנו באינטרס כלכלי משותף עם ירדן ו"פלסטין"
ופרויקטים כלכליים ותיירותיים נוספים עם מצרים, סוריה וירדן, עד לערב הסעודית.

אכן, התרחישים שאנו עדים להם במזרח התיכון – נפילתו של מובארק במצרים, תהליך
קריסת שלטונו של אסד בסוריה, התחזקות כוחו של חזבאללה בלבנון (לפרק את
ממשלתו של סאד אל חרירי ולהעמיד נשיא חדש ללבנון מטעמם), וקצת יותר רחוק מאיתנו – קריסת שלטונו
של קדאפי בלוב וחיזוק מעמדו של ארדואן בתורכיה (התפטרות כל ראשי הצבא
החילוני שם),
מלמדים כולם כי אנו נכנסים אל עידן חדש במזרח התיכון. מזרח תיכון חדש בהחלט! אולם
בכיוון הפוך לחלוטין מזה שראה פרס בחזונו
.

החזרה
אל הדת

מספיק
שנתבונן על התהליכים העוברים על מצרים בכדי להבין להיכן נושבת הרוח. גם אם
התקוממות ההמונים כלפי השליטים שרדו בהם עשרות שנים, מגיעה מתוך רצונם בחופש,
רצונם זה אינו הולך בשום אופן להתממש לכיוון דמוקרטיה. רק העולם המערבי שהוריד
מעצמו כל קשר לערכי חיים מוחלטים כלשהם, הפך את הדמוקרטיה למטרה ואת החופש לחזון
מצד עצמו. בעולם הערבי, החופש משרת חזון אחד בלבד – את חזון האסלאם! כך עולה בברור
מן התהליכים המתרחשים במצרים, שנחשבה עד היום למדינה הערבית המרכזית במזרח התיכון המשרתת
את האינטרסים של המערב. הכוח העולה לאחר נפילת מובארק הוא כוח "האחים
המוסלמים". שלא במפתיע, אף שעוד לא נערכו בחירות במצרים, כבר עולה משם דרישה
ציבורית קולנית להקפיא, לצמצם ואף לבטל כליל את הסכם השלום עם ישראל ואפילו דרישה להחזיר
את "אום אל רשרש" (זו אילת מי שאינו מכיר…), אל חיק האומה המצרית.

אין
ספק, החזרת החופש לידי ההמונים במדינות ערב השונות, מובילה למגמה אחת ויחידה –
עליית האסלאם. הסיבה לכך היא פשוטה עד להדהים. חזרתם של עמים אלו אל בחירתם
החופשית, מחזירה אותם אל נקודת מוצא חייהם – היא דתם. גם אם השליטים
שיובילו לאחר מכן את הדת הזו יהיו עריצים יותר מקודמיהם החילוניים (וכך קרוב
לוודאי שיהיה), את
המגמה הזו של החזרה אל הדת, יוביל ההמון עצמו, למרות ההשלכות השלטוניות והיום
יומיות הקשות שלה על עתידם. במזרח התיכון החדש ההולך ומתגבש לעינינו, תוך שנים
ספורות תהינה מדינות מצרים סוריה, לבנון, תורכיה וירדן (ובתוכם כמובן, גם
הראשות הפלסטינאית),
מדינות מוסלמיות כדוגמת איראן. במזרח התיכון החדש הזה, מימוש הצרכים והנוחות
הכלכליים, הופכים להיות למשניים (שלטון החמאס
בעזה מוכיח לנו זאת יום יום).
שפת הקיום, היא שפת הדת – שפת הערכים שמעבר לעולם הצרכים, שפה המערבת ברצונות האדם
את רצון האלוהים.

על
עולם מתחדש זה (ששמעון
פרס לא חלם עליו גם בחלומותיו השחורים ביותר), תרבות המערב אינה יכולה לגבור. אל מול
המהלך הדמוקראטי הזה המחזיר את מדינות ערב אל חיק דתם, עומד העולם המערבי הצבוע,
חסר אונים. שותק, ללא נקיפת אצבע אל מול השפלתו של נשיא מצרים שאמש היה היתד החזקה
שלו במזרח התיכון, מתוך תקווה שפלה כי בכך יקנה את חסדם של אנשי השלטון החדש שם.
כך כזכור נקט גם ג'ימי קרטר בעת עליית החומיניזם באיראן. שם כולנו יודעים להיכן
הדבר הוביל. כך גם היום!

התקדמות
או נסיגה?

מכאן
עולה השאלה המתבקשת – האם אין לחופש סיכוי? האם החזרה הזו אל עולם ששֵם
אלוהים מעורב בו, חייב להחזיר אותנו אל מצבו האפל של העולם כפי שהיה בימי הביניים
ובעת שלטון האסלאם בעולם? האם הוויתור על עולם ששֵם אלוהים מעורב בו, כפי שיצרה
תרבות המערב היא הדרך היחידה להתמודד מול עיוותי ה"דת" שבדוגמתם
הקיצונית אנו פוגשים באיראן?

ממש
לא!

אכן,
את העולם החוזר לרצון האלוהי הטבוע בו, יכולה להוביל רק הנהגה שהרצון האלוהי הוא
חלק בלתי נפרד מהוויית קיומה, אולם בדרך של תיקון! בניגוד לדת האסלאם העולה
במדינות ערב כערך חיים מעוות וכופה, במדינת ישראל חייבת שפת החיים הזו להופיע כהמשך
של יצירה – יצירתה של מדינת ישראל ובבחירה – בחירתם החופשית של בוניה
. מעָבר, ממדינה
שהוקמה מכוח בחירתם החופשית האישית של בניה, כשהרצון האלוהי עוד אינו חלק מן
הבחירה הזו, אלא פועל מכוח הסגולה שבאדם ושבארץ, אל המשך הדרך המביא את הרצון
האלוהי אף אל קדמת רצון האדם עצמו בבחירתו
. מהלך, שנועד להפגיש אותנו עם
מקורות החיים שלנו לא רק כאומה, אלא בכל פרט להנביע מתוכו את עומק רצונו, יכולותיו
ויצירתו. צעד זה, הוא גם שעתיד להביא הרְוָוחה, הן לאבסולוטיות החונקת שבאסלאם והן
לצורך החופש המוחלט אליו שואף ה"מערב" וממילא לפיתרון המתח הזה שבין שני
הגושים.

תהליך זה, שהינו ארוך ומרתק, עלינו לעבור לא רק בכדי להתמודד אל מול הוויית העמים
המתגבשת למולנו, אלא מתוך שהוא חלק מתהליך התבגרותה של מדינת ישראל לקרב אותה אל
ייעדה. מגמה זו היא העומדת בבסיס יוזמת "ישראל
ייעודית"
.
יוזמה שכולה תלויה בבחירתם החופשית של מתפקדיה ובד
בבד מצביעה ומכוונת את ייעדה באופן מפורש אל הרצון והיעד האלוהי – לינוק
מחדש את חייה ישירות מן המקור.

 

.תיקון זה כך מתברר, עתיד לשרת גם את כל העולם כולו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *