מלאכות שבת- שלימות היצירה

א.
הקדמה.

ב.
מלאכת מחשבת- מלאכת אומנות.

ג.
מלאכה שכוללת את המקור-

                                          1. בהמה גידולי קרקע.

                                          2. אדם גידולי קרקע.

                                          3. מעמר במקום גידולו.

                                          4. במלאכות ה"שליליות".

ד.
מלאכה שכוללת את הכוונה- 

                                          1.  דבר שאינו מתכוון.

                                          2.  מלאכה שאינה צריכה לגופה.

                                          3.
מתעסק.

ה.
מלאכה שכוללת את החפץ.

ו.
מלאכה שכוללת את הפעולה
("שינוי").

ז.
מלאכה שכוללת את הכלי.

ח.
סיכום ומסקנות.

 

א.
הקדמה

 

התורה
אוסרת עלינו לעשות לט' "מלאכות" בשבת. מה בדיוק אסור לנו לעשות? נראה
שיש הרבה "מרכיבים" בהגדרת אותם מלאכות. יש הרבה גורמים שצריך להתחשב
בהם, שיכולים אפילו להביא לפטור במקרים מסויימים (כגון: שעשה בלי כוונה או ב"שינוי"
במעשה וכו'). במאמר זה אנחנו ננסה להתבונן בדינים השונים על מנת לנסות להבין את
המרכיבים השונים של "מלאכה". אנחנו נראה שיש המון מרכיבים במלאכה שלא
היינו רגילים לייחס להם חשיבות כל כך משמעותית בתוך המלאכות. על פי זה נבין מהי
"מלאכה" בשבת. ננסה להבין מהי רמת היצירה של הלט' מלאכות. מתוך כך נוכל
גם להפנים אצלנו מהי רמת היצירה שאליה אנחנו מסוגלים להגיע.

 

ב.
מלאכת מחשבת- מלאכת אומנות

מלאכות
שבת נלמדו ממלאכות המשכן. למדו את זה בגלל הסמיכות פרשיות. חיבור זה שבין מלאכות
השבת למלאכות המשכן מביא להמון השלכות הלכתיות. ננסה לראות מהי ההגדרה הבסיסית של
המלאכות. כפי שמופיע בתורה המלאכות הם "מחשבת":

שמות פרק לה:

(ל)
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְקֹוָק בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל
בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה:

(לא)
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל
מְלָאכָה:

(לב)
וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת:

(לג)
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת
מַחֲשָׁבֶת:

אונקךוס
מתרגם את זה כמעשה אומנות:

אונקלוס :

(לב)
ולאלפא אומנון למעבד בדהבא ובכספא ובנחשא:

(לג)
ובאומנות אבן טבא לאשלמא ובנגרות אעא למעבד בכל עבידת אומנון.

רש"י
במסכת ביצה מגדיר את מלאכות השבת כ"מלאכות אומנות":

רש"י מסכת ביצה דף יג עמוד ב:

אלא
מאי אית לך למימר – אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת – מלאכת מחשבת שהיא מלאכת
אומנות
, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת
כתיב.

שאלות:

איזה
השלכות הלכתיות נובעות מאותו מושג של "מלאכת מחשבת"?

האם
"מלאכת מחשבת" שונה ממלאכה רגילה שאנו מכירים?

האם
"מלאכת מחשבת" זה משהו מיוחד?

מה
זה אומר לגבי המלאכות שלנו?

מה
זה אומר לגבי משמעות השבת?

במאמר
זה אנחנו ננסה להסתכל על פרטי הדינים של מלאכות שבת. מתוך פרטי הדינים נראה את
אופן היצירה שקיים  במלאכות השבת. נראה את
היכולת המיוחדת של המלאכות לכלול המון מרכיבים וגורמים בתוך מעשה היצירה של
המלאכה.

ג.
מלאכה שכוללת את המקור

 

1
. בהמה גידולי קרקע

במלאכת
דש אנו מוצאים שחייב גם בחולב בהמה. כך פוסק הרמב"ם:

רמב"ם שבת ח' ז':

הדש
כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב
את הבהמה
חייב משום מפרק.

מצד
אחד הרמב"ם פוסק שמלאכת דישה שייכת רק בגידולי קרקע. מצד שני הוא גם פוסק שהחולב
בהמה בשבת חייב משום דישה. מכאן צריך להבין שבהמה נחשבת כגידולי קרקע.

כך
מסביר המגיד משנה את הרמב"ם. הוא גם מוסיף לשיטה זו את ר"ח ואת
הרי"ף:

מגיד משנה שם ד"ה "החולב":

…ונחלקו
הראשונים ז"ל בביאור ברייתא זו יש מהן מי שסובר שחכמים נחלקו על כולן שאינן
אלא משום שבות. ויש מי שפירש שלא נחלקו אלא מהמכבד ואילך. וכן הכריע ר"ח
ז"ל בראיות וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה. וזה דעת רבינו.
ולדבריהם אע"פ שאמרו אין דישה אלא בגידולי קרקע בהמה נקראת גידולי קרקע ומבואר
בקצת מקומות בגמרא מההיא דאמרינן שלהי פרק הפרה (ב"ק נד:) גבי ונתת הכסף וגו'
בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע…

שאלות:

איך
יתכן לומר שבהמה היא גידולי קרקע? הרי יש הבדל בין צומח לחי!

האם
אי אפשר לחייב גם בלי שנגדיר את הבהמה כגידולי קרקע?

מה
זה אומר על המלאכה?

איזה
גורמים נכללים בתוך המלאכה?

כדי
לענות על שאלות אלה נסתכל בגמרא בעירובין המגדירה בהמה כגידולי קרקע:

עירובין כז' ב':

דתניא:
ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך – כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר – פרט, ובכל אשר
תשאלך נפשך – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל – אי אתה דן אלא כעין הפרט; מה הפרט מפורש –
פרי מפרי וגידולי קרקע, אף כל – פרי מפרי וגידולי קרקע. ותניא אידך: מה
הפרט מפורש – ולד ולדות הארץ, אף כל ולד ולדות הארץ.

רש"י :

וגידולי
קרקע – שכולן ניזונין וגדילין מן הקרקע.

ולד
ולדות הארץ – שנבראו מן הארץ במעשה בראשית.

אנו
רואים שיש שתי אפשרויות להסביר את הקשר של הבהמה לקרקע: או מצד היותו ניזון מהקרקע
או מצד זה שהוא נברא מהקרקע.

שאלות:

גם
אם הבהמה אוכלת עשבים אין היא גדלה ישירות מהקרקע כמו צמח! היא
יכולה לזוז… זה בסך הכל "כלי שני" מהקרקע!

ואם
נאמר שהיא נבראה מהקרקע, מה הקשר למה שקרה במעשה בראשית? האם עכשיו היא עשויה
מהקרקע?

ביאור:

אם
בכל זאת החולב בהמה חייב להלכה במלאכת דישה בגלל "גידולי קרקע", צריך
לומר שכאן גורם ה"גידולי קרקע" הוא דומיננטי ונכון. צריך לומר שהיכולת
להגדיר בהמה כגידולי קרקע נובעת מכך שגם המקור של הבהמה ניכרת לעין ובולטת.
בדרך כלל יש לנו חומר גלם שעשוי ממשהו (כמו אבן שנלקחת מהר) ואנחנו משתמשים
בו לצורכינו (כגון לבנין). מרגע הניצול והשימוש כבר אין קשר בין החומר למקורו. אין
הדבר כך במלאכות שבת. במלאכות שבת חומר הגלם עוד מחובר וקשור למקורו. אותו מקור בא
לידי ביטוי גם בהמשך- בתוצאה.

פירוט:

העובדה
שהבהמה נבראה מהקרקע מלמדת שהמקור של הבהמה הוא מהקרקע. העובדה שהבהמה אוכלת מהקרקע
סימן שהקרקע היא מה שמחייה אותה ומגדלת אותה. מה שקורה במלאכות השבת זה
שאותו מקור של הבהמה באה לידי ביטוי עכשווי גלוי
. הבהמה עכשיו היא מחוברת
לקרקע. פתאום מתברר, שהבהמה לא רק נבראה בעבר מהקרקע, אלא היא עכשיו קרקע.
זה יכול להיות רק אם יש זיהוי חזק של מקור חומר הגלם בחומר הגלם. כך גם העובדה
שהבהמה אוכלת מהקרקע צריכה ללמד שהזיהוי של הקרקע בתוך הבהמה הוא
זיהוי ישיר ולא "עקיף".

במלאכת
דישה אין חיוב רק על המעשה הנקודתי של הפרדה או פירוק האוכל מהקליפה, אלא
על הפרדה "גדולה" ו"כוללת" יותר. המלאכה מצליחה להכניס גם את
מקור הדבר אל תוך חומר הגלם. זה מה שגורם את החיוב. זה מה שעושה את המלאכה פעולה
יצירתית "גדולה" יותר.

שיטה
זו של "בהמה נקראת גידולי קרקע" מופיעה לדעת חלק מהראשונים גם
במלאכת הטוחן.

הבית
יוסף מביא את תרומת דשן שמותר לחתוך בשר כי לא שייך בזה מלאכת הטוחן:

בית יוסף אורח חיים סימן שכא :

וכתוב בתרומת הדשן (ח"א) סימן (נ"ז) [נ"ו] דבשר מבושל או צלי מודו כולי
עלמא דשרי לחתכו דק דק בסכין ולא דמי לעצים ולפירות ולחם דאינהו כולהו גידולי קרקע
ויש במינם טחינה כגון תבואה וקיטניות דעיקר טחינה שייך בה אבל בשר דאין גידולו
מן הארץ יש לומר דבאוכל כזה לכולי עלמא לא שייך ביה טחינה.

לעומת זאת השלטי גיבורים דווקא מביא שאפשר לומר שבהמה נקראת גידולי
קרקע גם במלאכת הטוחן:

שלטי גיבורים בדפי הרי"ף דף לא' עמוד א' אות ג':

ובספר תרומת הדשן מתיר נמי מטעם דבשר לא שייך במינו טחינה דלא הוי
בשר גידולי קרקע כמו שאר התבואות דטוחנים אותן, מיהו אין כל כך ראיה דבשר ודאי
חשיב גידולי קרקע כדמוכח ריש בכל מערבין וכ"כ התוספות פרק כלל גדול גבי מפרק
תולדה דדש.

סיכום ביניים:

גם במלאכת דש וגם במלאכת טוחן אנו רואים את ההגדרה של "בהמה-
גידולי קרקע". הגדרה זו הסברנו בכך שהמלאכה כוללת גם את מקור החומר גלם
בתוצאה. אין השימוש בחומר גלם "מנתק" אותו מהמקור שלו, אלא ממשיך לראות
קשר בין חומר הגלם  (במקרה שלנו הבהמה)
למקור שלו (במקרה שלנו הקרקע).

על מנת לחדד את ההבנה נראה דין במלאכת "נטילת נשמה".
השולחן ערוך פוסק שאסור להרוג פרעוש אבל מותר להרוד כינה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שטז סעיף ט :

פרעוש, הנקרא ברגו"ת בלשון ערב, אסור לצודו אא"כ הוא על בשרו
ועוקצו, ואסור להרגו. הגה: ואף לא ימללנו בידו, שמא יהרגנו, אלא יטלנו
בידו, ויזרקנו. אבל כנה, מותר להרגה.

המשנה ברורה מסביר מה ההבדל:

משנה ברורה אורח חיים סימן
שטז סעיף ט:
                                                                                                            (לח)
ואסור להרגו – הטעם דמחלקינן בין פרעוש לכנה הוא דכל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להן
וילפינן מיתת כל בע"ח לחיוב משחיטת אילים מאדמים שהיו במשכן בשביל עורותיהן
ולאו דוקא ע"י שחיטה דה"ה ע"י הכאה וחניקה או נחירה וכל כי האי
גוונא כיון שבא עי"ז נטילת נשמה חייב ואמרינן מה אילים מאדמים שפרים ורבים
אף כל שפרים ורבים לאפוקי כנה דאינה באה מזכר ונקבה
אלא באה מן הזיעה לא חשיבא
בריה אבל פרעוש אע"פ שגם היא אינה פרה ורבה מ"מ כיון שהוייתה מן העפר
יש בה חיות כאלו נברא מזכר ונקבה
וחייב עליה משום נטילת נשמה ואפילו אם הפרעוש
עוקצו אסור להרגו:

גם כאן אנו רואים את הזיהוי של מקור הדבר במלאכה. היות והפרעוש נברא
מן העפר הוא מוגדר ש"פרה ורבה" מזכר ונקבה. זה מה שגורם לחיוב הריגתו מן
התורה.

נתבונן בדינים לגבי אדם כגידולי קרקע:

2.
אדם גידולי קרקע

השולחן
ערוך פוסק שלאדם אסור לגזוז ציפורניים בשבת:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ סעיף א

אסור
ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי
שערות;

את
הסיבה מסביר הט"ז:

ט"ז סימן שלו':

צריך
אדם ליזהר במלבוש שנעשה נעור בהמה שלא יתלוש שער ממנה שיש בו חיוב חטאת דהכי איתא
בירושלמי פרק כלל גדול התולש מהבהמה מתה חייב שתלישתה זו היא גיזתה ועוד יש ליזהר
שלא יתלוש מן עור שלו בידו או במקומות אחרים דהוי כמחובר לקרקע דכן משמע בריש
סנהדרין דאדם הוי כקרקע
.

שאלות:

איך
יתכן לומר שאדם גידולי קרקע? האם אין הבדל בין צמח לאדם?

מדוע
צריך להגדיר את האדם כגידולי קרקע על מנת לחייב אותו במלאכת ה"גוזז"?!
וכי לא מספיק לפחות לדמות את האדם לבהמה? הרי גוזז צמר מבהמה זה מה שחייב. אם כך,
מדוע צריך להגדיר את האדם כקרקע?

ביאור:

צריך
להבין גם כאן, כמו ש"בהמה גידולי קרקע" כך האדם. מקור האדם זה הקרקע.
מלאכות שבת לא רק מחייבות את האדם על המעשה הנקודתי של העשייה. מלאכות שבת מחייבות
על המעשה ה"גלובלי" של מה שעשה. רמת היצירה של הלט' מלאכות היא גבוהה
יותר. המלאכה כוללת בתוכה גם את מקור חומר הגלם. גם כשנראה שהדבר (במקרה שלנו
האדם) כבר מנותק ולא קשור למקורו, באה המלאכה בשבת ומצליחה לכלול את מקור הדבר
במעשה המלאכה
. זה מה שמביא לחיוב. לכן יש "התעקשות" להגדיר כאן את
האדם כקרקע על מנת לחייב במלאכת הגוזז.

הרמ"א
מביא גם כן דין שבו אדם גידולי קרקע. הרמ"א מחייב באדם שרוקק לרוח משום מלאכת
ה"זורה":

שולחן ערוך אורח חיים סימן שיט סעיף יז:

הגה:
הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק, חייב משום זורה.

הביאור
הלכה לא כל כך מקבל את הרמ"א. אבל גם כדי להסביר את הרמ"א, מבאר הביאור
הלכה שזה רק ברוק כי אדם גידולי קרקע:

ביאור הלכה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שיט סעיף יז:

מפזר
וכו' … ואף לדעת הרמ"א יש לצדד דהוא דוקא ברוק דכמו דאין דישה ומעמר אלא
בגידולי קרקע כן אין זורה אלא בגידולי קרקע ואדם נקרא גידולי קרקע אבל לא
במים דלא הוי גידולי קרקע ועוד דלא ניחא ליה ופסיק רישא דלא ניחא ליה יש מתירים
ע"ש …

אם
כן, אנו רואים בשני הלכות (גזיזת ציפורניים ויריקה לרוח) שאדם הוא גידולי קרקע. גם
כאן הדבר יכול להתבאר רק אם מקור החומר גלם כלול בתוך המלאכה. זהו הנקודה המחייבת.

אופן
נוסף שממנו נוכל ללמוד על שיתוף המקור של הדבר במלאכה, ממלאכת "מעמר":

3.
מעמר במקום גידולו

השולחן
ערוך פוסק שאסור לאסוף מלח ממשרפות המים בשבת משום "מעמר":

שולחן ערוך אורח חיים סימן שמ:

סעיף
ט: אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח, שדומה למעמר, וכן אסור לקבץ כל דבר
ממקום גידולו
.

סעיף
י :המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף
אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה.

המשנה
ברורה מבאר ש"מעמר" מדאורייתא קיים רק אם מעמר במקום גידול הדבר:

משנה ברורה :

(לד)
ממשרפות המלח – שיש מקומות שממשיך לתוכן מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח:

(לה)
שדומה וכו' – דמלאכת מעמר הוא לאסוף השבולין וגם הוא כעין זה ודוקא במקום המשרפות
ששם הוא מקום גידולו של המלח דומיא דשבלין שבשדה אבל אם נתפזר במקום אחר מותר
לקבצן למקום אחד:

(לו)
למעמר – ולכך אסור מדרבנן אבל עימור גופא ליכא דאין עימור אלא בגידולי קרקע:

(לז)
כל דבר – היינו פירות וירקות ועצים ועשבים וכל דבר הגדל מן הקרקע ובזה חיובא נמי
איכא כשמקבצן במקום גידולן דזהו מלאכת מעמר גופא והאי דנקט המחבר בלשון אסור
להורות לנו דשלא במקום גידולן כגון שנתפזרו פירות בבית אפילו איסורא נמי ליכא
כשמקבצן יחד
וע"ל סימן של"ה ס"ה.

שאלות:

מדוע
רק במקום גידולו חייב משום מלאכת "מעמר"? מה זה משנה? מה ההבדל?

איך
זה בכלל משפיע מקום הגידול על הפירות, הרי הם כבר נתלשו!? (לא מדובר כאן על מלאכת
ה"קוצר"!)

ביאור:

אם
מחייבים רק על מעמר במקום גידולו, חייבים לומר שזה עימור שונה. אם הפירות כבר
תלושים ממקום גידולו ועדיין מחייבים רק במקום גידולו, חייבים לומר שהם עדיין
קשורים וכוללים את מקום גידולם
. אמנם הם תלושים אבל זה לא אומר שהם כבר התנתקו
ממקום הגידול. יש יכולת לזהות בפירות האלה את מקום הגידול שלהם. מקום הגידול שלהם,
הקרקע, זה בעצם המקור שלהם. מלאכת "מעמר" אינה רק איסוף טכני של עומרים
או של פירות. מלאכת "מעמר" היא איסוף של הפירות שכוללים ועוד קשורים עם
מקום הגידול שלהם. כאן אנחנו רואים עוד דוגמא לביטוי החזק של המקור של החומר גלם.
גם המקור של חומר הגלם (במקרה שלנו- מקום גידול הפירות) מעורב במלאכה.

כיוון
אחר שבו אנו רואים את מקור חומר הגלם במלאכות, נראה שניתן לראות מ"המלאכות
השליליות":

4.
המלאכות ה"שליליות"

במשנה
של אבות המלאכות (דף עד' עמוד א') ישנם מספר מלאכות שהם נראות
כ"שליליות". כלומר, לא נראה בהם שום מעשה חיובי של יצירה:

משנה עג' עמוד א':

 

"קורע
על מנת לתפור"

לכאורה
קריעה זה קלקול של הדבר…

"מוחק
על מנת לכתוב שתי אותיות"

לכאורה
כאן האדם רק מאבד את מה שכתוב…

 

סותר
על מנת לבנות"

לכאורה
כאן האדם הורס מבנה…

אם
נתבונן טוב על המשנה נראה שיש תנאי נוסף לכל המלאכות האלה- "על מנת".
כלומר, זה חייב להיות "על מנת" לעשות בעצם דבר חיובי. קריעה שהיא על מנת
לתפור מהווה שלב חשוב לתיקון ותפירת הבגד. מחיקה על מנת לכתוב מהווה בסיס לכתיבה
עתידית. סתירה על מנת לבנות מהווה שלב ראשון בבנייה.

 

שאלות:

איך
אפשר לחייב את המלאכות האלה? לכאורה אין הם מלאכות מצד עצמם! הם לא אמורים
להיות "אבות מלאכות" עצמאיות. אם המחיקה היא רק "שלב" בדרך
לכתיבה, אז באמת המלאכה היא כתיבה ולא מחיקה. לכאורה בשלב של המחיקה לא נוצר עדיין
שום דבר!

מצד
אחד ה"על מנת" החיובי נותן למלאכות האלה משמעות חיובית, מצד שני נראה
שה"על מנת" מציג את המלאכות האלה רק כ"שלב חשוב" בדרך למלאכה
שאחריה!

איך
יתכן שחייב על מלאכות אלה גם אם לא עשה בפועל את המלאכות החיוביות שלאחריהן (כגון
שמחק ובסוף לא כתב בפועל)?

ביאור:

אם
מחייבים על מלאכות אלה מצד עצמם, צריך להבין שכבר מצד עצמם יש בהם מעשה
יצירה חיובי. כדי לראות במלאכות האלה מעשה חיובי צריך להבין שקריעה של הבגד מחזירה
את הבגד לגולמיותו. בגד עשוי מחוטים. כשאדם קורע בגד (בתנאי שזה על מנת
לתפור) הרי הוא מחזיר את הבגד להיות חוטים. כלומר הוא מחזיר את הבגד למקוריותו
הגולמית. הוא מחזיר את חומר הגלם למצבו הבסיסי.

כך
ביחס למוחק, אדם מחזיר את הנייר למצבו המקורי. האדם לא רק מוחק ומאבד את מה שהיה
כתוב.

כך
ביחס לסותר, מחזיר את הבנין למצבו הבסיסי.

כדי
לראות בהחזרה זו כמעשה יצירה ("מלאכה"), חייבים לומר שהחזרה של חומר גלם
למקור מהווה מעשה יצירה.

סיכום
ביניים:

בדוגמאות
הראשונות, ראינו את מעורבות המקור במלאכה. כך ראינו בדינים שמחייבים רק מצד זה
שמצליחים לזהות את מקור הדבר גם בהווה (למשל באדם שגוזז ציפורניים או במעמר במקום
גידולו). בסוף ראינו כיוון אחר של שיתוף המקור במלאכה. במלאכות השליליות ש"נעזרים"
במקור כדי להגדיר את המלאכה הנקודתית כמלאכה (כגון קורע על מנת לתפור שמחזיר את
החוטים לגולמיותם). כאן עצם ההחזרה למקור מהווה מעשה יצירה- "מלאכה".

 

נתבונן
על מרכיב נוסף בהגדרת המלאכה- הכוונה:

ד.
מלאכה שכוללת את הכוונה

1.
דבר שאינו מתכוון

אדם
חייב רק על מלאכה שמתכוון לעשותה:

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלז סעיף א':

דבר
שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא פסיק רישיה. הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, בין
גדולים בין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר לרבץ הבית, כיון שאינו
מתכוין להשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.

המשנה
ברורה מסביר שזה אפילו אם מצוי שתעשה המלאכה האסורה:

משנה ברורה סימן שלז :

(א)
דבר שאין מתכוין – זה לשון הרמב"ם דברים המותרין לעשותן בשבת ובשעת עשייתן
אפשר שתעשה בגללן מלאכה אחרת ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוין לאותה מלאכה מותר
וכן כונת המחבר:

(ב)
פסיק רישא – פי' שבודאי תעשה מלאכה האחרת:

(ג)
הלכך – פי' כיון דדבר שאין מתכוין מותר הלכך גורר דאע"ג דבגרירתו מצוי
שיעשו חריצים בקרקע
ואיכא בזה משום חשש חופר דהוא תולדה דחורש אפילו הכי לאו
פסיק רישא הוא אפילו בקרקע שאינה מרוצפת דאפשר שפיר שלא תחרוץ בקרקע:

שאלות:

מדוע
ההלכה מתירה לאדם להיות "ראש קטן"? אם יש סיכוי טוב שהמלאכה האסורה
תעשה, לכאורה היינו צריכים לאסור!?

לא
מדובר כאן על אדם שלא יודע את העובדות. מדובר על אדם שיודע בדיוק את העובדות, אלא
שהוא לא מתכוון למלאכה האסורה. למה שזה יהיה מותר? מדוע לא הולכים לפי מבחן
התוצאה?

האם
מעשה של מלאכה בלי כוונה הוא לא "מלאכה"? או שברור שזה
"מלאכה" רק שאי אפשר לבוא בתלונות אשמה אל האדם שעשה כך? הרי אם מצוי
שזה יקרה לכאורה יש כאן אשמה!

מסקנה:

אנו
רואים שגורם המחשבה מהווה גורם עיקרי בתוך מעשה המלאכה. בלי הכוונה של האדם המעשה
הזה הוא לא "מלאכת מחשבת" (עיין תוספות שבת מא:). אם בדרך כלל מעשה
מוגדר על פי התוצאה שלו, כאן גם המחשבה מהווה גורם בתוצאה. "מלאכה" בשבת
בלי כוונה אינה בכלל "מלאכת מחשבת", יש חיסרון מצד המעשה!

החסרון
במעשה ללא כוונה הוא שכשאינו מתכוון, מחשבת האדם לא נמצאת "בתוך"
המלאכה
. במלאכות של שבת המחשבה של האדם כלולה בתוך המלאכה. מחשבת האדם משפרת
ומשדרגת את המלאכה. (דמיון לדבר אפשר לראות בכתיבת ספר תורה, שחייבים לכתוב את שם
ה' עם כוונה, אחרת ספר התורה פסול. כלומר הכוונה נמצא בתוך המילה הכתובה
,יורה דעה, שולחן ערוך סימן רעו' הלכה ב').

דוגמא
נוספת אפשר לראות במלאכה שאינה צריכה לגופה:

2.
מלאכה שאינה צריכה לגופה

 

השולחן
ערוך מתיר לכבות גחלת אם רבים ניזוקים ממנה:

 

שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף כז:

גחלת
המונחת במקום שרבים ניזוקים בה יכול לכבותה, בין אם היא של מתכת בין אם היא של עץ.

המשנה
ברורה מסביר כי מדובר כאן על "מלאכה שאינה צריכה לגופה":

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים סימן שלד סעיף כז :

בין
וכו' של עץ – דכיבוי שחייב מן התורה הוא דוקא כשמכבה לעשות פחמין אבל סתם כיבוי
הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה והוא רק איסור דרבנן
ובמקום הזיקא דרבים שיוכלו
להנזק בגופן לא גזרו אבל במקום הזיקא דממונא.

רש"י
מסביר את ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. לכן במקרה שאדם הוציא מת לרשות
הרבים, אף על פי שהוציא מרשות לרשות פטור:

רש"י ד"ה "ורבי שמעון פוטר" דף צג'
עמוד ב':

אפילו
במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וכל מלאכה שאינה צריכה אלא לסלקה מעליו הוי
מלאכה שאינה צריכה לגופה דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה הלכך לאו מלאכת
מחשבת היא
לרבי שמעון.

אנו
רואים שהיות והאדם לא היה צריך למלאכה והוא רק רוצה לסלק את המלאכה מעליו (כמו
בהוצאת המת או בכיבוי הגחלת) יהיה פטור מהתורה. גם כאן אנו רואים שרצון האדם
והצורך של האדם מגדיר את "איכות" המלאכה וכלול במלאכה.

דין
נוסף שרואים את כוונת האדם, בדין "מתעסק":

3.
מתעסק

 

רמב"ם הלכות שבת פרק א הלכה ח:

כל
המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית
מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא
הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין
לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות
דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב
כלום
וכן כל כיוצא בזה.

הלכה ט :  נתכוין ללקט תאנים
שחורות וליקט לבנות או שנתכוין ללקט תאנים ואחר כך ענבים ונהפך הדבר וליקט הענבים
בתחלה ואחר כך תאנים פטור אף על פי שליקט כל מה שחשב הואיל ולא ליקט כסדר שחשב
פטור שבלא כוונה עשה שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת.

בהלכה
ח', ברור מדוע פטור, אדם לא היה מודע לעובדות ו"נפל עליו" איסור שבת.
הוא לא התכוון.

בהלכה
ט', לא ברור. האדם בכל מקרה כן רצה לעשות מעשה של איסור. הוא גם השיג את כל מה
שרצה להשיג, מדוע שנפטור אותו? איזה חיסרון יש כאן? האם האדם פחות אשם כאן?

צריך
לומר שיש כאן חיסרון ב"מלאכת מחשבת". יש חיסרון במעשה של האדם. היות
והאדם עשה מעשה לא על פי מחשבתו המדוייקת, יש חיסרון במעשה.

על
מנת לחזק את הכיוון נראה דין נוסף של "מתעסק". הגמרא אומרת שבאיסורי
חלבים (אדם שבטעות אכל חלב) ובאיסורי עריות (אדפ שבטעות בא על אחותו), אף על פי
שמתעסק, חייב:

 

מסכת כריתות דף יט עמוד ב:

מתעסק
דמאי? אי דחלבים ועריות – חייב, דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות –
חייב, שכן נהנה.

בחלבים
ועריות המתעסק חייב "שכן נהנה".

וכך
פוסק הרמב"ם:

רמב"ם הלכות שגגות ב' ז':

השוגג
בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה
מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו
, דמה שזה שבפיו רוק
הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת.

שאלות:

מדוע
שיהיה חייב? אז מה אם נהנה? הרי מצד ידיעת העובדות זה בדיוק כמו כל
מתעסק!!! אדם שבטעות עשה איסור כי לא ידע את העובדות והתבלבל בעובדות פטור. ברור
שגם כאשר הוא נהנה (כגון מאכילת החלב) הוא עדיין "תמים" ושוגג בדיוק כמו
כל מקרה אחר. אם כן, מדוע שזה יהיה שונה?

 

ביאור:

דווקא
מהמקרה שבו האדם חייב במתעסק, נוכל ללמוד  את הסיבה לפטור של מתעסק במקרים הרגילים:

צריך
להבין מכאן שהפטור של מתעסק הוא לא מפני שהאדם הוא "שוגג" ותמים. הפטור
של מתעסק נובע מכך שיש חיסרון במעשה. האדם לא נמצא בתוך המעשה. בחלבים
ועריות- מקרים שבהם האדם נהנה, האדם כן נמצא בתוך המעשה. עצם ההנאה במעשה,
מכניסה את האדם אל תוך המעשה. לא בגלל שהוא יותר "מודע" לעובדות ולא
בגלל שהוא עכשיו יותר "אשם". הוא פשוט יותר נמצא בתוך המעשה. (וכך הסביר
לנו הרב מרדכי שטרנברג שהפטור של מתעסק הוא "קולא בעשייה" ולא
"קולא בשגגה").

רבי
עקיבא איגר מסביר שבמתעסק  של שבת אין
אפילו איסור מצד השמים:

חידושי רבי עקיבר איגר (כריתות ד יט' עמוד ב'):

ונראה
לי דבר חדש דמה דממעטינן מאשר חטא בה פרט למתעסק, לא דמתעסק לא נעשית העבירה כלל
אלא דמקרי עבירה בשוגג, ואך בשוגג כהאי ממעטינן מאשר חטא בה דפטור מקרבן אבל מכל
מקום מקרי שגגת איסור, אבל מה דממעטינן מטעם דמלאכת מחשבת אסרה תורה היכא דליכא
מלאכת מחשבת אינו בכלל מלאכה ולא נעשה העבירה כלל

ונפקא
מינא עוד לדינא דקיימא לן דמצווה על שביתת עבדו, דאם רואה עבדו שרוצה לקצור תבואה
ממחובר והעבד אמר שרוצה לקצור זה התלוש והרב ידע שהוא מחובר דאם מתעסק לא הוי
מלאכה כלל לא שייך בזה שביתת עבדו דהא העבד אינו עושה מלאכה כיון דחושב שהוא תלוש ואין
רבו עובר משום שביתת עבדו.

סיכום
ביניים:

אנו
רואים שגורם המחשבה והכוונה מהווה בסיס להגדרת המלאכה. לא רק בגלל שככה אנחנו לא
יכולים להאשים את האדם במעשה שעשה. לפי המקורות שראינו אנו רואים שהמחשבה והכוונה
באה כדי להגדיר את המלאכה כ"מלאכת מחשבת". בלי המחשבה של האדם יש
חיסרון במלאכה. המעשה אינו שלם
. כך ראינו בדין דבר שאינו מתכוון (שאדם יוכל
להיות מודע לעובדות!) בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה (שבסך הכל האדם לא צריך את
המלאכה) ובדין מתעסק (שהאדם ומחשבתו לא נמצא בתוך המעשה). יוצא ש"מלאכת מחשבת"
היא מלאכה שלימה יותר שכוללת את מרכיב המחשבה בתוך המלאכה.

נתבונן
על מרכיב נוסף שהמלאכה כוללת- החפץ:

 

ה.
מלאכה שכוללת את החפץ

 

המשנה
מביאה ברשימה של אבות המלאכות שלוש מלאכות שהם דומות אחת לחברתה- זורה, בורר
ומרקד:

מסכת שבת דף עג עמוד ב:

הזורה
הבורר והטוחן והמרקד. היינו זורה היינו בורר היינו מרקד! – אביי ורבא דאמרי
תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן,אף על גב דאיכא דדמיא לה – חשיב לה.

רש"י
מסביר את שאלת הגמרא שלכל שלושת המלאכות יש ענין אחד- "להפריש אוכל מן
הפסולת":

רש"י מסכת שבת דף עג עמוד ב:

היינו
– כמו הי ניהו, כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת, והלא כולן מלאכה אחת הן
דמפריש אוכל מן הפסולת.

תשובת
הגמרא היא שבגלל החשיבות במשכן אנחנו מחלקים אותם לשלוש אבות חלוקות.

שאלות:

אז
מה אם זה היה מחולק במשכן? וכי איזה הבדל אמיתי יש בין שלושתם?

בטוח
היו עוד המון מלאכות במשכן שלא חילקו אותם? איזה הצדקה יש לחלוקה הזאת? (צריך
לזכור שחלוקה לאבות יכולה לחייב סקילה נוספת וכו').

ביאור:

ברור
שיש סיבה לחלוקה. דרך הדוגמאות האלה אנחנו יכולים לראות בדיוק את מה שהמשכן
"חידש" לנו. על פי חלוקה הגיונית שלנו, ברור שכל שלושת המלאכות האלה הם
אותו דבר. לכולם יש את אותו עיקרון של הפרדת אוכל מן הפסולת. אם נצליח להבין את
הסיבה שהמשנה בכל אופן חילקה ביניהם נוכל להבין את ה"משקפיים" של אבות
המלאכות ע"פ המשכן.

רש"י
מסביר את ההבדל שבין שלושת המלאכות:

 

רש"י מסכת שבת דף עה עמוד ב:

הרי
הוא אורג – דהיינו אורג ממש, ולא דמי לזורה ובורר ומרקד, דזה בקשין וזה בצרורות
וזה בקמח.

כך
גם מסביר האגלי טל:

אגלי טל מלאכת הזורה ג' ד':

אבל
רש"י ז"ל בסוף סוגיא עה: גבי מדקדק הרי הוא אורג ז"ל ולא דמי לזורה
בורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח. הרי דהחילוק שביניהם באיכות
הנפעלים.

אם
כן אנו רואים שההצדקה לחלק אותם לשלוש מלאכות נובעת מכך שזה מתבצע בשלוש דברים
שונים-  קש, צרורות וקמח.

מסקנה:

מכאן
אנו רואים שלא רק העיקרון של המעשה הוא מה שקובע את המלאכה, אלא שגם החפץ קובע
את המלאכה.
החפץ שבו נעשה הפעולה היא קובעת את המלאכה (עובדה שזה קובע "אב"
בפני עצמו). מכאן צריך להבין שגם החפץ, ה"מושא" של הפעולה, מעורב בתהליך
המלאכה. כדי לחזק את ההבנה של מעורבות החפץ במלאכה נראה דין נוסף.

המוציא
מרשות לרשות מתחייב רק אם הוציא כמות שמספיקה לשימוש:

מסכת שבת דף עו עמוד א :

משנה.
המוציא תבן כמלא פי פרה, עצה כמלא פי גמל, עמיר כמלא פי טלה, עשבים כמלא פי גדי,
עלי שום ועלי בצלים; לחים – כגרוגרת, יבשים – כמלא פי גדי. ואין מצטרפין זה עם זה,
מפני שלא שוו בשיעוריהן.

לכל
דבר יש את הכמות המתאימה לו להתחייב. רש"י מסביר ש"כמלא פי גמל" זה
יותר מאשר "מלא פי פרה":

רש"י שבת דף עו עמוד א:

כמלא
פי גמל – נפיש שיעורא מפי פרה, אבל כמלא פי פרה לא מיחייב, דהא לא חזו לפרה.

הגמרא
מביאה שלכל הדיעות אם אדם הוציא תבן כמלא פי פרה כדי להאכיל גמל שהוא חייב:

 

מסכת שבת דף עו עמוד א:

כי
אתא רבין אמר: המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל – דכולי עלמא לא פליגי דחייב

כך
גם מביא תוספות (ושאר הראשונים):

 

תוספות מסכת שבת דף קג עמוד א:

אם
לבהמה כמלא פי הגדי ואם להיסק – פירוש שאינם ראויין לאכילה דאי לאו הכי מיחייב
אשיעורא זוטא
כדאמר לעיל (דף עו.) המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב.

דין
זה הוא מיוחד: מבחינת האדם שמוציא, אין לו עדיין תועלת בכמות הזאת (כי גמל אוכל
יותר מכך). מבחינת כוונתו של המוציא מרשות לרשות הוא לא השיג את מבוקשו.
בכל זאת מחייבים אותו בגלל העובדה האובייקטיבית של התבן. במילים אחרות- התבן קובע
את החיוב יותר מאשר כוונת האדם. היות ובתבן (החפץ המושא) יש שיעור חיוב לפרה, אף
על פי שאין זה כוונת המוציא מרשות לרשות (והוא לא השיג את מבוקשו) בכל זאת  חייב. זה דוגמא נוספת שרואים שהחפץ הוא
המעורב והקובע במלאכה.  החפץ לא רק
"סביל"
. החפץ זה לא רק דבר שפועלים עליו את המלאכה. החפץ מעורב
ואפילו מסוגל לקבוע את המלאכה
.

נתבונן
במרכיב נוסף במלאכה- הפעולה:

ו.
מלאכה שכוללת את הפעולה

 

הדין
אולי הכי מחודש בכל הלכות שבת- "כלאחר יד" או "שינוי". אדם
שעושה פעולה מסויימת אסורה אבל עושה אותה "כלאחר יד" זאת אומרת בשינוי-
פטור. כך מביא הרמב"ם למשל במלאכת הכותב:

רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה יד:

הכותב
בשמאלו או לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו פטור, איטר שכתב בימינו שהיא לו כשמאל כל
אדם פטור, ואם כתב בשמאלו חייב, והשולט בשתי ידיו בשוה וכתב בין בימינו בין בשמאלו
חייב, קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב חייב, גדול אוחז בקולמוס וקטן אוחז
בידו וכותב פטור.

וכך
למשל גם במלאכת ההוצאה מרשות לרשות:

רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה יג:

אבל
המוציא לאחר ידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובכיס שתפור בבגדו ופי הכיס למטה
בין בגד לבגד בפי בגדו במנעלו ובסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין.

שאלות:

מדוע
האדם פטור? איזה חיסרון יש כאן?!

איזה
תירוץ אפשר לתת כאן כדי לא להאשים אותו? הרי ברור שהוא אשם, הוא יכול אפילו לעשות "שינוי"
כאשר הוא מתכוון במזיד למלאכה!!!(יהיה אסור מדרבנן)

הטעם
לפטור ב"לאחר יד" הוא כי אין כאן "מלאכת מחשבת". כך מסביר החלקת
מחוקק. בדין של כתיבת גט כותב השולחן ערוך ש"לכתחילה יכתוב בימין":

שולחן ערוך אבן העזר סימן קכג סעיף א:

ולכתחלה
יכתוב הסופר בידו הימנית; ואם הוא אטר יד, יכתוב בשמאלו .

החלקת
מחוקק מדייק מכך שבדיעבד מותר. אבל בכתיבה בשבת גם כתיבה בשמאל לעולם לא תחשב כתיבה,
ויהיה פטור. בשבת הסיבה היא "מלאכת מחשבת":

חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר סימן קכג סעיף א:

(ה)
לכתחל' יכתוב הסופר בידו הימני' – משמע בדיעבד כשר הגט אם כתב בשמאל אף שאינו שולט
בשתי ידיו אף על גב דלענין שבת כתב בשמאלו לאו כתב היא ובגמרא מדמה גט לשבת לענין
כתב ע"ג כתב אפשר לומר דלאו לכל מילי מדמינן לשבת דבשבת בעינן מלאכת מחשבת
דומיא דמשכן ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא
אבל
מ"מ כתב מיקרי לענין גט:

 

ביאור:

כאן
הטעם של "מלאכת מחשבת" לא מוסבת על המחשבה של האדם. האדם
ב"שינוי" יכול אפילו כן להתכוון למה שהוא עושה.  כאן החיסרון הוא בפעולה. "מלאכת
מחשבת"- מלאכה שהיא מחשבת- מלאכה חשובה. ה"מחשבת" כאן מוסבת על
המלאכה, על הפעולה, על המעשה. ב"שינוי"- המעשה שנעשה לא שלם.

בדרך
כלל מה שאכפת לנו במלאכה היא התוצאה ואולי גם הכוונה של העושה. לא משנה לנו כלום איך
האדם עשה. ברור שכאשר אנחנו מדברים על אשמה, אין שום הגיון לפטור את האדם שעשה
בדרך "שינוי". האדם אשם באותו מידה. ההבדל היחיד היא שיש כאן מעשה לא
שלם, מעשה פחות טוב. המדד לחיוב במלאכות שבת הוא לא האם האדם אשם או לא.
השאלה היא האם יש כאן מעשה מלאכה שלימה או לא. האם יש כאן יצירה שלימה או לא.
החידוש הגדול שיוצא מדין זה של "לאחר יד" הוא, שגם הפעולה כלולה בתוך
הגדרת המלאכה. גם המעשה והפעולה הם מרכיבים בתוצאה. בדרך כלל הפעולה מהווה רק
אמצעי על מנת להגיע לתוצאה. כאן הפעולה (שהיא "אמצעית") מהווה חלק מהותי
מהמלאכה
. הפעולה היא לא רק אמצעי אלא תכליתית. מלאכות שבת מסוגלות לכלול בתוכם
(גם בתוצאה) את הפעולה של המלאכה. לכן צריך שהיא תיעשה בשלימות.

נראה
מרכיב אחרון בהגדרת מלאכות שבת- הכלי:

ז.
מלאכה שכוללת את הכלי

 

המשנה
מונה את שלושת המלאכות- זורה בורר ומרקד, בתור שלוש אבות מלאכות נפרדות:

מסכת שבת דף עג עמוד ב:

הזורה
הבורר והטוחן והמרקד. היינו זורה היינו בורר היינו מרקד! – אביי ורבא דאמרי
תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן,אף על גב דאיכא דדמיא לה – חשיב לה.

מצד
ההגיון הם כולם היו צריכים להיות מלאכה אחת. רש"י מסביר שלכל שלושת המלאכות
יש ענין אחד- "להפריש אוכל מן הפסולת":

רש"י מסכת שבת דף עג עמוד ב:

היינו
– כמו הי ניהו, כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת, והלא כולן מלאכה אחת הן
דמפריש אוכל מן הפסולת.

תשובת
הגמרא היא שבגלל החשיבות במשכן אנחנו מחלקים אותם לשלוש אבות חלוקות.

שאלות:

אז
מה אם זה היה מחולק במשכן? וכי איזה הבדל אמיתי יש בין שלושתם?

בטוח
היו עוד המון מלאכות במשכן שלא חילקו אותם? איזה הצדקה יש לחלוקה הזאת? (צריך
לזכור שחלוקה לאבות יכולה לחייב סקילה נוספת וכו').

ביאור:

ברור
שיש סיבה לחלוקה. דרך הדוגמאות האלה אנחנו יכולים לראות בדיוק את מה שהמשכן
"חידש" לנו. על פי חלוקה הגיונית שלנו, ברור שכל שלושת המלאכות האלה הם
אותו דבר. לכולם יש את אותו עיקרון של הפרדת אוכל מן הפסולת. אם נצליח להבין את
הסיבה שהמשנה בכל אופן חילקה ביניהם נוכל להבין את ה"משקפיים" של אבות
המלאכות ע"פ המשכן.

רש"י
על המשנה פותח לנו את ההבדל שבין שלשותם:

רש"י שבת דף עג עמוד א:

הזורה
– ברחת לרוח.

הבורר
– פסולת בידיו.

המרקד
בנפה.

ההבדל
שבין שלושתם הוא באיזה כלי עושים אותם. כך גם מביא הריטב"א (בפירושו השני):

ריטב"א דף עג' עמוד ב' ד"ה "כל מילתא":

אי
נמי כדפרש"י ז"ל שזה ברוח וזה ביד וזה בכלי.

 

וכך
גם מסביר האגלי טל:

 

אגלי טל מלאכת הזורה ג' ג':

ויש
אומרים שההבדל שביניהם הוא שזורה הוא על ידי הרוח והבורר הוא ביד והמרקד הוא בכלי.

זה
לשון הר"ח…מבואר מדבריו דהחילוק ביניהם באיכות הפועל

 

שאלות:

אז
מה אם זה נעשה בכלי אחר? האם יש באמת הצדקה לחלק ביניהם? הרי זה בדיוק אותו
עיקרון!?

האם
העובדה שזה נעשה בכלי אחר אומר שזה באמת שונה מהותית? האם הכלי השונה מגדיר אחרת
את המלאכה?

 

ביאור:

אם
בכל  אופן קיימת חלוקה בגלל הכלי השונה
צריך להבין שזה משמעותי. אם בדרך כלל הכלי שבו מתבצע הפעולה על ידה, היא בסך הכל
אמצעי לעשיית המעשה, כאן זה שונה. כאן הכלי (שהוא רק בבחינת אמצעי למעשה) מהווה גם
חלק מהותי בהגדרת המלאכה. הכלי כאן הוא תכליתי. גם הכלי מעורב ומשפיע על המלאכה
(גם בתוצאה)
. "מלאכה" בשבת היא מעשה שלם וכוללת בתוכה גם את הכלי
שאיתו מבצעים את המעשה.

 

ח.
סיכום ומסקנות

 

ראינו
את כל המרכיבים השונים של "מלאכה" בשבת. דרך הדינים השונים ראינו איך
המקור של חומר הגלם, הכוונה, החפץ, הפעולה, והכלי כולם מרכיבים את
ה"מלאכה". מרכיבים אלה הם מה שמביאים לכך שהמלאכה היא שלימה. המלאכות הם
מעשה יצירה שלימה. בדרך כלל אנחנו רגילים למעשה הרבה יותר "דל" מאשר
במלאכות שבת. יש לנו בדרך כלל את התוצאה שאנחנו רוצים להשיג וזהו. כאן ראינו בצורה
מופלאה את היכולות לכלול שלל מרכיבים אל תוך איכות המלאכה.

דרך
הלכות שבת אנחנו נחשפים לא רק למה שמותר לנו לעשות ולמה שאסור לנו לעשות. הלכות
שבת חושפים אותנו להגדרה והבנה של "מלאכה". על ידי לימוד פרטי הלכות אלה
אנחנו מבינים ומפנימים איך המעשים שלנו יכולים להיות "שלימים" יותר
ויצירתיים יותר. התורה אמורה לא רק להגביל אותנו (מה אסור לנו לעשות בשבת ומתי
אנחנו חייבים קרבן חטאת או סקילה). התורה היא מה שמאפשרת לנו לשדרג את המעשים שלנו
להיות שלימים יותר. עקרונית, אם במלאכות שבת פטור אם עושה על ידי
"שינוי" סימן שאיכות המעשה כלולה במלאכה (כמו שהסברנו במאמר), סימן שגם
בימות השבוע
המלאכות שלנו אמורות להיות כאלה "משודרגות". גם במלאכות
של ימות השבוע שלנו אנחנו אמורים להגיע לשלימות של עשייה שבה כלולה גם איכות המעשה
בתוך התוצאה (ולא רק תוצאה יבשה). אם במלאכות שבת מעשה היצירה מסוגלת לכלול את
המקור של חומרי הגלם (כמו שראינו למשל בהגדרה של בהמה כגידולי קרקע וכו'), סימן
שגם אנחנו תמיד מסוגלים להגיע לרמת יצירה כזאת. אנחנו מסוגלים להגיע לרמת יצירה
שבה אנחנו מחוברים וקשורים למקור המהותי של חומרי הגלם שלנו
. אנחנו מסוגלים
לגעת במשמעות של החומרים שאנחנו מתעסקים איתם. כך בכל הדוגמאות.

התורה
מביאה לנו כוחות של יצירה. התורה מביאה לנו כוחות של עשייה. עשייה על פי התורה היא
לא "דלה" יותר. להיפך, עשייה על פי התורה היא עשייה יותר מליאה, עשייה
יותר שלימה ועשייה יותר יצירתית. אם זה מה שמחייב אותנו להלכה אז זה גם אמור להיות
היכולות שלנו.

*תודה
לבועז דרומי על הגהה לשונית ותוכן

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *