א.
פתיחה.

ב.
מלאכות שבת מהמשכן.

ג.
סיכום ומסקנת ביניים.

ד.
לימוד ספציפי בתוך המשכן – הקדמת
ה"אגלי טל".

ה.
סיכום.

 

א. פתיחה

איסורי המלאכה בשבת הם נקודה מרכזית ביותר בהלכות שבת וצביון השבת
לכולנו. להרבה מאיתנו זה אפילו מעיק לפעמים האיסורים וההגבלות המוטלות עלינו ביום
זה. הרבה פעמים נראה שההלכה קובעת איסורים וגדרים למלאכות לאו דווקא על פי מה
שאנחנו היינו מגדירים כמלאכה. הקריטריונים שלנו ל"מנוחה" (בהנחה שטחית
שזוהי מטרת השבת)  הם הרבה פעמים שונים
מגדרי ה-39 אבות מלאכה. ( דוגמאות רבות יש לכך- הוצאת מחט מרשות היחיד לרשות הרבים
לעומת סחיבת דברים כבדים בתוך הבית, הדלקת אור בחדר שאינה דורשת מאמץ כל כך, הגדרת
איסור בישול גם בדברים שאינם אוכל למרות שבישול עבורנו פירושו רק באוכלים, קשירת
קשר כפול בנעליים וכו'). נוסיף לכך את העובדה שעל פי התורה מי שמחלל שבת נענש במיתת
סקילה. ברור שבראיה פשוטה עונש זה הוא מוגזם לגמרי. מדוע שמישהו שהדליק את המתג
אור החשמלי יתחייב סקילה? מה שמצביע כנראה על המשקל הרב שמייחסת התורה למלאכות
אלו. כידוע, מלאכות השבת עצמם נלמדו ממלאכות המשכן. במאמר זה ננסה לבאר את המשמעות
של המלאכות בשבת, על פי מה נקבעו, מה ההשלכות לגבינו  בהבנת מסכת שבת ובהתייחסות לשאלות שהעלינו.

ב. מלאכות השבת מהמשכן

מפורש במספר מקומות שהמלאכות נלמדו מהמשכן:

מסכת שבת פרק יא משניות א'-ב' :

הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים, מרשות הרבים לרשות היחיד – חייב.
מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, רבי עקיבא – מחייב, וחכמים פוטרין.
כיצד: שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים, המושיט והזורק מזו לזו – פטור. היו
שתיהן בדיוטא אחת, המושיט – חייב, והזורק – פטור, שכך היתה עבודת הלויים: שתי
עגלות זו אחר זו ברשות הרבים, מושיטין הקרשים מזו לזו, אבל לא זורקין
.

רש"י :

גזוזטראות – זיזין היוצאין מן הכותל ומניחין עליהן נסרים להלך.

זו כנגד זו – בשני צידי רשות הרבים והן רשות היחיד שגבוהות עשרה
ורחבות ארבעה.

פטור – שלא מצינו זריקה והושטה במלאכת המשכן מרשות היחיד לרשות היחיד
ורחב רשות הרבים מפסיק ביניהן, שלא היתה עבודת הלוים כך להושיט קרשים מעגלה
לעגלה שבצדה, אלא לעגלה שלפניה (ושלאחריה), שארבע עגלות היו לבני מררי שהיו נושאין
קרשי המשכן והן הולכין שתים כאחד, זו בצד זו כדאמרינן בגמרא, וכשהיו פורקין את
המשכן לטעון על העגלות – היו מעמידין העגלות כדרך הליכתן, שתים זו אצל זו סמוך
למשכן, ושתים זו אצל זו לפניהם, דרך הליכתן לאורך רשות הרבים, שהיו רוצים להלך אחר
עמוד הענן ההולך לפניהם, ופורקי המשכן היו מושיטין הקרשים לאותן שעל שתי העגלות
הסמוכות למשכן, והן מושיטין לאותן שלפניהם, אבל מעגלה לעגלה שבצדה – לא היו צריכין
להושיט, שהרי שתיהן סמוכות לפורקי המשכן.

שכך היתה עבודת הלוים – ומפרש ואזיל כיצד מצינו כזו בעבודתן – שבשתי
עגלות זו אחר זו ברשות הרבים פורקי משכן מושיטין לאותן שעל העגלות שאצלן, והן
מושיטין לאלו שלפניהם, אבל לא זורקין, שאין אותן קרשים נזרקות מפני כובדן.

אנחנו רואים שהגדרים לקביעת איסור העברת קרשים נלמדים מאופן העברת
הקרשים על ידי הלויים במדבר. ה"עגלה" היא בעצם "רשות היחיד",
ה"מדבר" היא "רשות הרבים". היות והקרשים היו כבדים הם לא היו
זורקים אותם, ולכן העתקנו תבנית זאת לפטור את הזורק חפצים בשבת.

שאלות:

מה הקשר?

מדוע אנחנו מעתיקים מהם?

האם אנחנו גם מעבירים קרשים במדבר?

מדוע שהקריטריונים  האלה יחולו
גם לגבי דברים שהם לא כבדים?

לכאורה זה כבר הרחבה מעבר למציאות שהיתה במשכן! לכאורה לא שייך כבר
להקיש לכלל המקרים מבחינה הלכתית?!

מקום נוסף שלומדים מהמשכן במשנה:

מסכת שבת פרק י' משנה ג':

המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב, שכן
משא בני קהת
. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה
למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך
המוציאין.

רש":

שכן משא בני קהת – בכתף ישאו (במדבר ז), וימין ושמאל וחיק – אורח
ארעא
, ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד
ירושלמי: ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן
המשחה, [שמן] אחד בימין, [ושמן] אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף.

 

יוצא שצורת הנשיאה של חפצים
למדו מאופן החזקת הלויים בני קהת את המשכן במדבר.

מקור נוסף יותר מפורט בברייתא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מט עמוד ב :

הדור יתבי וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד
מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן… תניא כמאן דאמר כנגד עבודות
המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם
לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא
תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא
תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה – ואתם לא תוציאו מרשות
היחיד לרשות היחיד.

רש"י :

כנגד עבודות המשכן – אותן המנויות שם בפרק כלל גדול היו צריכין
למשכן, ופרשת שבת נסמכה לפרשת מלאכת המשכן ללמוד הימנה.

הם זרעו וקצרו סמנין – לצבוע תכלת ועורות אילים, וטחנו ולשו
נמי סמנין לצבוע, ואופה דקתני במתניתין באבות מלאכות – הוא בישול סמנין,
אלא דנקט סידורה דפת, והכי מפרש בפרק כלל גדול (שבת עד, ב).

עגלה – רשות היחיד, שגבוהה עשרה ורחבה ארבעה.

דרך רשות הרבים – דאויר שבין העגלות רשות הרבים.

יוצא שכל המלאכות ופרטיהן נלמדו מאופן עשיית המלאכה בהקשר המשכן. רש"י
דואג לפרט ספציפית היכן בדיוק ולשם מה עשו כל מלאכה (על המשמעות הספציפית יותר של
כל מלאכה נפרט בהמשך).

שאלות:

אז מה?

למה למדו כך?

האם ניתן לומר שכל הדיונים בגמרא המנסות לברר מנין נלמדו המלאכות
מהמשכן הם דיונים היסטוריים בלבד?

האם יש לכך בכלל השלכות מעשיות ונפקא מינות איפה היה במשכן?

אם מבחינה היסטורית אנחנו מעתיקים את מה שהיה אז, אז לא מובן
בכלל:

הרי יתכנו שינויים במלאכות…כמו כן, מנין ידעו איזה מלאכות לקחת
ואיזה לא לקחת?

הרי ברור שהיו עוד הרבה מלאכות שנעשו במשכן שלא למדו מהם איסור
מלאכה?!

על הבעייתיות בלימוד המלאכות מהמשכן ניתן לראות מהגמרא בדף ע"ג.
הגמרא דנה בחילוקים ההגדרתיים שבין המלאכות השונות שנמנו במשנה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עג עמוד ב :

"הזורה הבורר והטוחן והמרקד"

היינו זורה היינו בורר היינו מרקד! – אביי ורבא דאמרי
תרוייהו: כל מילתא דהויא במשכן, אף על גב דאיכא דדמיא לה – חשיב לה

רש"י מסכת שבת דף עג עמוד ב

היינו – כמו הי ניהו, כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת, והלא
כולן מלאכה אחת הן
דמפריש אוכל מן הפסולת.

תוספות מסכת שבת דף מט עמוד ב :

ארבעים אבות מלאכות חסר אחת כנגד מי – דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי
והוה לן למחשבינהו כולן כאחת כדפריך בפרק כלל גדול (לקמן עג:) היינו זורה היינו
בורר היינו מרקד ומשום חילוק מועט שביניהם לא הוה מחלקינן להו אי לאו דקים להו
דל"ט מלאכות הן כנגד שום דבר
לכך בעי כנגד מי.

כאן עולה השאלה:

האם רק בגלל שאנחנו יודעים שיש שלושים ותשע מלאכות אנחנו כבר דוחקים
לחלקו ולמצוא עוד בצורה מלאכותית (לא אמיתית)?

גם משאלת הגמרא, פירוש רש"י והערת התוספות רואים שאילולא החילוק
של המשנה ושל חז"ל ב-39 מלאכות השונות לא היה מובן מאליו החלוקה. הרי ישנם
פעולות שממש דומות זו לזו. רק בגלל היותו במשכן קיבל את הלגיטימציה שלו.

מכאן צריך להסיק שהלימוד מהמשכן הוא מבחינה מהותית.

הלימוד מהמשכן אמורה ללמד אותנו משהו לגבי המלאכות עצמם- תכלית
המלאכות
.

מהו תכלית של מלאכות המשכן? בניית בית לה'. השראת שכינה במעשה ידינו,
במלאכות שלנו. מקור המלאכות אינו קשור בכלל במאמץ שדרוש בעשיית המלאכה (כפי
שאמרנו שמלאכת הוצאה למשל שלהוציא מחט קטן מחוץ לדלת יהיה אסור אבל לסחוב שולחן
כבד כל היום במדרגות הבניין יהיה מותר). זה גם לא קשור למה שנראה חשוב
בעינינו.

ההסתכלות צריכה לנסות לחפש איפה היצירה. כך היה בבניית המשכן,
יצירה.

חיזוק לכך ניתן ללמוד מההווא אמינא של הגמרא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עג עמוד א :

משנה:

 אבות מלאכות ארבעים חסר
אחת…

גמרא:

מנינא למה לי? אמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחד – חייב על כל
אחת ואחת.

רש"י :

מנינא למה לי – ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי
ארבעין נינהו
.

שאם עשאן כו' – ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה
חטאות עליו.

הגמרא מבינה שאם לא היה כתוב במשנה את המנין "ארבעים חסר
אחת" היינו מבינים שכדי להתחייב בשבת צריך לעבור על כל ה-39 מלאכות ביחד. מה
ההיגיון בדבר הזה? אלא שאם מסתכלים על המכלול של בניית המשכן וזוהי התוצאה
הסופית ברור שצריך לעבור על הכול, כלומר באמת  צריך לסיים ו"לבנות משכן" כדי
להתחייב.

אכן מסקנת הגמרא שלא כך. בתוך כל אב מלאכה ספציפי יש יצירה בפני
עצמה.

ההשלכות ההלכתיות מלימוד זה הם עצומות.

הגדרים והקריטריונים לקביעת המלאכות לא יהיו בהגיון רגיל. יהיו
התייחסויות לפעולות שמבחינתנו אינם נחשבות כל כך. כאשר נראה מחלוקת בגמרא או
בראשונים לגבי המלאכות השונות תמיד תהיה דעה אחת שמושכת יותר לכיוון היצירה
הייחודית של בנין המשכן ומלאכות היצירה.

דוגמא לכך ניתן לראות בדיון של הגמרא לגבי איסור של טווייה:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עד עמוד ב :

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת –
חייב שלש חטאות; אחת משום גוזז, ואחת משום מנפץ, ואחת משום טווה. רב כהנא אמר: אין
דרך גזיזה בכך, ואין דרך מנפץ בכך, ואין דרך טווי בכך. ולא? והתניא משמיה
דרבי נחמיה: שטוף בעזים וטוו בעזים! אלמא: טוויה על גבי בהמה שמה טוויה! חכמה
יתירה שאני
.

רש"י :

שטוף בעזים וטוו בעזים – קרא קדריש טוו את העזים (שמות לה) – בגופן
של עזים משמע.

חכמה יתירה – כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט – אין דרכו בכך,
והוי כלאחר יד.

 

תוספות מסכת שבת דף עד עמוד ב :

חכמה יתירה שאני – והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם.

לפי רבה בר בר חנה הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלוש חטאות. הוא
מביא ראיה לדבריו מהטווייה שהייתה על ידי הנשים במשכן שכתוב במפורש שהם טוו את
העיזים.

לעומת זאת רב כהנא סובר שאין זה מלאכה ואף על פי שעשו כך במשכן, לא
ניתן ללמוד משם לכולם כי זה "חכמה יתירה".

שאלות:

מהו יסוד המחלוקת?

מה כל כך "חכמה יתירה"?

מה גילו הנשים שלא ידעו מלפני כן?

נראה שהמחלוקת הוא עד כמה אני לוקח מהמשכן. לפי רבה בר בר חנה
אני לוקח הכול מהמשכן. אנחנו באופן טוטאלי מקבלים את מעגל וגדרי המלאכות של המשכן.עולם
המשכן
הוא לגמרי הקובע אצלנו בשבת. לעומתו רב כהנא אמנם לומד מהמשכן אך
לא בצורה טוטאלית. אצל רב כהנא יש "סינון" של הגיון ושל דרך העולם
הנורמאלי
שלנו. אם אין זה דרך העולם לעשות כך אין זה יחשב כמלאכה, אע"פ
שיתכן שמבחינה היסטורית זה היה במשכן.חכמת הנשים הייתה לא בטווייה הטכנית אלא
באופן היצירה. צריך להבין שההבדל שבין טוויה על גבי הבהמה לבין טווייה אחרי שקיצצו
את הצמר הוא  ברמת החיים והיצירה שבדבר.
כאשר "טווים את העיזים" פירוש הדבר שטווים לא רק צמר של עז אלא את העז
עצמו
. בכך משאירים את הצמר ברמת החיות של העז עצמו. כפי שביארנו כבר, מטרות
המלאכות במשכן לא היו רק טכניות גרידא אלא מטרתם הייתה היצירה והשראת השכינה במשכן.
לכן הגדרים של המלאכות "מחפשים" משהו אחר (ולא רק מאמץ או חשיבות
בעינינו שהרי כבר שאלנו- איך ידעו מה לבחור? מדוע חילקו בין דברים שנראים לנו
דומה? וכו'. על פי זה החילוק הוא היצירות השונות), אנחנו מחפשים את נקודת
היצירה המיוחדת
. לפי רבה בר בר חנה נקודת היצירה היא גבוהה ביותר עד כדי אי
התחשבות בריחוק של המלאכה מעולם האדם.(כפי שביארנו ביצירה הייחודית של הנשים
בטוויית העיזים).

כך גם צריך להסביר מחלוקת במסכת בבא בתרא. הגמרא דנה האם היזק שבא על
ידי הרוח תחשב כנזק או לא:

מסכת בבא בתרא דף כו' עמוד א':

"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא
רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה
הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא
מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא
מאי שנא מ…"

רש"י:

מאי שנא מזורה. בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב
ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו:

היינו זורה ורוח מסייעתו. כי היכי דלענין שבת
הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה:

ולרבינא מאי שנא כו'. בשלמא זורה ורוח
מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת
אסרה תורה
וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (דף ס.):

הגמרא דנה האם נזק שבא לאדם על ידי סיוע מהרוח נחש כנזק ישיר או
שבגלל שזה על ידי הרוח אין זה ישירות. לפימר בר רב אשי חייב כי זה בדיוק כמו מלאכת
"הזורה" בשבת שאף על פי שזה נעשה על ידי הרוח האשם חייב בחילול שבת.
לעומתו רבינא לא מקבל את ההשוואה למלאכת "הזורה".

רש"י מסביר את יסוד המחלוקת שביניהם. לפי מרימר יש מקום
לדמיון והעתקה מדיני שבת לדיני נזיקין. לפי רבינא אין מקום לדמיון והעתקה
מהגדרה של מלאכת שבת , "מלאכת מחשבת" לדיני ממונות.

על פי דברינו המחלוקת כאן היא ברמת השייכות של מלאכות שבת –
"מלאכות מחשבת" לעולמנו הפשוט. יש להבין שדיני נזק ודיני ממונות מבטאים
את המציאות הרגילה הפשוטה שלנו. זה פחות שייך לתורה במובן שזה עולם אנושי יותר (גם
לגויים יש כסף וחוקים של נזק). לפי מרימר ההגדרות הנבדלות של שבת כן
משפיעות ושייכות גם בעולם הכסף שלנו. (או שנאמר שדיני הממון שלו הם נבדלים יותר או
שנאמר שדיני שבת שלו הם פשוטים יותר). לפי רבינא אין דמיון כלל בין שני
הנושאים. מלאכת מחשבת זה הגדרה ייחודית נבדלת שלא שייכת לעולמנו הממוני (דיני
נזק).

אופן התבוננות שונה נראה באופן תצוגת המלאכות במשנה ובגמרא:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עד עמוד ב

"והלש והאופה".

אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן, ונקט אופה! – תנא
דידן – סידורא דפת נקט.

רש"י מסכת שבת דף עד עמוד ב:

ונקט אופה – דלא שייך במלאכת המשכן כלל.

סדורא דפת – שהתחיל בו נקט, ואופה במקום בשול דסממנין הוא, דהוא
בישול דפת.

 

רש"י מסכת שבת דף עג עמוד א:

האופה – לא הוה במשכן, דלא שייך אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת
המשכן, אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני

 

הגמרא שואלת מדוע התנא של המשנה כתב "האופה" במקום "בישול
סממנים". הרי לא היה בכלל אפיית פת במשכן, ואם מלאכות השבת נלמדו מהמשכן
לכאורה כך היה צריך לשנות במשנה?! הגמרא עונה שהתנא העדיף לכתוב על "סידורא
דפת".

צריך להבין שהיכולת והרצון של התנא לכתוב בסידורא דפת אף  כנגד המקור המקורי נובע מרצון התנא לקרב את
מלאכות השבת לעולמו של האדם. על פי זה מלאכות השבת לא מופיעות לנו על פי גדרים
משונים מופלאים אלא שהם צריכים להיות חלק מעולמנו הרגיל. בעולמו הרגיל יותר של
האדם יש סידורא דפת ביומיום (ולא מבישול הסממנים).

חשוב לציין:

אין מדובר פה על ויתור מעשה היצירה של המשכן. הרי גם התנא של משנתנו
מודה שמלאכות השבת נלמדו מהמשכן. כלומר גם לפי שיטתו יש כאן מעשה יצירה של השראת
שכינה אלא שלשיטתו מקום ההופעה של יצירה זו, או ההתלבשות של יצירה זו יורדת
ומופיעה דווקא בעולמו הרגיל יותר של האדם.

 

ג. סיכום ומסקנת ביניים

עד כאן ראינו את הלימוד של מלאכות השבת מהמשכן. מזה למדנו על המשמעות
המיוחדת של 39 מלאכות השבת- 39 יצירות השבת. הגדרים המחייבים לא תמיד יהיו זהים
לקריטריונים שלנו. הסיבה לכך היא שמעשים רבים שאנחנו עושים בחיים הם
"סתמיים". כלומר, שמעשינו (לפעמים) נטולים כל ערך ומשמעות של יצירה,
ומהווים רק פעולות של "הכרח" ופרקטיקה סתמית.

ראינו דעות שונות ביחס לרמת ה"ירידה" של העולם המופלא של
המשכן לתוך עולמנו.

מסקנה כללית:

כל הבנה שונה או מחלוקת לגבי הגדרים של המלאכות ו"מלאכת
מחשבת" משליכים על הבנת מהות השבת. כלומר מהי השבת עליה אנו מצווים לחיות
ולחוות. אם נאמר שגדרי המלאכה המחייבים הם מהמלאכות המופלאות יותר, יוצא שהשבת
שלנו היא אכן מופלאת יותר.כהשלכה כללית יותר, יש לכך השלכה גם על ששת ימי המעשה
שלנו. שהרי התורה אסרה מלאכה וחייבה אותנו לשבות ממלאכה של ששת ימי שמעשה. ממילא יוצא
שאותם דברים האסורים בשבת גם כן מגדירים לנו את סוגי המלאכות שלנו בימות החול. יש
כאן נגיעה בשאלה על איזה רמה של יצירה אנו אמורים להגיע בימות החול ובחיים. באיזה
רמת חיים אנו חיים? (או צריכים לחיות).

 

ד. הלימוד הספציפי בתוך המשכן עצמו – חקירת ה"אגלי טל"

עד כאן עסקנו בעצם הלימוד מהמשכן. כעת נתבונן ונראה שיש משמעות גדולה
גם בתוך זה, מאיפה בתוך המשכן למדנו. מאיזה חלק במשכן העתקנו את
המלאכות? נראה שישנם מספר רבדים אפשריים גם בתוך עולם המשכן. אנחנו נלך בעקבות
חקירה שחקר ה"אגלי טל" (בעל האבני נזר).

לשם כך רק נקדים מקור מהירושלמי המפרט על נשיאת בני קהת על מנת להקל
את ההבנה בתוך דבריו:

 

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק י' הלכה ג':

רבי יוסי בעי מעתה הוציא כגרוגרת על כתיפו חייב והן משא בני קהת
וכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן
הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן המאור בימינו וקטרת
הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של יום תלויה בזורעו שמן המשחה
איכן היה נתון רבי
אבון בשם רבי אלעזר כמין צלוחית קטנה היה לו באפונדתו

 

זה מוסב על המשנה:

 

מסכת שבת פרק י' משנה ג':

המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתיפיו – חייב, שכן
משא בני קהת
. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו, ובשערו, ובפונדתו ופיה
למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו – פטור, שלא הוציא כדרך
המוציאין.

רש":

שכן משא בני קהת – בכתף ישאו (במדבר ז), וימין ושמאל וחיק – אורח
ארעא
, ובשם רבינו יצחק בר יהודה מצאתי, שאמר בשם רב האי, שמפורש בהתלמוד
ירושלמי: ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן
המשחה, [שמן] אחד בימין, [ושמן] אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף.

 

 

אגלי טל (בתחילת הספר בפתיחה):

 

"א.

שכל הפעולות החשובות שהוצרכו למשכן שעשה משה במדבר…ועוד בש"ס
בכמה מקומות דכל מידי דשבת ממשכן גמרינן.

ב.

ויש לחקור בזה שתי חקירות.
א. אי גמרינן ג"כ מקורבנות שבמשכן או דלמא לא ילפינן אלא ממשכן עצמו.
ב. זריעה וקצירה ואינל מלאכות דפירש רש"י בפרק כלל גדול ע"ג. שניו
בסממנים של מלאכת המשכן והכי איתא במכלתין מ"ט: אין חייבין אלא על מלאכה
שכיוצא בה היתה במשכן הם זרעו ואתם אל תזרעו הם קצרו ואתם אל תקצרו ופירש
רש"י הם זרעו וקצרו סמנין לצבוע תכלת ועורות אילים וטחנו ולשו נמי סמנין
לצבוע עכ"ל. אם לאחר שנצטוו  על
מלאכת המשכן זרעו וקצרו וכו'. או דלמא דמכבר היה מצוי בידים אלא דמכל מקום דמאחר
שדברים אלו באים ע"י חרישה וזריעה וכו' חשיב דברים אלו היה במשכן
.

ג.

ולאחר העיון נראה דשתי  חקירות אלו תלויים זה בזה. ותחילה נבאר חקירה
הראשונה.

ד.

והנה רש"י במשנה דפרק
כלל גדול ע"ג. ובדף מ"ט: שהבאנו לעיל שפירש זריעה וקצירה וכו' בסמנים
שהיו צריכין לצבוע ולא פירש בזריעת חיטין למנחות, משמע דסבירא ליה דלא
ילפינן אלא ממשכן עצמו ולא מקורבנות שהוקבו במשכן. וכו יש להוכיח מדמקשה הש"ס
ע"ד: גבי מלאכת האופה, שבק תנא דידן בישול סממנין דהוה במשכן ונקט אופה דלא
הוה במשכן, ואי אמרת דגמרינן נמי מקורבנות שהוקרבו במשכן, הא הוי אפיית לחם
הפנים וחביתין
, אלא ודאי דלא גמרינן אלא ממשכן עצמו ובני ר' שמואל נ"י
הביא ראיה משאלת הגמרא ע"ה שוחט משום מאי חייב ואי גמרינן מקורבנות שבמשכן הא
הוי שחיטה בקורבנות
.

ה.

אך בחידושי הרב ר' אברהם
בנו של הרמב"ם ז"ל הנדפסים בראש ספר מעשה רוקח ובתשובת הרמב"ם דפוס
לפסיא מחודש קל"ד זה לשונו העימור הוא שמקבצים העמרים חבילות חבילות וכו' וכתב
רבינו האי גאון ז"ל שאלו האחד עשר מלאכות ישנן בקרבן תמיד בכל יום ובחביתי
כהן גדול ובמילואים כולן
מזרע וקציר וכן גרסינן בפרק במה טומנין הם זרעו ואתם
אל תזרעו הם קצרו ואתם אל תקצרו וכו' עכ"ל.

ו.

ונראה דשורש מחלוקת שבין רב
האי גאון לרש"י ז"ל ממשנה דפרק המצניע צ"ב. המוציא בין מימינו בין
בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת ופירש רש"י משא בני קהת
בכתף ישאו וימין ושמאל וחיק אורח ארעא [וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשנה
וז"ל הוצאת בני קהת לארון היתה בכתף, ובחיבורו פרק יב' הלכה יב' המוציא בין
בימינו בין בשמאלו בין בתוך חיקו חייב מפני שהוציא כדרך המוציאין המוציא על כתיפו
חייב אף שהמשאוי למעלה מעשרה שכן היה משא בני קהת וכל המלאכות ממשכן אנו לומדין
אותן. הנה שמפורש כפירש"י ימין ושמאל וחיק כדרך המוציאין ועל כתיפו לבד
לומדין ממשא בני קהת] ובשם ר"י בר"י מצאתי שאמר רב האי שמפורש
בירושלמי  ופקודת אלעזר בן אהרון הכהן שמן
המאור וקטרות הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה שמן אחד בימין ושמן אחד בשמאל והקטורת
בחיקו והחביתין בכתף עכ"ל
. וכן פירש ר"ח כפירוש הירושלמי.

ז.

והנה הדבר ברור שמדברי
הירושלמי אלו דהמשנה לומדת ממשא הקורבנות שנשא אלעזר הכהן למד רב האי גאון
ז"ל דלמדין מקורבנות.

כג.

אמור מעתה דשלשה שיטות בדבר
זה. לדעת רב האי והר"ח והגאונים גם ש"ס דידן יליף מהקרבת
הקורבנות
היינו שכל שהיו עושין במדבר לצורך הקורבנות שהוקרבו במשכן מלאכה הוא.
ולדעת התוספות גם הירושלמי לא יליף מעשיית עצמן של הקורבנות רק ממשא
הקורבנות
. ולשני שיטות האלו אין שום מחלוקת בין ש"ס דידן להירושלמי. ולדעת
רש"י והרמב"ם
יש מחלוקת בזה בין שני התלמודים דלירושלמי ילפינן
מקורבנות ולש"ס דידן לא ילפינן מקורבנות.

כד.

ועתה נבאר חקירה השניה…"

נעיין בתוך החקירה  הראשונה שלו: (אות ב')

בחקירה הראשונה הוא שואל האם לומדים
מהמשכן עצמו או מהקורבנות. על פי דברינו זהו חקירה  האם לומדים מהתפעול הפנימי של המשכן,
עבודת הקודש בעצמה או מהמלאכות שהם "אמצעי ל…",מלאכות החוץ, בנין
המסגרת (יריעות כיסויים וכו'). כלומר מהו רמת היצירה (או סוג היצירה) של המלאכות.

ובחקירה השנייה:

האם המלאכות הם בצורה "נקיה"
אמיתית מהמשכן או שהם גם לפני הציווי על מלאכת המשכן נעשו בצורה רגילה, כבר היה
"מצוי בידם" ורק אח"כ בעצם מצאו שאפשר גם כן להחשיב אותם כמלאכות
של המשכן.זהו חקירה האם המלאכות הם מלאכות רגילות אנושיות שגם שייכות במשכן
או מלאכות המשכן בצורה מוחלטת. האם זרעו וקצרו לצורך המשכן או שהם גם ככה
עשו כך (מזכיר קצת את הסברא של "סידורא דפת נקט" שהציגו לנו מלאכות
מעולמו הרגיל היומיומי של האדם).

באות ד':

נראה מרש"י שסובר שרק מהמשכן למד.
חיזוק לשיטתו ניתן לראות ממספר דוגמאות: לא למדו זריעה מזריעת החיטים למנחות. לא
למדו שחיטה משחיטת הקורבנות. לא למדו אפיה מאפיית לחם הפנים והחביתין.

באותיות ה'-ו':

שיטת רב האי גאון שכן למדו מהקורבנות.
הוא נשען על הירושלמי שפירט את נשיאת בני קהת בפירוש על נשיאת השמן, קטורת
וכו' שאלו הם דברים השייכים למלאכות הפנים של המשכן. הוא הרחיב את הירושלמי
עד כדי לסבור על המלאכות הנוספות שקיימות בקרבן התמיד, חביתי כהן גדול ובמילואים.

באות כג':

מסכם את שלושת השיטות:

א.רב האי,ר"ח והגאונים – סוברים
שלומדים מהקורבנות.

ב. תוספות –  סובר שלומדים מהמשא של הקורבנות.

ג.רש"י –  סובר שלומדים מהמשכן ולא מהקורבנות.

על פי דברינו יוצא שאלו הם שלוש דעות  לגבי רמת היצירה וסוג היצירה של המלאכות.
צריך להבין שהמלאכות זה בעצם הפרקטיקה. יש כאן דיון עמוק מהו הפרקטיקה של השבת
שלנו (מלאכות השבת המחייבות להלכה זה ממילא גם כן מלאכות ששת ימי המעשה שלנו).
באיזה רובד של חיים אנו חיים. 39 מלאכות קובעות לנו את העיסוק הפרטני והמעשי במעשה
ידינו. לפי רב האי גאון לומדים מעבודת הקודש גופא. הפרקטיות של העיסוק בקורבנות
הוא כל כולו קודש ויצירה שהרי זה תכלית המשכן. זה ה"שפיץ" וכבר השראת
שכינה ממש. לפי התוספות לומדים ממשא הקורבנות בלבד כלומר מה"אמצעי
ל…" אבל לא מנותק לגמרי. דווקא מבנין המסגרת של הקורבנות ולא של הכלי
החיצוני. לפי רש"י לומדים מבנין המשכן בלבד. כלומר מיצירת ה"כלי"
והמסגרת החיצונית יותר (וממילא היותר פרקטית וסתמית).

(הערה: גם רש"י שלא לומד מהקורבנות
מודה שהירושלמי כן סובר ככה, סוף אות כג').

 

ה. סיכום

ראינו על מטרת הלימוד מהמשכן שהוא לא לימוד
סתמי בלבד. אנחנו למדנו מהתכלית של המלאכות ומהסגנון של המלאכות.
הלימוד מהמשכן קובע לנו את האופי של מלאכות שבת (כמובן שגם למעשה בהלכה).

אח"כ ראינו אופנים שונים של הנגיעה
במשכן. שיטות שונות האם  לוקחים מהמשכן בצורה
מוחלטת (בצורה הנבדלת ביותר- "חכמה יתירה") או בצורה שיותר קרובה לעולמו
היומיומי של האדם (כגון ב"סידורא דפת").

אח"כ ראינו שגם בתוך עולם המשכן
ישנם שלוש רבדים במציאות המשכן שבהם ניתן לגעת (חקירת האגלי טל).

על פי הנ"ל, מסכת שבת מביאה לנו
עולם צבעוני יותר. עולם שיש קשר הדדי ויחסים עם עולם היצירה שהופיע במשכן ה'.
עולמנו הפשוט מחובר לשם. אם כיום יש חוסר התאמה בין הגדרות מלאכות השבת להגדרות
המלאכות שלנו ביומיום, זה נובע מכך שאנחנו ירדנו ממדריגתנו. כתוצאה מכך ניטל
הערכיות מהחיים המעשיים שלנו ונשארנו רק עם ההלכות  ועם האיסורים עצמם כחוקים חיצוניים. אולי מפני
כך איננו בונים היום את בית המקדש. אם המעשים שלנו לא תואמים "מלאכות של משכן"
הרי משכן ובית המקדש זה אותו דבר. אם כן הלימוד של מסכת שבת ועיסוק בזה מסוגל לתת
לנו את היכולות לגעת ולהשלים בנו את רמת היצירה המיוחדת להופיע שכינה במעשי ידינו כבימי
קדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *