ישומים הלכתיים לספר – שדי

ביסוס הדינים על חיים
"מונפשים" מכוח נגיעתם במקור החיים

 

בטול דיני ממונות

"כתב בספר המצות צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו
עליהם לדון דין תורה כי מאד נתמעטו הלבבות וגרסינן בירושלמי פ"ק דסנהדרין בימי ר"ש בן יוחאי בטלו דיני
ממונות אמר ר"ש בן יוחאי לית דחכים בדין " (טור חושן משפט סימן
יב)

 

יד  הפועל כיד בעל הבית –
מציאתו של בעל הבית

 

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא .דף י עמוד א

מציאת פועל – לעצמו. במה דברים אמורים – בזמן שאמר לו בעל
הבית נכש עמי היום, עדור עמי היום. אבל אמר לו: עשה עמי מלאכה היום מציאתו של בעל הבית הוא! – אמר
ליה: שאני פועל דידו כיד בעל הבית הוא. – והאמר רב: פועל יכול
לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי
הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב +ויקרא כ"ה+ כי לי בני ישראל עבדים – עבדי
הם, ולא עבדים לעבדים.

פועל יכול לחזור בחצי היום ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם

שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ג

התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו (ה) בחצי היום, יד חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו טו
(ו) ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי
לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. הגה: טז ומהאי טעמא אסור
לפועל, אפילו מלמד או סופר, להשכיר עצמו להיות בבית בעל הבית יז (ז) בקבע שלשה
שנים (הגהות מרדכי פרק האומנין).

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן שלג סעיף ה

בד"א, בדבר שאינו אבוד; אבל בדבר האבוד, כגון פשתן
להעלות מהמשרה, או ששכר חמור להביא חלילין למת או לכלה וכיוצא בהם, אחד פועל ואחד
קבלן, אינו יכול לחזור בו

ש"ך חושן משפט סימן שלג ס"ק טו

טו) ואין בידו לשלם כו' – ל' מהרי"ק ואין המעות בידו
לשלם ואפש' לו' דדוקא נקט שאין המעו' מזומן בידו לשלם אבל מ"מ יש לו לשלם אבל
אם אין לו לשלם כלל א"י לחזו' בו דהוי כדבר האבוד לקמן ס"ה אבל מדברי
המחב' נראה דאפי' אין לו לשלם כלל יכול לחזור ול"ד לדבר האבד ששוכר עליו או
מטעו אבל מ"מ א"י לכופו להשתעבד בו בשביל כך א"נ אע"ג שאין לו
לשלם לא מיקרי בשביל כך דבר האבד ואע"ג דאיתא לעיל סי' ל"ז סעיף י' דלא
אמרי' שמא יתעשר היינו לענין עדות אבל מ"מ לא מקרי הכא דבר האבוד בשביל כך
כיון דאפשר שיהא לו:

האומן ששינה אינו מביא צמר חדש לבעל הצמר, אלא בעל הצמר
משלם את הסכום הפחות יותר – או את השבח, או את העבודה – מסקנה: הבעלות בצמר –
קיומית

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן שו סעיף ג

ד נתן צמר לצבע והקדיחו יורה, נותן לו דמי צמרו. צבעו
כעור, או נתנו לו לצבעו אדום וצבעו שחור שחור וצבעו אדום, נתן עצים לחרש לעשות מהם
כסא נאה ועשה כסא רע או ספסל, ה אם השבח יתר על ההוצאה, נותן בעל הכלי את ההוצאה;
ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח בלבד. ((ה) ומה שהיה ראוי להשביח אילו
לא שינה הוא בכלל הקרן, וחשבינן השבח (וההוצאה) בלא זה) (טור). ו (ו) אמר בעל הכלי: איני רוצה בתקנה זו
אלא יתן לי דמי הצמר או דמי העצים, אין שומעין לו. וכן אם אמר האומן: הא לך דמי
צמרך או דמי עציך ולך, אין שומעין לו, שאין האומן קונה בשבח כלי שעשה.

 

קצות החושן חושן משפט סימן שו ס"ק ו

ו) אמר בעל הכלי. כתב מוהרש"ל (יש"ש ב"ק)
פרק הגוזל קמא סי' כ"ז ז"ל, בע"כ איירי היכא דליכא שבחא כלל ואינו
שוה דמיו הראשונים, דאי איירי בדאיכא שבחא אין שייך לומר אין שומעין, ימכור הבגד
ויקח המותר לעצמו, או מאי דעתו של זה, אלא מיירי דליכא ריוח כלל ואף לא הגיע לדמיו
עכ"ל.

אין אונאה לקרקעות

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף סא עמוד ב

המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, אע"פ שמצר לו מצרים
החיצונים – מצרים הרחיב לו. היכי דמי? אילימא דקרו ליה לבית בית, ולבירה – בירה,
פשיטא, בית זבין ליה, בירה לא זבין ליה! אלא דלבירה נמי קרו לה בית, כוליה זבין
ליה! לא צריכא, דרובא קרו ליה לבית בית, לבירה – בירה, ואיכא נמי דלבירה קרו ליה
בית, מהו דתימא כוליה זבין ליה, קמ"ל, מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני
אלין כלום ולא כתב, שמע מינה שיורי שייר.

המוכר שדה לחבירו בבקעה גדולה, אע"פ שמצר לו מצרים
החיצונים – מצרים הרחיב לו. היכי דמי? אילימא דקרו ליה לשדה שדה, ולבקעה – בקעה,
פשיטא, שדה זבין ליה, בקעה לא זבין ליה! ואלא דלבקעה נמי קרו לה שדה, כולה זבין
ליה! לא צריכא, דאיכא דלשדה קרו ליה שדה, ולבקעה – בקעה, ואיכא נמי דלבקעה קרו לה
שדה, מהו דתימא כוליה זבין ליה, קמ"ל, מדהוה ליה למכתב ליה לא שיירית בזביני
אלין קדמי כלום ולא כתב ליה, שמע מינה שיורי שייר

 

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף סא עמוד ב

בבקעה גדולה – שיש בה שדות הרבה והן שלו וכגון שהיה עומד
באחד מן השדות ואמר לו שדי זו אני מוכר לך והדמים מודיעין ליכא למימר לא גבי בירה ולא גבי בקעה דהא
אין אונאה לקרקעות.

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן ריד סעיף ז

המוכר לחבירו בית בבירה גדולה, אף על פי שמצר לו מצרים
החיצונים, ואע"פ שיש שם מעט שקורים לבירה בית, לא קנה אלא הבית בלבד, שמצרים
הוא שהרחיב לו, ואילו מכר לו כל הבירה, היה כותב לו: ולא הנחתי במכר זה כלום.
ואפילו אם כתב לו זה הלשון, אם אין שם מי שיקרא לבירה בית, ואפילו מיעוטא, לא קנה
אלא הבית בלבד. הגה: ד ואם הכל קורין לבירה בית סתם, ולבית יחידי אין קורין בית
סתם עד שיפרש בית לבד, אז כולו מכר, אפי' לא מצר לו מצרים החיצונים (טור).

חזקת שלש שנים – טפי לא מיזדהר –
מכוח הקרקע

 

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף כט עמוד א

אלא אמר רבא: שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת
מיזדהר, טפי לא מיזדהר.

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן קמ סעיף ז

(ב) כיצד היא החזקה, שישתמש בו ויהנה ממנו ג' שנים מיום
ליום, כל דבר כפי הנאתו ותשמישו. הגה: וא"צ להביא ראיה שהשתמש בכל החדרים
שבבית, אלא אם נשתמש כדרך הבעלים החזיק בכל הבית (תשובת רשב"א סימן
תתקמ"א), שכיון שהוחזק בו ג' שנים ולא מיחה בו שום אדם, לא נזהר עוד בשטרו,
ונאמן לומר: מכרתו או נתתו לי ואבדתי שטרי.

מלווה: – היתר לקיחת המשכון – אך ורק מתוך קיום קשר ה"חבלה"
(מלשון "חֵבל") בבגדו. (שמואל א', כ"ד, ה' – כנף מעיל שאול. שמואל
א', כ"ח, י"ד- מעיל שמואל)

שמות פרק כב

כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:(כה) אִם חָבֹל
תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:(כו) כִּי הִוא
<כסותה> כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב
וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי: ס

 

רש"י שמות פרק כב פסוק כה

כה) אם חבל תחבל – כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה, אלא
שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבול תחבול כפל לך בחבלה, עד כמה פעמים, אמר הקב"ה כמה
אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך, אף אתה טול והשב טול והשב:

עד בא השמש תשיבנו לו – כל היום תשיבנו לו עד בא השמש, וכבוא השמש
תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר, ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:

רש"י שמות פרק לה פסוק יח

מיתריהם – חבלים לקשור

דיני מציאה – תהא מונחת עד שיבוא אליהו – זיקה קיומית לרכוש דינו
כשומר שכר ושואל

שולחן ערוך חושן משפט סימן רסז

סעיף טו

הכריז ולא באו הבעלים, תהא המציאה מונחת אצלו יג עד שיבא אליהו.

סעיף טז

כל זמן שהאבידה אצלו, אם
נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר. הגה: וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור
בשם ר"י והרא"ש). ועיין לעיל סימן ע"ב סעיף ב' כיצד נקטינן לענין
משכון, יד והוא הדין כאן.

 

ש"ך חושן משפט סימן רסז ס"ק יד

יד) והוא הדין כאן – כלומר כמו דנקטינן התם דהוי ספיקא
דדינא ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע וא"כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל
האבדה לא מפקינן מיניה

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יג, הלכה י':

הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד
שיבא אליהו, וכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור
ששומר אבדה כשומר שכר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא
עוסק בשמירתה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רסז

סעיף כב

מצא דבר שיש בו רוח חיים, שהרי הוא צריך להאכילו, אם היה דבר שעושה
ואוכל כגון פרה וחמור, מיטפל בהם י"ב חדש מיום המציאה, ושוכרן ולוקח שכרן
ומאכילן. ואם היה שכרו יותר על על אכילתם, הרי היתר לבעלים. וכן התרנגולת, מוכר
ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדש; מכאן ואילך שם דמיהן עליו והרי הם שלו ושל בעלים
בשותפות, כדין כל השם מחבירו.

שולחן ערוך חושן משפט סימן רסז סעיף כה

מה יעשה בדמים, ינתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהם; יז
לפיכך אם נאנסו חייב לשלם,
ואף על פי שלא נשתמש בהם, שכיון שיש לו רשות להשתמש בהם הרי הם אצלו כשאלה.
בד"א שיש לו רשות להשתמש בהם, בדמי אבידה, מפני שטרח להטפל בה. אבל אם מצא
מעות, לא ישתמש בהם, לפיכך אם אבדו באונס פטור, שאינו עליהם לא כשומר שכר. הגה:
וכבר נתבאר סעיף ט"ז דיש חולקין וסבירא להו דאינו אלא שומר חנם.

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כח עמוד ב

משנה. כל דבר שעושה ואוכל – יעשה ויאכל, ודבר שאין עושה ואוכל – ימכר.
שנאמר +דברים כ"ב+ והשבותו לו – ראה היאך תשיבנו
לו. מה יהא בדמים? רבי טרפון אומר: ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. רבי
עקיבא אומר: לא ישתמש בהן, לפיכך אם אבדו אין חייב באחריותן.

 

רש"י מסכת בבא מציעא דף כח עמוד ב

משנה.

כל דבר שעושה ואוכל – אם אבידה זו דבר שיכולין להאכילו את
שכר מעשיו, כגון שור וחמור – יעשה ויאכל ולא ימכור אותו המוצא אם שהו בעליו מלדרשו, שכל אדם נוח לו
בבהמתו, שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו.

ריבית – שימור מקורות הקיום – אדמה, אדם, כסף.

 

ויקרא פרק כה

כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים
וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי:(כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה
תִּתְּנוּ לָאָרֶץ …(לה) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ
וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:(לו) אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ
נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:(לז) אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ
בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:(לח) אֲנִי יְקֹוָק
אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ
כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים: (לט) וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ
וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד:(מ) כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב
יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ:(מא) וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא
וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב:(מב)
כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ
מִמְכֶּרֶת עָבֶד:

(מג) לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:

שיתוף מעשה הקניין – לאישה, עבד עברי, עבד כנעני, בהמה גסה, בהמה דקה,
קרקעות ומטלטלין

משנה מסכת קידושין פרק א

משנה א: האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים
נקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר ובית הלל אומרים
בפרוטה ובשוה פרוטה וכמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט
ובמיתת הבעל היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

משנה ב: עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים
וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין הנרצע נקנה
ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון:

משנה ג: עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו
בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בכסף על ידי
עצמו ובשטר על ידי אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:

משנה ד: בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר' מאיר
ור' אליעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה:

משנה ה: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה
ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש
להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וזוקקין נכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם
אחריות לישבע עליהן:

עבד עברי אמה עבריה – קשר של אישות

שמות פרק כב

(א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה
וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים:(ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם
יְשַׁלֵּם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ:

 

שמות פרק כא

(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת
יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם:(ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל
אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ:

רש"י : "ויצאה אשתו עמו – וכי מי הכניסה שתצא,
אלא מגיד הכתוב, שהקונה עבד
עברי חייב במזונות אשתו ובניו:

שמות פרק כא

ז) וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא
כְּצֵאת הָעֲבָדִים:(ח) אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר <לא> לוֹ
יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ:

 רש"י :
"אשר לא יעדה – שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה, וכסף קנייתה הוא כסף קידושיה. כאן רמז לך
הכתוב שמצוה ביעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים:

 

 

כוח ממונות כנפשות במשה ושלמה
– מתוך כך חביב הממון לצדיקים מן הגוף

 

דברים פרק א פסוק ט

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת
אֶתְכֶם:

רש"י : "לא אוכל לבדי וגו' – אפשר שלא היה משה יכול לדון את
ישראל, אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו לא היה
יכול לדונם, אלא כך אמר להם, ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם
נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל
לשפוט את עמך הכבד הזה, אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם, אומר מי יוכל
לשפוט, אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה
וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע, שנאמר
(משלי כב, כג) וקבע את קובעיהם נפש:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א

+שמות ב+ ותקח לו תבת גומא – מאי שנא גומא? א"ר אלעזר: מיכן
לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

רש"י : "שחביב עליהן ממונן – שדמיו מועטין ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר
בשל עצים שקשים וחזקים.

בראשית פרק לב

כג) וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת
שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר
יַבֹּק:(כד) וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר
לוֹ:(כה) וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת
הַשָּׁחַר:

 תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא
עמוד א

+בראשית ל"ב+ ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין
קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם …. +בראשית ל"ב+ ויאבק
איש עמו עד עלות השחר אמר רבי יצחק: מכאן לת"ח שלא יצא יחידי בלילה

רש"י : "מכאן לתלמיד חכם כו' – שהרי יעקב נשאר יחידי והוזק

 

 

פטר רחם – תלות הבכורה ב"רחם" – כוח ה"כלים" לעצב
את החיים

שמות פרק יג

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(ב) קַדֶּשׁ לִי כָל
בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל … – שפתח את הרחם תחלה…"
(רש"י)

רמב"ם הלכות ביכורים פרק יא

הלכה א: "מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו
הישראלית

במדבר פרק ג

 (מד) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל
מֹשֶׁה לֵּאמֹר:(מה) קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל
…מו) וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל
הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(מז) וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת
שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת – … כך היתה מכירתו של יוסף עשרים כסף, שהיה בכורה של
רחל" (רש"י ד"ה ואת פדויי השלשה וגו').

במדבר רבה פרשה ד ד"ה י ולקחת ה'

ולקחת ה' ה' שקלים וגו' אמר הקב"ה אתם מכרתם בכורה של רחל זה
יוסף בכ' כסף שהם ה' שקלים לפיכך יהיה כל אחד ואחד מכם פודה בנו הבכור ה' סלעים

יהודי – על פי האם

 

דברים פרק ז

(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא
תִקַּח לִבְנֶךָ:(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים
אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְקֹוָק בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

רש": "(ד) כי יסיר את בנך מאחרי – בנו של גוי כשישא את בתך
יסיר את בנך אשר תלד לו בתך מאחרי. למדנו שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בנך, אבל בן בנך הבא מן הגויה
אינו קרוי בנך אלא בנה, שהרי לא נאמר על בתו לא תקח כי תסיר את בנך מאחרי,
אלא כי יסיר את בנך וגו': (וכן קידושין ס"ח, ע"ב)

 שולחן ערוך אבן העזר סימן ד
סעיף יט

עובדי כוכבים ועבד שבאו על הממזרת, הולד ממזר. ואם באו על בת ישראל,
בין פנויה בין אשת איש, הולד כשר, ופגום לכהונה" (וכן רמב"ם הלכות
איסןרי ביאה ט"ו, ג')

 

לא יוכל שלחה כל ימיו

 

דברים פרק כב

(כח) כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא
אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ:(כט) וְנָתַן הָאִישׁ
הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָ חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה
תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו:

 

 

קרקע עולם -שתי פנים: אינה עושה מעשה, אבל מכילה את כל הבאים עליה

סנהדרין עד, ע"ב:

"והא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה".

רש"י: "והא אסתר פרהסיא הואי – ונבעלה לנכרי ולא מסרה נפשה
לקטלא.

קרקע עולם היא – אינה עושה מעשה, הוא עושה בה מעשה".

רא"ש מסכת יבמות פרק ו סימן א

והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך גילוי עריות הואי לפי שידע המקשה
שמועיל טעם של קרקע עולם לענין זה דלא מיחייבא למסור עצמה משום ערוה כיון דילפינן
מרוצח אלא ס"ד דלא מהני לענין פרהסיא דחייב אדם למסור עצמו אפילו על מצוה קלה
משום חילול השם ומשני קרקע עולם הואי ואפילו חילול השם ליכא

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ח' הלכה א'

"המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה"

בראשית רבה (וילנא) פרשה צט ד"ה ג בנימין זאב

בנימין זאב יטרף, …מה זאב חוטף כך אסתר חוטפת המלוכה, הה"ד (אסתר ב) ותלקח אסתר
וגו',

אסתר פרק ב

(ח) … וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הֵגַי
שֹׁמֵר הַנָּשִׁים…(יא) וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי
חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה
בָּהּ…(טז) וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶל בֵּית
מַלְכוּתוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי הוּא חֹדֶשׁ טֵבֵת …".

רש"י: ומה יעשה בה – זה אחד משני צדיקים שניתן להם רמז ישועה…
וכן מרדכי אמר לא אירע לצדקת זו שתלקח למשכב ערל אלא שעתידה לקום להושיע לישראל
לפיכך היה מחזר לדעת מה יהא בסופה:

 

 

אם פונדקאית – צביון החיים על פי ה"כלי".

(ממסמך "פונדקאות בישראל – סקירת היבטים הלכתיים" שהוגש
לוועדת העבודה הרווחה והבריאות באוגוסט 2006)

אף שקיים ויכוח בנושא בספרות ההלכתית, בקרב גדולי הפוסקים רווחת
הנטייה להסתמך על המקורות שמהם נובע שהלידה קובעת את יחס האמהות ולא התרומה
הגנטית, שאינה מלווה בהיריון ובלידה (הרב ד"ר מרדכי הלפרין, תזכיר לשר
הבריאות בנושא אם פונדקאית, אסופת מאמרים לקראת הכינוס השני לרפואה, אתיקה והלכה
עמ' 122). כך למשל הרב יוסף שלום אליישיב קבע שאף שעדיין אין הכרעה בנושא, נראה
שהאשה היולדת היא האם" (אברהם-סופר אברהם, נשמת אברהם, כרך ד', חלק אבן העזר,
הלכות פריה ורביה, סימן ה', עמ' קפ"ד).

 

 

שער באישה ערוה – בנשואה – בידקא דארעא – אֶת
מְקֹרָהּ הֶעֱרָה –  העצמת הגוף
ממקור החיים

 

ברכות דף כד עמוד א

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה
…כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת
שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, … אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר +שיר
השירים ב'+ כי קולך ערב ומראך נאוה. אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים
ד'+ שערך כעדר העזים.

רש"י : "לאסתכולי בה – אם אשת איש היא.

לאשתו ולקריאת שמע – אם טפח מגולה בה – לא יקרא קריאת שמע
כנגדה.

שוק – באשת איש.

ד"ה קולך ערב: דמשבח לה קרא בגוה – שמע מינה תאוה
היא".

ויקרא כ', יח

"וְאִישׁ
אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ
הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב
עַמָּם"

רש"י "הערה – גלה. וכן כל לשון ערוה גלוי
הוא…"

בראשית מב, ט'

"וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם
לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ
בָּאתֶם"

רש"י: "ערות הארץ – גלוי הארץ, מהיכן היא נוחה
ליכבש, כמו (ויקרא כ יח) את מקורה הערה, וכמו (יחזקאל טז ז) ערום ועריה. וכן כל
ערוה שבמקרא לשון גילוי…" (רש"י שם).

 

 

אכילת "חיית השדה" – אכילה ללא צורך במעשר – נגזרת ממעלת
החי כ"גידולי קרקע" (סעיף 33 ) – השלכה למעשה הקורבנות

אכילת המקנה

שמות פרק כג

יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ
אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ
לְזֵיתֶךָ:

רש"י : "ויתרם תאכל חית השדה – להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף
אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן
אמרו אין מעשר בשביעית:

במדבר י"ח כ"ד

"כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיקֹוָק
תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה".

ישעיהו נ"ז, י'

"בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת
יָדֵךְ מָצָאת … – צורך ידך מצאת הצלחת במעשיך

(רש"י): על כן לא חלית – לא נחלה לבך לדאג על עבודתי לעסוק
בתורה:

קשר האדם וחי

בראשית פרק ב

((ו) וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי
הָאֲדָמָה:(ז) וַיִּיצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה
וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

בראשית פרק ב

(יח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ
אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(יט) וַיִּצֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה
כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת
מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ:(כ)
… וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ:(כא) וַיַּפֵּל יְקֹוָק אֱלֹהִים
תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר
בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:(כב) וַיִּבֶן יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח
מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם:(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת
הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי
מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת:(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

רש"י: "(כג) זאת הפעם – מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה ולא
נתקררה דעתו בהם עד שבא על חוה:

בראשית פרק ג

(יג) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל – …כשנתן לה עצה לאכול מן
העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני – לשון נישואין" (שבת קמ"ו,
ע"א ורש"י ד"ה כשבא נחש על חוה).

 

 

הנזיקין – שאלת שליטה
בחיים – מכוח מקור החיים

 

שור הפקר שנגח וזכה בו אחר – פטור. הזיק שורו והפקירו קודם שעמד בדין
– פטור

 

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ח הלכה ד

וכן שור ההפקר שהזיק פטור שנ' שור רעהו עד שיהיו הנכסים
מיוחדים לבעלים, כיצד, שור ההפקר שנגח וקודם שיתפוש אותו הניזק עמד אחר וזכה בו
הרי זה פטור, ולא עוד אלא שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור עד שיהיו
לו בעלים בשעת היזקו ובשעת העמדה בדין.

שולחן ערוך חושן משפט סימן תו סעיף ג

נגח שורו (ב) והפקירו קודם שעמד בדין, וזכה בו אחר, פטור.
אבל אם זכה בו הוא עצמו, חייב.

 

 

חפר שורו בור ברשות הרבים או ברשות אחר – פטור. הפקיר בורו והזיק-
פטור

 

. שולחן
ערוך חושן משפט סימן תי סעיף ד

אחד החופר או הלוקח או שניתן לו במתנה, שנאמר: בעל הבור
ישלם (שמות כא, לד), מי שיש לו בעלים מכל מקום. וכן אם נחפר מאיליו, או שחפרו בהמה
וחיה ברשותו, הואיל והוא חייב למלאותו או לכסותו ולא עשה, הרי זה חייב בנזיקין.
הגה: וכן אם כרה אחר ברשותו ונודע לבעל החצר, חייב בעל החצר לכסותו, ואם לא כיסה
הוי כאילו חפרה בעצמו, והכורה חייב לשלם לו נזקי חבירו (טור).

לעומת זאת אם שורו חפר לא ברשות שלו, אינו חייב (משמע גם אם יודע על
כך)

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן תי סעיף ה

שורו שחפר ברשות
הרבים או ברשות אחר, פטור בעל השור, שנאמר: כי יכרה איש בור (שמות כא, לג), ולא שור בור.

וכן אדם שחפר בור בשלו והפקיר את חצרו, כבר אינו חייב על הבור כי אין הבור
שלו.

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן תי סעיף ו

אחד החופר בור ברשות הרבים, או החופר בור ברשותו ופתחו
לר"ה, או פתח לרשות חבירו, או שחפר ופתח לרשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו,
ה"ז חייב בנזקיו. אבל אם הפקיר רשותו ובורו, או שהפקיר בורו שברשותו, ה"ז פטור, שנאמר: בעל
הבור ישלם (שמות כא, לד), מי שיש לו בעלים, וזה הפקר ובתחלה ברשות חפר, מפני שחפר
ברשותו.

 

 

פטור בגרמא ופטור בגרמא של טמון באש. הפורץ גדר בפני בהמת חברו
– פטור.

כיסה קמת חברו בסדינין וגרם להפסיד את הניזק (פטור בטמון)  – פטור.

 

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נה עמוד ב  – נ"ו ע"א

תניא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני
אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, והכופף קמתו של חבירו
בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. אמר מר:
הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ה"ד? אילימא בכותל בריא, בדיני אדם נמי ניחייב!
אלא בכותל רעוע. אמר מר: הכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה. היכי דמי? אילימא דמטיא
ליה ברוח מצויה, בדיני אדם נמי נחייב! אלא דמטיא ברוח שאינה מצויה. ורב אשי אמר:
טמון אתמר, משום דשויה טמון באש

 

רש"י מסכת בבא קמא דף נה עמוד ב

פטור מדיני אדם – קסבר גרמא בנזקין פטור.

הפורץ גדר – ויצאתה הבהמה וברחה.

הכופף קמתו – לצד הדליקה כדי שתבער בה האש.

אי בכותל בריא בדיני אדם נמי ניחייב – מיהא אכותל דהא
בידים עבד ואבהמה ליכא
למימר דמחייב דהא תנן פרצוה לסטים פטור.

טמון איתמר – שכיסה קמת חבירו בסדינין כשראה דליקה אצלה והוא לא שלח את הבערה ושוייה
טמון וגרם להפסיד את הניזק ולפטור את המבעיר דפטור על טמון באש.

 

רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה יד

הכופף קמתו של חבירו לפני האש עד שתדלק אם אין האש מגעת
לה אלא ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והטומן קמתו של חבירו
בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה הרי זה הטומן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים
מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון.

שולחן ערוך חושן משפט סימן תיח סעיף טז

מי שראה דליקה שמתקרבת לקמת חבירו, והלך וכיסה הקמה, אע"פ שגרם
לו הפסד שהרי עשאו טמון, ה"ז פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.

 

 

טמון באש פטור, אף במוריגים (כשהאש ממשיכה מעצמה)

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן תיח סעיף יג

טמון באש, פטור. שאם הדליק גדיש חבירו והיו טמונים בו אפילו מוריגים
(פי' קרשים נקובים ובהם יתדות של עץ או של ברזל שדשין בהם התבואה) וכלי בקר שדרך להטמינם בגדיש,
פטור, ורואים מקום הכלים הטמונים כאלו היה שם שעורים או חטים כפי מה שהוא
הגדיש, וכך ישלם לו. במה דברים אמורים, במדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בשל חבירו
וכלו חציו, כגון שנפל הגדר שביניהם שלא מחמת הדליקה, והיה אפשר לו לגדור ולא גדר.
אבל אם הדליק בתוך של חבירו, או אפילו בתוך שלו ולא כלו חציו, כגון שנפל הגדר מחמת
הדליקה, חייב בדבר שדרכו להטמין בגדיש כגון מוריגים וכלי בקר, כמו שנתבאר בסי' צ',
ובבית חייב ו על כל דבר, שדרך בני אדם להניח בבית כל כליהם וכל חפציהם, וכל מה
שיטעון בעל הבית שהיה בבית, ז (א) ה"ז נשבע בנקיטת חפץ ונוטל, ובלבד שיטעון
דברים שהוא אמוד בהם שהם שלו ח או שרגילים להפקיד בידו. (וע"ל סימן צ').

 

 

שן פטורה ברשות הרבים

 

משנה מסכת בבא קמא פרק ב

משנה ב: "כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה
מועדת לאכול פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות
הניזק אבל ברשות הרבים פטור
אם נהנית משלם מה שנהנית כיצד משלם מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצדי
הרחבה משלם מה שהזיקה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה:

תשלומי היזק – קרקע מן העידית – מטלטלין – מה שרוצה! בעל חוב – אין לו
כסף, משלם מטלטלין מה שרוצה!

משנה מסכת בבא קמא פרק א משנה א

ארבעה אבות נזיקים…הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן
עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת בבא קמא פרק א משנה א

במיטב הארץ – מעידית שבנכסיו, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן
לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. אבל אם בא ליתן לו מטלטלין
קיי"ל כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו
סובין. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן
זוזי, ואי לית ליה זוזי יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא יהיב ליה
בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי,
ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה:

המת יהיה לו – לניזק!  בתם –
תשלום חצי נזק רק מגופו!

 

שמות פרק כא

 (לה) וְכִי
יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ
אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן:

(לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל
שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר
וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
ס

 

רש"י שמות פרק כא פסוק לה

ומכרו את השור וגו' – בשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתיים
שהמית שור שוה מאתיים, בין שהנבלה שוה הרבה, בין שהיא שוה מעט, כשנוטל זה חצי החי
וחצי המת, וזה חצי החי וחצי המת, נמצא כל אחד מפסיד חצי נזק [שהזיקה המיתה, למדנו
שהתם משלם חצי נזק, שמן השוין אתה למד לשאינן שוין] כי דין התם לשלם חצי נזק לא
פחות ולא יותר. או יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים, אמר הכתוב וחצו את
שניהם, אם אמרת כן, פעמים שמזיק משתכר הרבה, כשהנבלה שוה לימכר לנכרים הרבה יותר
מדמי שור המזיק, ואי אפשר שיאמר הכתוב, שיהא המזיק נשכר. או פעמים שהניזק נוטל
הרבה יותר מדמי נזק שלם, שחצי דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק, ואם
אמרת כן, הרי תם חמור ממועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין. ולמדך שהתם משלם חצי
נזק, ומן השוין תלמד לשאינן שוין, שהמשתלם חצי נזקו שמין לו את הנבלה, ומה שפחתו
דמיו בשביל המיתה, נוטל חצי הפחת והלך, ולמה אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם
חציו, ללמד שאין התם משלם אלא מגופו, ואם נגח ומת, אין הנזוק נוטל אלא הנבלה, ואם
אינה מגעת לחצי נזקו, יפסיד. או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות
זוז, אינו נוטל אלא את השור, שלא נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה:

 

רש"י שמות פרק כא

והמת יהיה לו –
לניזק, ועליו ישלים המזיק, עד שישתלם ניזק כל נזקו:

 

 

פחת נבלה (משעת מיתה ועד העמדה בדין) – על חשבון הניזק

 

משנה מסכת בבא קמא פרק א

משנה ג

שום כסף ושוה כסף בפני בית דין ועל פי עדים בני חורין בני
ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין:

 

ר' עובדיה מברטנורא מסכת בבא קמא פרק א

הניזק והמזיק בתשלומין – פעמים שהניזק שייך עם המזיק
בתשלומין של ניזק. כגון אם
פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין
במועד, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או
נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד ושייך בתשלומין הללו עם המזיק:

 

עין תחת עין – ממון

שמות כ"א, כ"ד

"עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת
יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע
חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה"

רש"י עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי
עינו, כמה שפחתו דמיו למכור
בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש

ויקרא כד, יט -כ'

"וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר
עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ. שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת
שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ"

רש"י: "כן ינתן בו – פירשו רבותינו, שאינו
נתינת מום ממש אלא תשלומי ממון, שמין אותו כעבד, לכך כתוב בו לשון נתינה, דבר
הנתון מיד ליד

דברים פרק יט

יח) וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר
עָנָה בְאָחִיו:(יט) וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו
וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ…(כא) וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ
עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל: ס

רש"י : "(כא) עין בעין – ממון, וכן שן בשן וגו':

דברים פרק כה

(יא) כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה
אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ
וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו:(יב) וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ: ס

רש"י : "יב) וקצותה את כפה – ממון דמי בשתו. הכל לפי המבייש
והמתבייש. או אינו אלא ידה ממש, נאמר כאן לא תחוס, ונאמר להלן בעדים זוממין (לעיל
יט יג) לא תחוס, מה להלן ממון, אף כאן ממון:

שומת האבר – על פי עבודתו ולא חשיבותו לאדם

 

רש"י שמות פרק כא פסוק כד

כד) עין תחת עין – סימא עין חבירו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו
למכור בשוק, וכן כולם, ולא נטילת אבר ממש…".

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף מז עמוד א ורש"י שם

וכן אתה מוצא בקוטע יד עבדו של חבירו, – אין שמין היד בפני עצמה לומר
כמה אדם רוצה ליטול לקטוע יד עבד כזה דודאי הרואה עבדו שלם אין קוטע ידיו אלא בדמים מרובים אבל שמין עבד זה כמה
הוא שוה עכשיו וכמה היה שוה תחלה.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ח סימן ד

ושומת הנזק לכל אדם לפי מלאכתו. ואם היה נוקב מרגליות ושבר רגלו שמין
עבד נוקב מרגליות כמה יפחתו דמיו בחסרון רגלו והוא דבר מועט. ואם קטע ידו דבר
מרובה. ומיהו יראה דשומא זו שעושין לכל אדם לפי מלאכתו היינו דוקא להוסיף בשומא.
כגון אם קטע ידיו של עבד ונוקב מרגליות. אבל אם קטע רגליו והיתה שומתה פחותה משומת
עבד העומד לשמש לעשות מה שרבו מצוה. לפי שעבד נוקב מרגליות אין רבו מקפיד כ"כ
על חסרון רגליו כי ראוי הוא למלאכה הראשונה ויותר יהיה קבוע במלאכתו. ישומו לו הנזק
כאילו לא היה נוקב מרגליות. דמסתבר שלא יפסיד באומנתו ומעלתו. דאם ירצה לא ישתמש
במלאכה זו ויהיה כשאר כל אדם הנמכר לכל מיני תשמיש:

שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף טו

כיצד משערים הה' דברים; נזק, אם חסרו אבר או חבל חבורה שאין סופה
לחזור שמין אותו (א) כאלו הוא עבד נמכר בשוק, כמה היה שוה קודם שחבל בו וכמה נפחתו
דמיו אחר החבלה, וכך יתן לו. הגה: ג ואם היה בעל אומנות, כגון נוקב מרגליות, וקטע
לו ידו, משערינן הזיקו כפי מה שהוא. אבל אם קטע רגלו, שאין מזיק לו כל כך, משערינן
היזיקו כאילו לא היה בעל אומנות (טור בשם הרא"ש).

 

 

העצמת הפעולה והפעלת הכלים – מכוח
הנגיעה במקור.

 

איסור שימוש בבעלי חיים בשבת, מטעם רכיבה ורכיבה מטעם שמא יחתוך
זמורה.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף יח

(סא) ז אין רוכבין ע"ג בהמה (סב) ולא נתלים עליה,
ואפי' בצדה אסור להשתמש; אבל צדי צדדין, כגון שדבר אחד מונח ח על צדה (סג) והוא
משתמש בו, מותר; ואם עלה עליה, (סד) אפי' במזיד, ירד משום צער ב"ח; …הגה:
ואסור לישב על קרון (סו) שהא"י מנהיגו בשבת, משום (סז) י שמשתמש
בבהמה; * גם שלא יחתוך זמורה. (תוס' והרא"ש ר"פ מי שהוציאוהו ומרדכי פ"ק דשבת והגהות עירובין וב"י בשם
סמ"ג).

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף יח

סא) אין רוכבין וכו' – גזירה שמא יחתוך זמורה מן המחובר כדי להנהיגה דחייב
ע"ז משום תולש דהוא תולדה דקוצר:

(סב) ולא נתלים עליה – דכל שמוש בבעלי חיים כללו בכלל
רכיבה ואסרו ואפילו במקום
דליכא למיחש שמא יחתוך זמורה כגון במדבר דליכא זמורה או לשפשף את התינוק על
גב הבהמה כדי לשעשע אותו ג"כ אסור דלא פלוג רבנן במילתייהו:

(סג) והוא משתמש בו – היינו שסומך את עצמו בצד אותו דבר
אבל אם משתמש על גב אותו דבר המונח על צדה הרי הוא כמשתמש על צדה ממש וכמו שכתב
בהג"ה לקמן לענין קרון עי"ש במ"ב:

(סד) אפילו במזיד ירד – ולא כמו גבי אילן דאם עלה במזיד
קי"ל לקמן בסימן של"ו ס"א דלא ירד עד מו"ש משום קנסא הכא ירד
משום צער בעלי חיים:

 (סז) שמשתמש
בבהמה – ולא נקרא צדי צדדין מפני שהעגלה מחוברת בצדי הבהמה כיון שהוא משתמש
ע"ג העגלה ודינו כמו על צדי הבהמה ממש וכנ"ל בס"ק ס"ג וגם
להשתמש על דף היוצא חוץ לעגלה מאחוריה ג"כ אסור ולא מקרי צדי צדדין דהכל כלי
אחד הוא:

 

אסור להשתמש באילן ובצדדי אילן. אבל קנים רכים כירק מותר להשתמש (כמו
דשא לשכב עליו ולנענעו ופרחים לנענעם). וכן מותר השימוש בענפי אילן סמוך לקרקע
פחות מג' טפחים כיוון שחשוב כקרקע – התניית המלאכה בקיום היחס אל הקרקע
.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלו סעיף
א

אין עולים באילן, בין לח (א) א בין יבש, (ב) ואין נתלים
בו (ג) ואין משתמשין (ד) במחובר לקרקע כלל, גזרה

(ה) שמא יעלה ויתלוש. עלה באילן בשבת, (ו) בשוגג מותר
לירד; במזיד, (ז) אסור לירד. …

 וכל זה באילן
(יג) וכיוצא בו, אבל קנים
(יד) הרכים כירק, מותר להשתמש בהם אעפ"י שמחוברים

בקרקע,
(טו) דאין אסור להשתמש בירק (הגהות אשירי פרק בכל מערבין בשם א"ז וב"י).

 

משנה ברורה סימן שלו

טו) דאין אסור – דבכלל עשבים הם ובעשבים לא גזרו כמבואר
בס"ג

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלו סעיף
ב

(טז) ג שרשי אילן הגבוהים מן הארץ ג' טפחים, (יז) אסור
להשתמש בהם; (יח) פחות מכאן, מותר

להשתמש בהם (יט) דכקרקע חשיבי.

 

משנה ברורה סימן שלו

(יז) אסור להשתמש – ואע"ג דהכא לא שייך כולי האי שמא
יתלוש אפ"ה גזרו בו חכמים:

(יח) פחות וכו' להשתמש בהם – וה"ה ענף של אילן אם
הוא סמוך לקרקע פחות מג' טפחים:

סעיף ג: * מותר לילך על גבי עשבים, (כד) בין לחים בין
יבשים, (כה) כיון שאינו מתכוין לתלוש.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלו סעיף יג

אסור להשתמש (נט) בצדדי האילן, אבל בצדי צדדין מותר.
לפיכך (ס) אסור לסמוך הסולם (סא) לצדי

האילן דכי סליק ביה משתמש בצדדין, אבל אם יש יתד תקועה
בצדי האילן (סב) מותר לסמוך סולם עליו,

דהוה לה יתד צדדין, וסולם צדי צדדין. ואם נעץ בו יתד
ותולה בו כלכלה, היתד נקרא צדדין (סג) טו

והכלכלה כצדי צדדין. הגה: * ומותר ליגע באילן, ובלבד שלא
ינידנו (ב"י בשם אורחות חיים)

 

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שלו סעיף יג

(נט) בצדדי האילן – פי' דבר התחוב או קשור באילן מקרי
צדדי האילן אבל דופני האילן עצמו לא מקרי

צדדין אלא גוף האילן הוא וצדי צדדין הוא דבר הנשען בדבר
התחוב באילן וכן מתבאר בדברי המחבר

לקמיה:

(ס) אסור לסמוך הסולם – אין הלשון מדוקדק ושיעור הדברים
דאין לסמוך סולם לאילן מע"ש לעלות עליו

בשבת דכי סליק ביה וכו'. ולסמוך הסולם בשבת בודאי אסור
אפי' אינו סומכו באילן גופא רק על היתד

התקוע בו דזהו גופא משתמש בצדדי אילן מקרי:

((סג) והכלכלה כצדי צדדין – לפיכך מותר להניח בה פירות
וליטול ממנה אבל הכלכלה עצמה אסור ליטלה

או לתלות ביתד וכנ"ל גבי סולם. ואם הכלכלה תלוי באילן עצמו אסור
ליטול חפץ ממנה וכן ליתן לתוכה

דקמשתמש בצדדין
[ש"ס] ואם פי הכלכלה צר דכשנוטל חפץ מן הכלכלה מניד האילן אסור בכל ענין מפני

שעי"ז משתמש באילן. ולהשען באילן אם האדם בריא מותר
ותש כח אסור והטעם דאדם בריא אינו סומך

עליו אלא מעט ולא מקרי משתמש במחובר אבל תש כחו צריך
לסמוך בכל כחו עליו ומקרי משתמש

במחובר ואסור וה"מ כשאינו מנידו אבל כשמנידו אפילו
בבריא אסור דזה גופא שמוש הוא:

 

שמירת שבת כהלכתה – פרק כ"ו סעיף כ':

"מותר לשבת ולשכב על גבי דשא…ואף מותר לנענע את הדשא המחובר אנה ואנה
ובלבד שיזהר שלא

לתלוש מן המחובר".

סעיף כ"ב: "מותר להריח בפרחים כשהם במחובר
לקרקע, ואם גבעולם הוא רך וגם אין דרכו להתקשות,

אף מותר לנענעם אנה ואנה ובלבד שיזהר שלא לתלוש דבר מן
המחובר…".

 

 

אין שוחים באופן שעוקר ידיו ורגליו – משום שמא יעשה כלי של שייטין –
היחס שבין האדם והכלים, צמוד

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלט

סעיף ב: אין שטין (ב) על פני המים, אפילו (ג) בבריכה (ד) שבחצר, מפני שכשהמים
נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה (ה) דמי לנהר. * ואם יש לה (ו) שפה סביב, מותר,
דכיון דאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם הוי ליה ככלי וליכא למגזר ביה שמא יעשה חבית של שייטין.

 

משנה ברורה סימן שלט

ב) על פני המים – בידיו ורגליו שגם רגליו עקר מן קרקע
המים והטעם שמא יעשה חבית של שייטין כדמסיים לקמן והוא כלי של גומא שאורגין אותו
ועושין כמין חבית ארוכה ללמוד בו לשוט על המים:

(ג) בבריכה – הוא מקום כנוס מים לכביסה או לשרות פשתן:

(ד) שבחצר – דאלו כשהבריכה עומדת בר"ה בלא"ה
אסור שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:

(ה) דמי לנהר – כשהמים יוצאין מן הבריכה ונמשכין בחצר
מכחו שדוחה המים בידיו ורגליו בשייטתו והוי בכלל גזירה שאין שטין על פני המים שמא
יעשה חבית של שייטין:

(ו) שפה – היינו כעין כותלים גבוהים מכל צד [מר"ן
ומ"מ]:

 

אין מטפחין להכות כף אל כף – גזרה שמה יתקן כלי שיר

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלט סעיף
ג

(ז) אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על
ירך, (ח) א ולא מרקדין, גזירה
שמא יתקן כלי שיר. ואפי' להכות באצבע על הקרקע, * או על הלוח, (ט) או ב אחת
כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל
זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר; * ולספק כלאחר יד, מותר. הגה: והא
דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו'. וי"א
דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר
דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו * (י) להקל בכל (תוספות סוף פרק המביא כדי
יין).

 

משנה ברורה סימן שלט

י) להקל בכל – האי להקל בכל קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד
ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא
במקום מצוה אלא משום הנח להם וכו

התניית מלאכות שבת ב"גידולי קרקע" ו"במקום
גידולו" – התניית ה"מלאכה" בהמשכת כוחה מן הקרקע.

ברור שאין לטחינה חיטה כל יתרון על טחינת בשר ביחס למעשה הטחינה שאנו
מכירים. ברור שמעשה החליבה אינו יותר "דש" כאשר אנו מתייחסים לבהמה
כ"גידולי קרקע". רק ההבנה כי המלאכות "מושכות" ממקורם מבארת
כי ללא הקשר לקרקע, טחינת הבשר וחליבת הבהמה הינם פעולות שוליות מלהיחשב
"מלאכה" – ק"ו שיש בה חיוב מיתה.

 

 

דש (כולל חליבה) – אלא בגידולי קרקע:

שבת צה' א':

אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק.

 

רש"י מסכת שבת דף צה עמוד א

מפרק – כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי
תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר – ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר,
וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה,

רמב"ם שבת ח' ז':

הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת
הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק.

עירובין כז' ב':

דתניא: ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר –
פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט;
מה הפרט מפורש – פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל – פרי מפרי וגידולי קרקע.

וגידולי קרקע – שכולן
ניזונין וגדילין מן הקרקע.
.

מעמר: – אלא ממקום גידולו – אלא בגידולי קרקע

רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ה:

ואין עמור אלא בגדולי קרקע

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ:

סעיף ט: אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר ממקום
גידולו.

מגן אברהם סימן שמ' :

שדומה למעמר – אבל עימור ליכא שאין עימור אלא בגדולי קרקע והוא הדין
דישה ועסי' שי"ו ס"ח…

המקבץ – ודוקא
שקבצם ממקום שנפלו מן האילן אבל אם קבצם בבית לא כדאמרי' בביצה דמעמיד
ערימה לא הוי גמר מלאכה (כ"מ בשם הרמ"ך):

 

משנה ברורה :

(לה) שדומה וכו' – דמלאכת מעמר הוא לאסוף השבולין וגם הוא כעין זה
ודוקא במקום המשרפות ששם הוא מקום גידולו של המלח דומיא דשבלין שבשדה אבל אם נתפזר
במקום אחר מותר לקבצן למקום אחד:

(לו) למעמר – ולכך אסור מדרבנן אבל עימור גופא ליכא דאין עימור אלא
בגידולי קרקע:

(לז) כל דבר – היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע
ובזה חיובא נמי איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר
בלשון אסור להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא
נמי ליכא כשמקבצן יחד וע"ל סימן של"ה ס"ה.

מקושש – מעביר ארבע אמות ברשות הרבים – תולש – מעמר – כולם מאותו מקור

מסכת שבת דף צו עמוד ב:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה.
במתניתא תנא: תולש הוה. רב אחא ברבי
יעקב אמר: מעמר הוה.

 

טוחן – אלא בגידולי קרקע

שולחן ערוך אורח חיים סימן שכא סעיף ט :
מותר לחתוך בשר מבושל או צלי, דק דק בסכין.

 

ביאור הגר"א שם:

מותר: דאין טחינה אלא בגידולי קרקע כמ"ש בעימור שם
ע"ג ב' והוא הדין לכל מלאכת הקרקע כמש"ש ע"ה א'.

 

בית יוסף אורח חיים סימן שכא:

וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן (נ"ז) [נ"ו]
דבשר מבושל או צלי מודו כולי עלמא דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ולפירות
ולחם דאינהו כולהו גידולי קרקע ויש במינם טחינה כגון תבואה וקיטניות דעיקר טחינה
שייך בה אבל בשר דאין גידולו מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך ביה
טחינה .

 

שלטי גיבורים דפי הרי"ף לא' א' אות ג':

ובספר תרומת הדשן מתיר נמי מטעם דבשר לא שייך במינו טחינה
דלא הוי בשר גידולי קרקע כמו שאר התבואות דטוחנים אותן, מיהו אין כל כך ראיה דבשר ודאי חשיב גידולי קרקע
כדמוכח ריש בכל מערבין וכ"כ התוספות פרק כלל גדול גבי מפרק תולדה דדש.

נטילת נשמה: (רק בכל שפרה ורבה, חוץ מפרעוש שאף שאינו פרה ורבה חייבים
כיוון שהווייתו מן העפר)

מסכת שבת דף קז עמוד ב:

ושאר שקצים כו'. הא הורגן – חייב, מאן תנא? אמר רבי
ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת – כהורג גמל
בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה
פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין – לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא
מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה – אף כל שיש בו
נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין – אף כל דפרה ורבה.

 

רש"י :  מאילים – אילים מאדמים שנשחטו למלאכת המשכן
בשביל עורותיהן.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ט:

פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו
אא"כ הוא על בשרו ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו,
אלא יטלנו בידו, ויזרקנו (ר' ירוחם ני"ב ח"י). אבל כנה, מותר להרגה;
והמפלה בגדיו מכנים, לא יהרגם אלא מוללן בידו וזורקן; אבל המפלה ראשו, מותר
להרגם.

משנה ברורה אורח חיים סימן שטז סעיף ט:

(לח) ואסור להרגו – הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל
מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים
מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י
הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב
ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר
ונקבה אלא באה מן הזיעה לא חשיבא בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון
שהוייתה מן העפר יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה וחייב עליה משום נטילת
נשמה ואפילו אם הפרעוש עוקצו אסור להרגו:

 

גוזז: גוזז צפרניים, תולש מן העור – דהוי (האדם) כמחובר לקרקע.

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ סעיף א

אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים,
וחייב על שתי שערות;

ט"ז סימן שלו':

צריך אדם ליזהר במלבוש שנעשה נעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו
חיוב חטאת דהכי איתא בירושלמי פרק כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא
גיזתה ועוד יש ליזהר שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש
סנהדרין דאדם הוי כקרקע.

 

זורה: רוקק חייב משום זורה – האדם, גידולי קרקע.

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיט סעיף יז

הגה: הרוקק ברוח
בשבת והרוח * (סז) מפזר הרוק, חייב משום (סח) זורה. מהרי"ל בשם
א"ז וירושלמי פרק כלל גדול).

 

משנה ברורה סימן שיט ס"ק סז

 (סז) מפזר הרוק –
ולא ראינו מי שחושש לזה כיון דאינו מתכוין לכך וכ"ש דאין זה דרך זורה [חידושי
רע"א] ועיין בבה"ל:

 

ביאור הלכה סימן שיט ד"ה * מפזר וכו'

* מפזר וכו' – בתשו' ר' עקיבא איגר סי' כ' נסתפק בשופך
מים מועטים מצלוחית דרך חלון והרוח מפזר הטיפות א' פונה לכאן וא' פונה לכאן אי
חייב משום זורה. והעלה לצדד הרבה להקל מדהשמיטוהו הפוסקים הירושלמי ש"מ דלא
ס"ל כן אלא דמלאכת זורה הוא כעין בורר דמברר פסולת מתוך אוכל אבל בכולו פסולת
אינו חייב משום זורה. ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא בגידולי קרקע
כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא ג"ק אבל לא במים דלא הוי
ג"ק ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים ע"ש ובספר
אלפי מנשה פירש דכונת הירושלמי דהוא במעביר ארבע אמות ברשות הרבים ע"י הרוח
והוא ע"ד דוגמא פי' דכמו בזורה אף דהרוח הוא מסייעתו אפילו הכי חייב כן ברוקק
דהעברתו ע"י הרוח ג"כ חייב והוא נכון:

 

 

הוצאה  מרשות לרשות

 

משנה מסכת עירובין פרק י משנה ה

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים ברשות הרבים
וישתין ברשות היחיד …

ר' עובדיה מברטנורא : "וישתין ברה"ר – דמפיק ברה"י
לרה"ר. ואם השתין חייב חטאת. ואע"ג דבעינן עקירה מע"ג מקום שיש בו
ד' על ד', השתן וכן הרוק הוו כמונחים במקום שיש בו ד' על ד'

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שנ סעיף ב

לא יעמוד אדם ברשות הרבים *
(ט) וישתין ג או ירוק * ברשות היחיד (י) או בכרמלית, או איפכא, אפילו אם ד הוציא (יא) פיו ואמתו לחוץ.

 

משנה ברורה סימן שנ ס"ק ט

ט) וישתין או ירוק וכו' – דמה שמוציא השתן
או הרוק מגופו זה מקרי עקירה ואם השתין או רק חייב חטאת דמחשבתו שהוא צריך לזה
משוי ליה מקום והוי כאלו עקר ממקום שהוא ד' טפחים [גמרא]:

 

משנה ברורה סימן שנ ס"ק יא

יא) פיו ואמתו לחוץ – דלא אזלינן בתר מקום יציאת השתן אלא
בתר מקום שהשתן נעקר ממנו והוא הגוף העומד ברשות אחר ובפיו נמי שדינן ליה בתר הגוף
שעומד ברשות אחר והוי כאלו הוציא מרשות לרשות

תלמוד בבלי מסכת שבת דף ב עמוד א

/משנה/. יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע
בחוץ

 תוספות :
"יציאות – הוצאות הוה ליה למתני' אלא נקט יציאות לישנא דקרא אל יצא איש
ממקומו (שמות טז) ודרשינן מינה (עירובין דף יז:) הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן.

שמות פרק טז

(כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם
לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי:(כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת
עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ
תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי:

רש"י מסכת שבת דף ב עמוד א

שתים שהן ארבע בפנים – לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה
הוצאה והכנסה דבעל הבית ובפרק הזורק (שבת צו, ב) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו
קול במחנה וגו' – לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים להביא נדבה למחנה לויה, ויום
השבת היה כדיליף התם

שמות פרק לו פסוק ו

וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר
אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא
הָעָם מֵהָבִיא:

 

 

חקירות ודרישות בעדות

חקירות בעדות

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף יב עמוד א

תנן: היו בודקין אותו בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזה
חדש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום. (ותניא) +מסורת
הש"ס: [ותנן]+ מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אמר אחד מהן איני יודע – עדותן
בטילה. בדיקות, אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעין – עדותן קיימת.

רש"י : "שבוע – שמיטה, באיזו שמיטה של יובל שיש
בו שבע שמיטות.

באיזו שנה – של שמיטה

 

 

עדות –  כיון שהגיד, שוב אינו
חוזר  ומגיד – הריגת בנו של רבי שמעון בן
שטח

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב

תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג, אמר: אם יש בי עון
זה – לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה – תהא מיתתי כפרה לכל
עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם. וכששמעו חכמים
בדבר, אמרו: להחזירו – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר תלוי
בצואר עדים. – פשיטא! כל כמיניה? – לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. – וכי הדרי בהו
מאי הוי? כיון שהגיד – שוב
אינו חוזר ומגיד! – לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, (כי ההוא
מעשה דבעיא מיכסא).

 

רש"י מסכת סנהדרין דף מד עמוד ב

דבעיא מכסא – מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת, ובו ביום
מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני
העיר ונתעסקו במטתו, וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס
אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מטת
רבו, לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס, והיה
אותו תלמיד צועק ולא הועיל, וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד,
מה חטא גרם ליקבר זה בבזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה נראה לו רבו
בחלום ואמר לו: אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש
בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא
מחיתי ולכן נענשתי, וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר – וחילקה
לעניים, וזה היה שכרו, אמר אותו תלמיד: עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה אמר
לו: עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו, אמר לו: למה אמר לו: מפני נשים מכשפניות
ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין.

למחר סיפר אותו תלמיד דברים לשמעון בן שטח, מה עשה – כינס
שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו היום יום גשמים, ונתן כד גדולה ביד כל אחד
ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים, ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת
מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם, ואם לאו לא נוכל להם, הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין
שלהם והניח הבחורים מבחוץ, אמרו לו: מי אתה אמר להן:
מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי, אמרו לו: ומה כשפים בידך אמר להן: יכולני להביא
לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואף על פי שהוא יום גשמים, אמרו לו: הנראה
יצא לחוץ ורמז להם, הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו, ואחז כל אחד את
אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום כולם, ונתקנאו קרוביהם בדבר, ובאו שנים
מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו, וכשהיה
יוצא ליסקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי
כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים, ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים –
ואף על פי כן לא נפטר.

 

רמב"ם הלכות עדות פרק ג הלכה ה

כל עד שנחקרה עדותו בבית דין בין בדיני ממונות בין בדיני
נפשות אין יכול לחזור בו, כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן,
לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו, וכן אינו יכול להוסיף בעדותו
תנאי, כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבא מכללן ביטול העדות או
הוספת תנאי בה אין שומעין לו.

 

 

פסול לעדות של אישה – אינה עושה מעשה (סעיף 15)

 

שבועות דף ל עמוד א

/מתני'/. שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים,

רמב"ם הלכות עדות פרק ט הלכה ב

נשים פסולות
לעדות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה.

 

 

רוצח בשגגה

במדבר פרק לה

כב) וְאִם בְּפֶתַע בְּלֹא אֵיבָה הֲדָפוֹ … וְהוּא לֹא
אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ…(כה) וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ
מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס
שָׁמָּה…(כו) וְאִם יָצֹא יֵצֵא הָרֹצֵחַ אֶת גְּבוּל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר
יָנוּס שָׁמָּה:(כז) וּמָצָא אֹתוֹ גֹּאֵל הַדָּם מִחוּץ לִגְבוּל עִיר מִקְלָטוֹ
וְרָצַח גֹּאֵל הַדָּם אֶת הָרֹצֵחַ אֵין לוֹ דָּם:

רש"י: "אין לו דם – הרי הוא כהורג את המת שאין
לו דם:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יב עמוד א

רוצח שיצא חוץ לתחום וכו'. ת"ר: +במדבר ל"ה+
ורצח גואל הדם את הרוצח – מצוה ביד גואל הדם, אין גואל הדם רשות ביד כל אדם, דברי רבי יוסי
הגלילי; ר' עקיבא אומר: רשות ביד גואל הדם, וכל אדם חייבין
עליו.

 

 

 

נספחים

 

כנף המלאכים השביעי -הארץ – ביום השבת

 

ישעיהו פרק כד פסוק טז

מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק
וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים
בָּגָדוּ:

 

תוספות מסכת סנהדרין דף לז עמוד ב

מכנף הארץ זמירות שמענו – כתוב בתשובת הגאונים שאין בני
א"י אומרים קדושה אלא בשבת דכתיב (ישעיה ו) גבי חיות שש כנפים לאחד וכל כנף
הוא אומר שירה אחת ביום בששת ימי החול וכשיגיע שבת אומרים החיות לפני המקום
רבש"ע אין לנו עוד כנף והקב"ה משיב להם יש לי עוד כנף אחד שאומר לפני
שירה שנאמר מכנף הארץ זמירות שמענו.

 

 

לדעת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וכו' ולכרות עצים –
בלא לאבד את זיקתם למקור

 

דברי הימים ב פרק ב

(ב) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר לֵאמֹר
כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת לוֹ
בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ:(ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם יְקֹוָק אֱלֹהָי…(ד)
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכָּל
הָאֱלֹהִים:(ה) וּמִי יַעֲצָר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי
הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר
לְפָנָיו:(ו) וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף
וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ
לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם
אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי:(ז) וּשְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים
וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים
לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן …

רש"י דברי הימים ב פרק ב

(ד) והבית אשר אני בונה גדול – לפיכך צריך אני שתשלח לי
מבניינך וא"ת תקטין את הבית כדי שלא תצטרך לאחרים איני יכול כי גדול אלהינו
מכל האלהים ולכך איני יכול להקטינו ולהמעיטו:

(ה) ומי יעצר כח לבנות לו בית – לפי שאמר והבית אשר אני
בונה גדול שמא יהא משמע לך גדול כל סיפוקו ואין זה כי מי יעצור כח מי יכול לדחוק
ולעצור כח עצמו כל כך לבנות לו בית הראוי לו …כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו –
ולכך הוא אומר ומי אני אשר אבנה לו בית ומה שאני בונה לו לא כלום כי אם להקטיר בו
לפניו:

 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *