לפעמים נדמה לנו כי מה שחסר
לפתרון הבעיה הפלסטינאית היא תוכנית טובה באמת. תוכנית שתתן פתרון נאות לריכוזי
האוכלוסייה הפלסטינאית, למחנות הפליטים, לבעיה הדמוגרפית ולנושא ערביי ישראל (נדמה
שבכך עסוקים בשבועות האחרונים בעלוני השבת). אולם נראה שמעשה הרצח באיתמר, מלמד שוב, כי לא בכך טמונה
ההצלחה או לחילופין הכשל.

כוח החזון להוליך

כל מי שעיניו בראשו מזהה בברור כי מעשה הרצח הזה של משפחת
פוגל באיתמר, משיג תוצאה הפוכה מזו שמעוניינים בה הפלסטינאים. אין הוא משרת את
הצרכים של ה"רשות" ואפילו לא של החמאס, בכל צורה שלא נסתכל עליו. אולם,
למרות זאת, לא מנע הדבר מן הרוצחים לבצע את מעשיהם. זאת כיוון שהכוח המחולל את
מעשיהם של העומדים מולנו במיוחד אלו מעזה הוא החזון והמבט הערכי המתלווה לו. בין
אם יהיה המתנחל בין שמונים ובין אם יהיה תינוק בן יומו, ראייתם של הפלסטינאים את
המתנחלים כמונע הערכי המרכזי במימוש מטרתם, הופך אותם להיות מטרה לרציחתם. ערך
החיים חל מבחינתם באופן שווה לחלוטין מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק.
מסיבה זו אין מה לחפש תוכנית מובנית למעשיהם. גם תוכנית ברורה איך להתמודד מול תגובות
צה"ל בכל פעם שהוא מפגיז או מפגע בישראל, אין להם. קל וחומר שלא קצה תוכנית
איך הוא מסיר את מדינת ישראל מן המפה. מבחינה ריאלית גם החמאס אינו רואה איך יהיה
מסוגל לממש את חלום השמדתה של מדינת ישראל. אולם יש לו חזון! ובחזון הזה אין
למדינת ישראל קיום. מכוח החזון הזה הוא מנהל את דרכו, באופן בלתי נתפס בהיגיון
המערבי. לעומתו, דווקא אחיו הפלסטינאי מרמאללה, המחושב יותר, המושפע יותר מן הזרם
המערבי, אינו מצליח לעמוד מול סחף כוחו ובכל מבחני הכוח הוא כושל מולו, שוב כנגד
כל היגיון מחושב.

גם אם נתבונן על עצמנו בעבר הרחוק, בשלב בו גם לנו היה
חזון, הוביל החזון את המעשים ולא יכולת התכנון והתוכניות הסדורות.

האם מישהו מעלה על דעתו כי בן
גוריון הצליח להביא להכרזת הקמת מדינת ישראל, כי היו לו תוכניות ברורות איך הוא
מונע ממדינות ערב מלפלוש ולהשמיד את מדינת ישראל? האם מישהו מעלה על דעתו כי היו
לו תוכניות ברורות איך הוא מאכיל את כל מאות אלפי העולים שהגיעו לאחר מכן? ברור
שלא! כל כוחו ויכולת הכרעתו היו מכוח החזון! בכוח החזון הוא הכריז על הקמת מדינת
ישראל ויהי מה! מכוח החזון הוא קבע כי יהודים יוכלו לעלות אל ארץ ישראל בכל תנאי.

כך גם מדינת ישראל כיום. בכדי
להתקדם ולנצח, היא נצרכת לחזון. חזון העולה מדרגה מעבר לזה שהביא אותנו הרב קוק
בכוחו האדיר לצקת בהוויית מדינת ישראל, צבאה ואדמתה הוויה של קדושה. מכוח יציקת
תוכן הקדושה הזה, קם דור שלם מאמין, שאינו מתנכר להוויות החיים המעשיים של מדינת
ישראל. מכוח חזון זה, העשייה הצבאית קבלה חשיבות כמעט מקבילה לזה של לימוד התורה
והאדמה חשיבות מקבילה כמו זה של ספר התורה. מכוח החזון הזה קמו גם ההתנחלויות.

אולם אנו רואים בברור, כי לא די
בחזון זה להמשיך ולמשוך את עגלת המשא.

אם ציפינו כי עם מעשה ההתיישבות,
יושפע ויושלם גם הבניין הערכי של מדינת ישראל,
לא כך קרה. לא בכדי עת פטירתו של הרב צבי יהודה היא גם העת הראשונה שהריבון במדינת
ישראל במקום לבנות החל להרוס, במקום לכבוש, החל להעביר חלקים ממדינת ישראל אל
האויב. ולא מפני שלא נהגנו כשורה, קורה
הדבר. לא מפאת "שלא התנחלנו בלבבות" נוצרת הנסיגה. הסיבה היא
פשוטה הרבה יותר – מפני שאנו נצרכים להתקדם אל שלב החזון הבא.

מקדושת הלאומיות, למלאכיות בגוף

השלב הבא בהתפתחות חזונה של
מדינת ישראל הוא פרטני וחודרני. זאת ביחס לשלב הקודם, של הופעת מעטפת הקדושה הכללית
במצבי המימוש הכלליים של עם ישראל – במדינתה, צבאה ואדמתה. מעורבותו של ה' כפי
שאנו מאמינים שקיימת במדינת ישראל כבר אינה יכולה להסתכם אך ורק כהוויית "רוח
ה' אשר על האומה בכללה" (ספר "אורות") בעוד ממשותה נשארת כפי שהיא
בלא כל שוני. בשלב שאנו נמצאים בו עתה, כבר לא ניתן לחמוק מההשלכה הפיזית המחויבת
להיות על המציאות, אם אנו לוקחים את פרטי התורה כרלוונטיים לנו. השוני הכול כך
בולט בין גדרי המלאכה בתורה לבין אלו שאנו חיים על פיהם כיום (כפי
שעולה מגדרי מלאכות השבת),
בין הגדרת הקרקע בתורה לבין האופן שאנו חיים אותה כיום (כפי
שעולה מגדרי היניקה ממנה),
בין אופן פעולת ההיזק בתורה, השונה כל כך מאלו שאנו פועלים על פיהם היום (כפי
שמתבטא בדיני תשלומי ההיזק).
אופי הקשר השונה בין המעסיק ושֽכיר היום שלו בתורה (כפי
שעולה מזכותו לחזור בו אפילו בחצי היום), השונה מזה שאמות
המוסר כיום מחייבים, היחס השונה כל כך בין עבד לאדון, המאפשר בתורה מעמד של
עבד מה שלא היינו מעלים על דעתנו כיום, ושלא לדבר על מעשה הקרבת בהמה כמביא לכפרה
מה שאינו עולה כלל על דעתנו על בסיס מעמדה של הבהמה בחיים שלנו כיום, ועוד אלפי
אלפי דינים – הם הביטויים הביצועים לשוני שאינו רוחני אלא ממשי עד כדי פיזיות,
שהוא המבדיל בין עולם שהאלוהי שרוי רק ב"כללו" לבין עולם שאלוהים שרוי בתוכו.

עולם זה שאלוהים שרוי בתוכו,
הוויותיו הפיזיות מועצמות בהעצמת אין סוף – בפריונו, כוחו, אישיותו ואפילו בצורת
וצבעי הופעתו, כהתפתחות דרוויניסטית של הגופים לכדי גופניות שעוצמת כל כוחותיה
משתווה לזו המלאכית
. שונוּת הלכות התורה כדוגמת אלו שהבאנו לעיל, נגזרת ממצג
החיים המתוגבר הזה הנובע משכינת האלוהים בתוכו.

אופי התפתחות זה משנה לגמרי אף
את מעגלי החיים המקיפים את אותו העולם. כל עוד אופי הקשר אל האלוהי הוא כללי,
כיוון שכאמור הוא בעל אפיונים של רוח, לא יכולים להגיע להכרתו ולהיזון ממנו, אלא
אלו השייכים בהוויית הקדושה. המדובר כמובן במתי מעט מתוך הציבור הישראלי ולבטח שלא
עמי הגויים. אולם במעבר להשפעה אלוהית ברמה הפרטנית – בעצם הוויית הגוף, כיוון
שתוצריה הינם גופניים לחלוטין, עתידים להיות שייכים בהווייתה, להיזון מפריונה
והעצמתה, וממילא לתמוך בה, כל אלו שגופם הוא הווייתם. משמעות הדבר – אף עמי
הגויים. בהתפתחות זו של אופן ואופי המעורבות האלוהית בהווייתה של מדינת ישראל,
תלוי אם כן גם מעמדה של מדינת ישראל ממדינה מובדלת, מופרשת ו…מושמצת, למדינה שכל
הוויית חייה והתנהלותה, מהווה באופן גלוי תשתית חיים לעולם כולו.

כל זאת בעולם בו ההוויה האלוהית
שרויה בעצם גופי חייה.

לעומת זאת, בעולם בו האלוהות
מתקיימת בה אך ורק בכללות חייה, הלכות התורה זרים, מוזרים ופעמים אף מקעקעים יסודות
מוסר בסיסיים. קיום מצב שכזה וממילא הפרש זה שבין המצג הדיני שבתורה לבין מצג
המציאות הממשית, למדינה שאמורה להציב לא רק את יעדיה אלא את עצם קיומה על התשתית
האלוהית, הוא מסוכן מאין כמוהו, כיוון שמשמעות הדבר היא שעד שלא מגושר ההפרש הזה
שבין המציאות שאמורה הייתה להיות (כפי שאנו גוזרים אותה מן
הדינים, ההלכות והתכנים שנשארו לנו מאותו העולם בו האלוהים היה חלק מהווייתו) לבין המציאות הקיימת כיום, היא
חיה את חייה על זמן שאול.

המפגש עם קדושתה הכללית של
הווייתה הגשמית של מדינת ישראל – בצבאה, ואדמתה, נתן לנו מתוך הזמן השאול הזה עד
עתה, פרק זמן של כשישים שנה. אולם שעון החול הולך ואוזל! אין הוא אוזל, מכיוון
ש"קנה אקדחו של הבורא מוצמד לרקתה של מדינת ישראל" לממש את הווייתה
כהוויית אלוהים, אלא כיוון שרמת תפקודה בפועל, אינה עומדת בסדר הגודל האמיתי של
תכונותיה. זהו המצב בו אנו נמצאים עתה בעיצומו.

לחזור דרך החוקים, חזרה אל
החיים

שלב זה הינו הקשה ביותר. זאת
כיוון שחוקי התורה כדוגמת אלו שהזכרנו לעיל, תואמים את המצב השלם, בו החיים כבר
מועצמים את עוצמת האין סוף בגופיהם. אולם הם אינם מתאימים לחיים שמרחב חייהם
מצומצם. מצב זה, מציב דילמא שאינה פשוטה. מצד אחד, אי קיום או מימוש הדינים כפי
כתיבתם בתורה, מונע מהתקרבות אל הוויית החיים העתידית הזו. מאידך, קיומם על בסיס
המציאות הנוכחית, יש שהיא סותרת ומעוותת את צרכי המציאות, האמת והיושר כפי היותם
עתה. את שביל הביניים בהתפתחות שבין התקופות יש אם כן לסלול בזהירות.

אולם, מי שינסה למנוע מעצמו
לנוע אל מגמת ההתפתחות הזו הן מתוך חוסר אמונה כי עד לרמה הזו מגיעה החדירה
האלוהית, או מתוך חוסר האמון כי התכנים התורניים מגיעים עד כדי להציב תבנית מציאות
ממשית פיזית, לא יצליח לפרוץ את שלב הקיבעון הנוכחי ולבטח שלא להובילו. אם ירצה
לממש את תכני התורה שאינם עומדים כיום בקריטריונים המוסריים, ההגיוניים והפרקטיים,
על המציאות כפי שהיא כיום, ולנהלה כמדינת הלכה, לא ייכון הדבר לעולם. מאפייניה
של מדינת הלכה סותרים לחלוטין
את בסיס הקמתה של מדינת ישראל, הבנויה על
אדְנֵי החופש והבחירה החופשית המלאים
. לחילופין אם ירצה לבטל בפועל מן התורה
את תכניה הסותרים את הוויית המציאות הקיימת, יעקר בכך את ייחודיותה וישאירה להיות
בבחינת פולקלור בלבד או אמנה חברתית וממילא שוב תחזור  ותצוץ בעיית החזון ועימה אי יכולת ההתמודדות.

בשלב הזה העצום, בתפר שבין שני
העולמות, אנו כמו בן גוריון, שלא ידע מהיכן תצוץ לה הדרך בה נעץ את עקבי נעליו. אף
שלא ברור לנו כלל, באיזה אופן ובאיזה שלב, יהפוך העיסוק והקידום של תכני החיים
הללו להיות לשינוי ממשי של מציאות, הרי ידיעת החזון, הכרתו לפרטיו וקידומו, הם
האמצעי שלנו לא רק לשרוד ולעמוד מול הלחצים המופעלים עלינו מכל הכיוונים, אלא
להתקדמות ולהתפתחות שלא ניתן יהיה לכובשה.

כאן גם מופיע ההבדל המהותי
הנצרך במעשה ההנהגה.

כוח בעלי החזון לשאת באחריות

כל עוד היה החזון האלוהי של
מדינת ישראל בגזרת ההוויה הכוללת, יכול היה חזון זה להתממש על ידי כאלו שאין להם
כל סיג ושיח בתורה. "רוח ה' אשר על האומה", היא שישרה וכיוונה אותנו אל
המטרה. כך הובילה הציונות החילונית את מימוש החזון של הקמת מדינת ישראל, בעוד אנו מחרים
מחזקים אחריהם בעניית אמן, בנתינת הכשר ובהודאת הלל. אולם במקום בו המציאות הפיזית
עצמה אמורה לקבל תפנית כה גדולה, פה נצרכת היא הכרה ומודעות מלאים של מוביליה, את
התכנים.

אמנם, גם הכרה זו אינה מספקת.
כיוון שמציאות זו אינה קיימת, ומצד שני לא תוכל להתקיים בלא שיפעלו על פי חוקיה,
מחויבת היא לקיחת אחריות כוללת על המציאות הקיימת, בכדי שההשקה שבין
העולמות – זה הקיים וזה המצופה, תתקדם אט אט עד למימושו אף של זה העתידי.

לקיחת האחריות הכוללת, היא גם
התנאי לנתינת האמון של אלו החיים את ה"כאן" וה"עכשיו" במובילי
החזון.

יותר משאנו מסוגלים או מוכנים
להודות ולהכיר, "עמך ישראל" חש כי החזון האלוהי של מדינת ישראל הינו
"גדול" ומורכב הרבה יותר מבעיית ההתנחלויות או בנייתו של מבנה המקדש על
הר הבית. התנאי הבסיסי לתמיכתו של עם בדרך שאחריתה ניכסת מעיניו, אפשרית רק בידיעה
ברורה כי בתמיכתו ייקחו מנהיגיו אחריות מלאה גם על המקום בו הוא נמצא עתה.

את זה מעולם לא עשינו עד עתה.

תוכניות היו לנו. אולם את
תמיכתנו נתנו תמיד למנהיגי ימין. לא הגדרנו ולא הובלנו את החזון בעצמנו. גם כשאנו
מניפים את דגל המנהיגות האמונית, אנו עושים זאת מתוך חיקה של הציונות החילונית.
הסיבה לכך היא ברורה. אי הנגיעה בשלבים הקשים באמת שבחדירת ההוויה האלוהית אל
החיים, מרתיעה אותנו מלהתמודד עם מהלכיה והשלכותיה, וממילא "נוח" לנו כי
האחריות על ממד זה של המציאות לא תהיה בידינו. את העיסוק בממד האלוהי הזה של
החיים, אנו ממשיכים לקיים באופן מעורפל ועמום בתוך בתי המדרש בלבד, בשפה תורנית
שנראה כי לעולם תהלך בקו מקביל לחיים הנורמטיביים שלנו, בלא שיפגשו לעולם.

דווקא אי ההתעלמות מן השלב הקשה
של חדירת ההשפעה האלוהית מן ההוויה הכללית שלנו אל פרטי החיים לרמת ההשפעה הפיזית,
היא זו שיש בכוחה לסוך בנו את האומץ לקחת את האחריות הזו שאנו פוחדים לקחת כבר
יותר משלושים שנה. עצם העיסוק בשלב זה, אף שהוא מדגיש את השינוי העצום שנצרך
להיווצר במחוזות ובאופנים שלא ניתן להאמין שניתנים לשינוי, מעצם היותו יוצר
פרספקטיבה למרחק שאנו נזקקים לעבור עד למטרה, ולא משאירו כנעלם גמור, יש בו לתת
כוח לקחת אחריות על המציאות הקיימת עד להגעתנו אליה. נגיעה בעולם עתידני זה, יש
בכוחה גם לבאר עד כמה לא ניתן להשאיר את התהליך המרתק והקשה הזה בידיים שאינם
"מקצועיות" וימקד אותנו בהכשרת עצמנו לעניין.

לשתי פעולות בד בבד אנו נצרכים
אם כן, בכדי להוציא את המצב שאנו נמצאים בו לכדי תנועה.

האחת, להפריט את תפיסת המעורבות
האלוהית שאנו רואים במדינת ישראל ממעורבות כוללנית למעורבות החודרת בחומרי ובגופי
החיים שלנו. זאת על ידי נגיעה בפרטי התכנים התורניים בלא לחשוש מלאמת אותם מול
העולם שלנו כיום ומתוך כך לחזור ולבנות מתוך החלקים הדיניים חזרה את השלם של
החיים, כהוויה פיזית מתחדשת.

הפעולה השנייה, היא לקיחת
אחריות כוללת, שביטויה המעשי הוא הצבת מועמדות להובלתה של מדינת ישראל כאלטרנטיבה
אל השלטון הקיים.

גם אם הדבר יכניס אותנו אל מדבר
האופוזיציה, פחד השכחה שהוא נחלתם כיום של כל הפוליטיקאים, לא עתיד לפגוש בנו.
השכחה תולדה ישירה היא מחוסר רלוונטיות. חוסר רלוונטיות הינו תוצאה מחוסר חזון.
כיוון שמצב זה הוא נחלתם של רובם המוחלט של הפוליטיקאים כיום, האחיזה בשלטון, היא
האמצעי היחיד לשרידות הפוליטית שלהם. אולם במקום שהחזון הוא לב המעשה הפוליטי, גם
אם מתארך הזמן עד להצלחתו, אין הוא נאבד בתהום הנשייה. תוכנו הוא המשאיר אותו
רלוונטי ובר קיימא עד להצלחתו.

.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *