הסבר עיוני
לדף קט' עמוד ב'

 

בהלכות נחלות
קובעת ההלכה שאין משפחת האם קרויה משפחה ורק משפחת האב קרויה משפחה. כתוצאה מכלל
זה אמא לא יורשת את בנה:

שולחן ערוך חושן משפט
סימן רעו סעיף ד:

משפחת האם אינה
קרויה משפחה
, שאין האם יורשת את בנה ולא את בתה.

וכך מביא המשנה
למלך על הרמב"ם הלכות נחלות פרק א' הלכה ו':

ואפילו במקום
דליכא יורש מצד האב
כגון שתוקי אי נמי גר שנשא ישראלית והוליד בן דליכא יורש מצד האב
אפילו הכי אין האם יורשת אלא הנכסים הרי הם הפקר

אם נתרגם משפט זה
לשפה פשוטה יוצא שאמא של מישהו איה משפחתו. האם אפשר להגיד כזה דבר? הרי ברור שאמא
היא אחת הקרובות ביותר (ולא רק מבחינה רגשית כפי שנראה שהיא גם קובעת למשל את
יהדותו של הולד אם הוא יהודי או לא, ואם היא נישאה לגוי הולד הוא יהודי).

בעיה זו מחייבת
אותנו לרדת לשורש הכלל הזה ולהבין אותו. אנחנו ננסה ללכת למקור של הלימוד ולמהלך
הסוגיה שמבררת את המושג בבבא בתרא דף קט' עמוד ב'. מתוך כך יצא לנו הבנה יותר
מחודדת בהגדרת הנחלות ומטרתן. אנחנו נבאר שלב שלב בגמרא.

תלמוד בבלי מסכת בבא
בתרא דף קט עמוד ב

… וממאי דשארו –
זה האב? דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אביך הוא, אימא: שארו – זו האם, דכתיב: +ויקרא
י"ח+ שאר אמך היא! אמר רבא, אמר קרא: +במדבר כ"ו /כ"ז/+ ממשפחתו וירש
אותה – משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינה קרויה משפחה, דכתיב: +במדבר א'+ למשפחותם
לבית אבותם. ומשפחת אם אינה קרויה משפחה? והא כתיב: +שופטים י"ז+ ויהי נער מבית
לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם, הא גופא קשיא, אמרת והוא לוי – אלמא מלוי
אתי, ממשפחת יהודה – אלמא מיהודה אתי! אלא לאו דאבוה מלוי ואימיה מיהודה, וקאמר: ממשפחת
יהודה! אמר רבא בר רב חנן: לא, גברא דשמיה לוי. אי הכי, היינו דקאמר מיכה: +שופטים
י"ז+ עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן? אין, דאיתרמי ליה גברא דשמיה
לוי. וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמ': +שופטים י"ח+ ויהונתן בן גרשם בן מנשה
הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני. אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא,
דכתיב: +דברי הימים א' כ"ג+ בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה
– תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה – תלאו הכתוב ביהודה.
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל. רבי יוסי בר
חנינא אמר, מהכא: +מלכים א' א'+ וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא
אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה! אלא, מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות – תלאו הכתוב
באבשלום, (ה"נ, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה). אמר רבי אלעזר: לעולם
ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן אהרן שנשא בת עמינדב – יצא
ממנו פנחס.

רשב"ם :

אימא שארו זו האם
– ונילף מכאן דבין אביו בין אמו יורשין אותו.

ממשפחתו – היינו הקרובים
לו מצד אביו.

ויהי נער וגו' – בספר
שופטים כתיב בפרשת פסלו של מיכה.

וקא מתמה גמרא ממשפחת
יהודה – אלמא מיהודה קאתי וכתיב והוא לוי אלמא מלוי קאתי קשיין אהדדי.

אלא לאו דאבוה מלוי
– להכי קרו ליה לוי שהלוים למטה אבותם נקראים לוים והאי דקאמר ממשפחת יהודה על שם שאמו
משבט יהודה.

ומשני לא גברא דשמיה
לוי – האי דכתיב והוא לוי כלומר כך שמו ולא משבט לוי הוא אלא משבט יהודה כדכתיב ממשפחת
יהודה דמשפחת אב קרויה משפחה.

היינו דקאמר מיכה כו'
– בתמיה שהיה מתגאה בעצמו על שנקרה לו איש לוי לכהן לע"ז ואי משבט יהודה הוא ממה
היה משבחת לעצמו אלא ודאי משום דמשבט לוי הוא שבהם בחר הקדוש ברוך הוא לשרתו ולעולם
אבוה מלוי ואימיה מיהודה והדרא קושיין לדוכתה.

ומשני דאתרמי ליה גברא
ששמיה לוי – בכך היה משתבח כאילו הוה משבט לוי ולעולם לאו לוי הוא אלא משבט יהודה.

והלא יונתן שמו – בעל
כרחך האי דקרי ליה לוי היינו דמשבט לוי הוי וקרי ליה משפחת יהודה אלמא משפחת האם קרויה
משפחה.

בן מנשה – הנו"ן
תלויה לפי שהיא יתירה דבן משה הוא ויהונתן בן גרשם כו' בההיא פרשתא כתיב שגזלו שבט
הדני פסלו של מיכה והלוי הלך עמהם להיות להם לכהן ומשני וכי בן מנשה הוא והלא בן משה
הוא דלכך הנו"ן תלויה וגם מדקרי ליה לוי שהיה משבט לוי וכדכתיב בדברי הימים ובני
משה גרשום ואליעזר.

אלא מתוך שעשה מעשה
מנשה – בן חזקיה מלך יהודה שעבד ע"ז תלאו הכתוב במנשה הכא נמי לעולם משבט לוי
הוא כדקאמרת והאי דקרי ליה ממשפחת יהודה לאו משום דאתי מיהודה לא אביו ולא אמו אלא
מתוך שעשה מעשה מנשה בן חזקיה כו'.

מכאן – מדקרי ליה בן
מנשה וממשפחת יהודה.

הקלקלה – דבהך פרשתא
מיירי שנעשה כהן לע"ז.

במקולקל – מנשה.

ילדה אחרי אבשלום
– משמע שמאם אחת היו.

והלא אדניה – היה בן
חגית.

יצא ממנו יהונתן –
בן בנו של משה.

פנחס – בן בנו של אהרן.

"… וממאי דשארו
– זה האב? דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אביך הוא"

 

 

הגמרא אצלנו מעלה את הדיון
סביב לימוד זה.

הגמרא בתחילת פרק
שמיני לומדת את ירושת האב מהפסוק "שארו":

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף
קח עמוד ב:

דתניא: שארו – זה האב, מלמד
שהאב קודם לאחין

רשב"ם:

דתניא ונתתם את נחלתו לשארו
הקרוב אליו זה האב – של מת ואשמעינן קרא שהאב פעמים שיורש את בנו דשארו היינו אביו
כדכתיב (ויקרא יח) שאר אביך הוא כדלקמן
וכתיב נמי כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו
ולאביו וגו'.

פסוק זה מקורו בפרשת פנחס:

במדבר פרק כז פסוק יא':

וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו
וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ
וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה:

מכאן אנו מבינים שהגורם
והפרמטר לירושה (בשלב זה) הוא ה"שארות", כלומר חיבור הבשר. מהי הקשר
ה"שארי" של אב לבנו? הוא הוליד אותו, והבן הזה הוא זרעו.

 

"אימא: שארו – זו האם,
דכתיב: +ויקרא י"ח+ שאר אמך היא!"

הגמרא שואלת: אפשר לומר
שה"שארו" של אדם זו אמו.

בפשט נראה שהגמרא רצתה
להחליף את האמא במקום האבא ובכך לדחות את האבא מה"שארו". על פי הבנה זו
צריך להבין שאמא היא יותר שייכת להיחשב "שארו" מאשר האב. נראה
שהסיבה היא פשוטה: האמא הולידה אותו. כלומר, אומרת הגמרא, אם הולכים לכיוון החיבור
בשר שבין הנפטר ליורשיו, ברור שהאמא שייכת בבשריותו של הילד יותר שהרי היא הולידה
אותו. כך אנחנו גם מוצאים בהלכה שאכן אמא קובעת את גדר הילד האם הוא יהודי אם לא:

שולחן ערוך אבן העזר
סימן ח סעיף ה:

ולד שפחה ועובד כוכבים,
כמותן. בין שנתעברו מכשר, בין שנתעברו מפסול.

גם אם האבא הוא
גוי, אם האמא היא יהודיה, הולד יהודי לכל דבר. מכאן שיש חשיבות דווקא ממי שהילד
נוצר. מכאן גם אם הגמרא תדחה ותקבע שהאב הוא הקובע בנחלה לא נוכל לומר ולהסביר
שאמא היא "שולית" יותר, זאת מכיון שכאן בנושא כל כך קריטי היא הקובעת.
הדבר יצטרך ללמד פשוט על האופי של הנחלה.

(הערה:

הגמרא בתחילת
העמוד שלנו הביאה דעה שחולקת על הלימוד של "שארו זה האב" ולמדה
"שארו זו אשתו":

תלמוד בבלי מסכת בבא
בתרא דף קט עמוד ב
:

ולמאן דנפקא ליה מוהעברתם,
האי שארו מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: שארו – זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

רשב"ם:שארו זו אשתו – כדכתיב
והיו לבשר אחד
(בראשית ב) וכתב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע (שמות כא).

על פי הסברנו שהמילה
"שארו" לא רק מלמד טכנית על איזה "משבצת של מילה בתורה", אלא
על אופי הירושה ה"שארית", צריך להבין שאישה לפי דעה זו היא האב טיפוס של
חיבור בשר. כך רואים אכן מפירוש הרשב"ם שמסביר את הלימוד מהפסוק "והיו
לבשר אחד" אף על פי ששם לא מוזכר המילה "שארו" בהטייה לשונית.

הפסוק הוא מבראשית:

בראשית פרק ב פסוק כד:

עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת
אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

דעה זו דייקה מפשט התורה
שהחיבור בין איש לאשתו יוצר חיבור מושלם של שאר אחד ולכן איש יורש את אשתו. (לגבי
ירושת בעל את אשתו ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד ראה בפרק שלו).

לעומת הפשט של הפסוק
רש"י דווקא מסביר שהחיבור בשר המושלם אינו בבני הזוג:

רש"י (שם) :

לבשר אחד – הולד נוצר על ידי
שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

אם נדייק מרש"י יוצא
שלבני זוג אין חיבור בשר ורק בולד יש חיבור מושלם. כלומר רק על ידי ההולדה מתבטא
איחוד בשר, הולד כולל בגופו המאוחד הן הן בשר האב והן את בשר האם.

הגמרא שלנו המתלבטת בין
"שארו- זו האב" או "שארו- זו האם" אם כן זה כבר על פי הבנת
רש"י בתורה, שרק בקשר ההולדתי מופיע חיבור בשר- שאר. הלימוד בתחילת העמוד של
"שארו- זו אשתו" ביטא את החיבור השארותי בין איש לאיזה כמו פשט התורה).

רבינו גרשום גם הבין שהגמרא
בשאלתה מתכוונת "לדחוף" את האב החוצה מחוץ לפסוק:

רבינו גרשום קט:  וממאי דהאי שארו אב הוא דמצית למדרש שאר אביך
הוא מלמד שהאב קודם לאחין משום דאב איקרי שאר אביך דכתיב שאר אביך הוא, דלמא שאר
זו האם דכתיב שאר אמך היא ואימא שהאם קודמת לאחין של מת ומאי חזית דאמרת הכי
אימא הכי ואכתי שהאב קודם לאחין מנא לך
. אמר רבא לא מצית למימר שהאם קודמת
לאחין ולא האב משום…

לפירוש רבינו גרשום
אין עדיפות לשארות האם על שארות האב, אלא שבאותו מידה שאתה אומר כך אפשר לומר כך.
אנחנו בפשט הבנו שהגמרא מבינה שאם היא יותר שארות. אבל גם ברבינו גרשום
הגמרא מתכוונת ללמוד רק את "שארו- זו האם".

לעומתו הרשב"ם
הבין שהגמרא שואלת על האפשרות ללמוד את שניהם:

רשב"ם מסכת בבא
בתרא דף קט עמוד ב

אימא שארו זו האם
– ונילף מכאן דבין אביו בין אמו יורשין אותו.

ברשב"ם אין
שום עדיפות לאמא על האבא מבחינת שארות, אלא שהגמרא רוצה להוסיף גם את האמא
לירושה.

על כך שואל רבינו
שמואל:

שיעורי רבינו שמואל רוזובסקי
(ראש ישיבת פונוביז') ד"ה אימא שארו זו האם:
"וכתב הרשב"ם ונילף מכאן שבין אביו בין אמו יורשין אותו,
וצל"ע לפי זה מה יהיה קודם האב או האם או שניהם שוים, דאי נימא שהאב קודם
א"כ לאחר מיתה לא תהיה הנחלה ממשמשת לקרובי האב, שהא ירושת האם קודמת מגזירת
הכתוב, ואם נאמר דשניהם שוים, א"כ לאחר מיתת שניהם תהא הנחלה ממשמשת לקרובי
האב…וצ"ע".

רבינו שמואל נשאר
בצריך עיון בפירוש הרשב"ם את הגמרא: האם הוא מתכוון לומר שהם שניהם שוים או
שהאב קודם. ניתן לומר שהאפשרות הראשונה שהאב קודם לא ממש דחה את הבנת הגמרא
הראשונה, רק הציעה שאפשר להוסיף גם את האמא בסוף התור. לפי ההבנה השניה שהם
יהיו שוים, שואלת הגמרא ומבינה ששארות האב ושארות האמא הם באותו "דרגת
שארות". ההבנה השניה יותר קרובה לפירוש רבינו גרשום ולפשט הגמרא.

אם כן,
ה"מאבק" של הגמרא זה בין האמא לאבא, באיזה קשר הולדתי יש יותר יחס
"בשרי".

הגמרא בנידה מחלקת
לנו מה האבא ומה האמא "תורמים" לולד:

תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד
א:

תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם,
הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח
שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין.
והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה,
והלוך רגלים, ובינה והשכל .

קשה לומר שיש כאן
חילוק ביולוגי. ספק אם זה מה שכל הורה נותן לולד, הרי הגנים מתחלקים חצי-חצי. מדובר
כאן על חילוק עקרוני. כל אחד נותן "צד אחר" בולד. מה ההבדל בין
ה"אודם" ל"לובן"?

על לקיחת פרה אדומה
מבאר רש"י:

רש"י במדבר פרק יט:

אדומה – על שם (ישעיה א, יח)
אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום:

מכאן שהאדום מבטא את הצד
היותר "חי" את  החטא. באמת האישה
על פי הגמרא נותנת את הבשר, את השיער (הצד המוחצן) ועוד.

על הלובן ניתן ללמוד
מה"הצצה בשכינה":

שמות פרק כד פסוק י:

וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל
וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:

רשב"ם :

לבנת – לובן:

הלובן הוא המראה
של אלהי ישראל, זה הצד של השמים  הלבנים
(דוגמת מלאכים ומתים שהם לבנים כמו שלובשים לבן ביום הכיפורים).

יוצא בחלוקה גסה
שההבדל בין יחס ההולדתי של אב לבנו לעומת אם לבנה הוא כיחס שבין הלובן לעומת
האודם. הלובן הוא הצד השמימי יותר, הלבן, שכינה. והאודם את צבע החיים והבשר והגוף
(וממילא גם החטא).

הערה:

הגמרא בדף קיד:
מביאה דעה שאמא יורשת את ילדיה:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קיד עמוד ב

אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה בן ר' שמעון: דבר תורה
– האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה, שנאמר: מטות, מקיש מטה האם למטה האב, מה מטה
האב – אב יורש את בנו, אף מטה האם – אשה יורשת את בנה.

מפשט הגמרא נראה
שאמא תקדים את האב. ממש כמו ההווא אמינא כאן.

רשב"ם מצמם
את השיטה:

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קיד עמוד ב

יורשת את בנה – וה"ה לבתה במקום שאין האב אבל אם אביו קיים
הוא קודם
דלהכי מיהא אהני משפחת אב שקרויה משפחה להקדים שאר האב לשאר האם.

התוספות עוד יותר מצמצם רק למציאות של גיורת:

תוספות מסכת בבא בתרא דף קיד עמוד ב

ונראה לרבינו תם ולר"י דבגיורת קאמר דיורשת
את בנה ונפקא מינה שלא יהיו נכסיו הפקר.

"אמר רבא, אמר
קרא: +במדבר כ"ו /כ"ז/+ ממשפחתו וירש אותה – משפחת אב קרויה משפחה, משפחת
אם אינה קרויה משפחה, דכתיב: +במדבר א'+ למשפחותם לבית אבותם
"

הגמרא דוחה את האמא
ומוסיפה פרמטר חדש- "משפחה". כלומר, אמנם מצד "שארות" אכן
האמא גוברת אלא שישנו קשר נוסף שמתקיים בנחלה – "משפחה".

האם אמא לא נחשבת
משפחה? איך אפשר לומר כן?

המקור של הגמרא הוא
מהפסוק של מנין בני ישראל:

במדבר פרק א פסוק ב:

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל
עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל
זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:

רש"י:

למשפחתם – דע מנין
כל שבט ושבט:

לבית אבתם – מי שאביו
משבט אחד ואמו משבט אחרי  יקום על שבט אביו:

משום מה במפקד של
בני ישראל הייחוס הולך ארח משפחת האב. כלל זה לא מהווה ציווי נקודתי למפקד החד
פעמי אלא כלל הוא ולכן גם אצלנו אמא לא יורשת.

במפקד אנו מוצאים
ייחוס שבטי מאוד חזק:

במדבר פרק א פסוק יח
:

וְאֵת כָּל הָעֵדָה
הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם
בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם:

רש"י:

ויתילדו על משפחתם
– הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת (לידתם) [לידת] כל אחד ואחד, להתייחס על השבט:

מדוע כשמונים את
ישראל מונים דווקא לבית אבותם?

אנחנו נמשיך את
מהלך הגמרא וננסה להבין ממהלך הסוגיה מהו המרכיב הזה של המשפחה ומדוע הוא שייך באב
ולא באם.

"ומשפחת אם אינה
קרויה משפחה? והא כתיב: +שופטים י"ז+ ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא
לוי והוא גר שם, הא גופא קשיא, אמרת והוא לוי – אלמא מלוי אתי, ממשפחת יהודה – אלמא
מיהודה אתי! אלא לאו דאבוה מלוי ואימיה מיהודה, וקאמר: ממשפחת יהודה!
"

 

הגמרא מנסה להכניס
גם את האמא להיחשב משפחה. גם לאם יש אופי משפחתי. עובדה שהייחוס שפירט התנ"ך
הוא לגבי אמו וזה בכינוי של "ממשפחת יהודה".

 

"אמר רבא בר רב
חנן: לא, גברא דשמיה לוי
"

 

תשובה זו של הגמרא
נראית תמוהה. הרי ברור שזה לא פשט הפסוקים. גם מההקשר של הפסוקים (כפי שתקשה
הגמרא) וגם מהמושג "הנער הלוי" עם ה"א, אי אפשר לומר ששמו לוי
ואביו משבט יהודה. אם הגמרא בכל אופן מטה את פשט הפסוקים למהלך זה, יוצא
שה"שם" זה עיקר הגדרתו של אדם. לכן הכתוב קורא אותו "והוא
לוי" כאילו זה תואר של הנער.

את הקמת השם בנחלה
אנחנו מוצאים ביבם:

דברים פרק כה פסוק
ו

וְהָיָה הַבְּכוֹר
אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל:

רש"י:

יקום על שם אחיו –
זה שייבם את אשתו יטול נחלת המת בנכסי אביו:

בפשט הפסוק מדובר על
הבכור אשר תלד זקוקת היבום, על ידי שיוולד ילד כך תקום שם האח המת. בתורה
שבע"פ הבינו שמדובר ביבם בעצמו, ממילא הקמת השם נעשה דרכו- הוא מקבל את נחלת
אחיו המת. אם נחבר את שני הדברים- הקמת שם המת וקבלת נחלת אחיו, יוצא כך:

איך הוא מקים את שם
אחיו המת? על ידי קבלת נחלתו. מה קורה בו זמנית כשהוא מקבל את נחלת אחיו המת? קם
שם. את לשון "קם" מביא רש"י גם על המפקד (שהבאנו למעלה):

"לבית אבתם –
מי שאביו משבט אחד ואמו משבט אחר יקום על שבט אביו".

כאשר הגמרא מדגישה
את הדומיננטיות של ה"שם" ממילא יוצא "משפחת האם" החוצה. המושג
של "שם" קיים אצל האבא בלבד. "שם" זה ענין ערטילאי יותר, זה
רק הכינוי של דבר ולא גוף הדבר. בנחלה השם והנחלה הם מאוחדים זה בזה. הנחלה
מעבירה את השם ועוברת רק למי שיש לו שם. לכן אמא לא קרויה משפחה. לכן כל הפסוקים
של פסל מיכה משועבדים לכיוון זה. הגדרת הנער שהגיע למיכה הוא על פי שמו. הגדרה זו
מתאימה את מה שראינו מקודם לגבי ה"לובן" שהזכר נותן לולד. מדובר על צד
יותר נבדל מהגוף. ביחס זה פחות חשוב הגנטיקה והצד הגופני-ביולוגי האמיתי, אלא יותר
השם. השם זה כמו מהות הדבר.

אי הכי, היינו דקאמר
מיכה: +שופטים י"ז+ עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן?

שואלת הגמרא,
רואים בבירור מפשט הכתובים שמיכה שמח על כך שהיה לו הלוי לכהן. זאת אומרת, שיש
התייחסות לתואר של הנער ולא רק לשמו. כמובן שהתואר נובע מהגנטיקה שלו, עצם
היותו לוי. בכך הגמרא מנסה להחזיר את הצד הגופני (שמתאים ליחס ההולדתי שקיים ביחס
שבין אמא לבנה). וממילא ניתן יהיה עדיין לומר שמשפחת אם קרויה משפחה.

אין, דאיתרמי ליה גברא
דשמיה לוי.

 

 

בתשובת הגמרא היא
שוב משליטה את ה"שם" להיות הגורם הדומיננטי ביותר. מה שחשוב למיכה
והסיבה להיותו מרוצה היה העובדה שמישהו שקוראים לו "לוי" היה כהן.

לכאורה סיפוק
מעובדה כזאת היא מגוחכת? מדוע שזה יהיה נקודה משמחת? ברור שעל פי הפשט היה נער לוי
באמת שהוא עשה אותו כהן?!

הגמרא בהעמדה זו
לפשט הפסוקים הופכת את ה"שם" של האדם להיות יותר חשוב אפילו מהגנטיקה
ושינוי הטבע הגופני.

הריטב"א
ממעיט קצת מהדיוק שלנו:

ריטב"א קט: ד"ה
דאיתרמי ליה גברא דשמיה לוי: פירוש שגם בזה היה שמח לפי שהיו סבורין העם שהוא
לוי ממש.

על פי הריטב"א
העם המשיך להאמין שהוא היה לוי. גם אצל הריטב"א יש זכר לכך שהשם הוא זה ששולט
(עובדה שזה הצליח לעבוד על כל העם), אלא שאצל מיכה בעצמו לא היה שמחה מעצם שינוי
השם אלא מהתייחסות העם אליו.

בשלב זה משפחת אב
בלבד קרויה משפחה.

וכי לוי שמו? והלא
יהונתן שמו, שנאמ': +שופטים י"ח+ ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים
לשבט הדני. אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: +דברי הימים
א' כ"ג+ בני משה גרשם ואליעזר! אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה,
הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה – תלאו הכתוב ביהודה.

הגמרא עכשיו משנה את
הפירוש של הפסוקים. אין בכוונת התיאור של הפסוקים לייחס את ייחוסו ההסטורי. לא
קוראים לו "לוי", אלא יהונתן, גם לא קוראים לסבא שלו מנשה אלא משה.
הייחוס שמופיע בפסוקים הוא ענין של התנהגות ומעשים.

שאלות:

אבל בפסוקים עצמם כן
כתוב הייחוס כאילו זה הסטורי? לכאורה זה כן סבא שלו? הרי מנשה הוא בכלל לא קשור
אליו בכלל!? לפחות אם מדמים לאיזה מלך רשע שעבד עבודה זרה היה צריך להביא מישהו
יותר קרוב? בעצם היה אפשר להביא כל אחד? איך אפשר לייחס למישהו שעוד לא נולד?  וגם אם כן, אז שיהיה מיוחס למנשה ולא לשבט
יהודה?! האם חטאיו של מנשה הם בגלל שהוא משבט יהודה? יהודה בכלל היה צדיק! איך יש
כאן כזה דילוג של דורות ושל בני אדם?

המהרש"א מסביר:

מהרש"א קט:  ד"ה מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה
כו':  הנו"ן תלויה לרמוז שתלאו
ליהונתן בשם מנשה שהוא ע"י נו"ן התלויה בשם ולא משה הכתוב, ולפי שמשם
מנשה יוצא שם משה נקט שם מנשה ולא שם שאר מלכים שהיו ג"כ עובדי עכומ"ז

דברי המהרש"א
מבארים לנו שהסיבה שהגמרא הביאה דווקא את ממנשה כי מתוך השם "מנשה"
(באתותיות) יוצא שם "משה" (בלי האות נו"ן).

צריך להבין שכאן
הגמרא יוצרת הגדרה חדשה של ייחוס. לא הגנטיקה והביולוגיה העובדתיים קובעים את
ייחוסו של אדם. המעשים שלו וההתנהגות שלו קובעים. לא הטבע המוטבע בו, אלא הבחירה
שהוא החליט לבחור. לכן התנהגותו ומעשיו של יהונתן גורמים לו להתייחס אחר מישהו
שכלל לא ממשפחתו. כלומר הוא במעשיו ובבחירתו קובע את הגנטיקה שלו (לפחות
גורם לכתוב "לתלות" כך). אם נסכם, המעשים של אדם גורמים ליצירת הייחוס
(ברמה של "תליית הכתוב").  דברי
המהרש"א עושים כן בצורה עוד יותר חריפה-
הסיבה לתליית הכתוב במנשה דווקא היא כי באותיות שמו יש את שם משה, כלומר
השם בצורה טוטאלית, עם אותיותיו מסוגלים ליצור ייחוס משפחתי.

איך זה משליך על
הבנת המושג "משפחת אב קרויה משפחה"?

כפי שחילקנו, צד האם
היא הצד היותר בשרי מבין השנים, היא נותנת את האודם. גם בפשטות, היא זאת שמולידה
אותו מגופה. אלא שהאבא מביא צד של ה"לובן", זה הצד היותר שמימי וגם הצד
היותר "שמי" (מלשון שם). יחס זה של האב הוא פחות צמוד לגופו של הולד. זה
פחות גנטי-ביולוגי. ממילא מה שתופס את הדומיננטיות אלה הם מעשיו ופעולותיו
והתנהגותו של האדם.הראיה של הגמרא מביאה לנו בדיוק את הנקודה הזו, הייחוס (ההולדתי
לכאורה) בפסוקים הוא לא על פי הגנטיקה העובדתי אלא על פי המעשים. בכוח המעשים  וה"שם" להגדיר את המקור ההולדתי. לכן
רק משפחת אב קרויה משפחה.

בנוסף לכך צריך לומר
שהירושה כאשר היא מכוחה של האב יש ביוכלתה לדלג דורות, לקפוץ דורות, לחבר עבר
ועתיד. יש לירושת האבא יכולת לרדת לתוכן הפנימי ולהגיע עד ה"תכונה".
מכיוון שהוא חושף את התכונה, ואת הייחוס השבטי הוא תולה ביהודה כשהוא מתכוון
למנשה.

מעין זה אכן אנו
מוצאים בדין ה"משמוש" נחלה וירושה בקבר:

תלמוד בבלי מסכת בבא
בתרא דף קטו עמוד א:

תנו רבנן: בן – אין
לי אלא בן; בן הבן, או בת הבן, או בן בת הבן מנין? תלמוד לומר: אין לו – עיין עליו.
בת – אין לי אלא בת; בת הבת, ובן הבת, ובת בן הבת מנין? ת"ל: אין לו – עיין עליו.

הא כיצד? נחלה ממשמשת
והולכת עד ראובן
.

"אמר רבי יוחנן
משום
רבי שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל."

 

 

ברור שאין הגמרא
סתם גולשת לדבר בנושאים צדדיים. אנחנו ננסה לבאר איך המשך הדיון נוגע לענייננו
ולהבנת המושג של משפחת אם אינה קרויה משפחה.

"רבי יוסי בר
חנינא אמר, מהכא: +מלכים א' א'+ וגם הוא טוב תואר מאד ואותו ילדה אחרי אבשלום, והלא
אדניה בן חגית ואבשלום בן מעכה! אלא, מתוך שעשה מעשה אבשלום דמרד במלכות – תלאו הכתוב
באבשלום, (ה"נ, מתוך שעשה מעשה מנשה – תלאו הכתוב במנשה)"

 

 

רבי יוסי בר חנינא
לומד גם על אדוניהו שעשה מעשה כמו של אבשלום, ומרד במלכות ולכן תלאו באם אבשלום.

מה ההבדל בין זה
לבין הלימוד הקודם?

אם נדקדק נראה
שכאן הייחוס המשותף הוא של האמא. לא רק שמעשים גורמים להיווצרות הייחוס האבהי (או
סבא) אלא כאן גם קובעים את אמו, מקור הולדתו. זאת אומרת שפעולותיו של אדם מגדירים
את מקורו ההולדתי, כאילו הוא יולד את עצמו על פי פעולותיו.

כך מבאר היד רמה:

יד רמה קט:  אלא מתוך שעשה מעשה אבשלום שמרד במלכות תלאו
הכתוב באבשלום כאילו ילדתו אמו של אבשלום.

בשלב זה לא
"מסתפק" הצד הפועל והמעשי של האדם לקבוע את תכונתו ואת הייחוס שלו הגברי
אלא גם "פולש" ומרחיב לקבוע את מקור הולדתו (האימהי).

"אמר רבי אלעזר:
לעולם ידבק אדם בטובים, שהרי משה שנשא בת יתרו – יצא ממנו יהונתן אהרן שנשא בת עמינדב
– יצא ממנו פנחס."

 

 

כאן הגמרא מייחסת
חשיבות לגנטיקה,- הסיבה לכך שיצאו רשעים או צדיקים זה בגלל שרשרת הייחוס שלהם, (ולא  בגלל בחירתם החופשית). אם תדבק בטובים יצאו ממך
טובים  וכו'. אלא שאם נשים לב הייחוס כאן
הוא לא בנשותיהן של משה ואהרון אלא באבות של נשותיהם. כלומר, האב קובע את התכונה
הטבעית לשרשרת הדורות שיוצא ממנו. האבא כאן תופס כביכול את התפקיד של האמא (הטבעת
התכונה הגופנית הולדתית). אם עד עכשיו הפעולה והמעשים קבעו את המקור, כאן -המקור
ההתנהגותי (לעולם ידבק בטובים- כלומר, צדיקים במעשיהם) מהווה את הקביעה האבסלוטית
של הטבע  האדם.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *