בבא מציעא: תלמיד חכם זוכה בטביעות עין

א.הצגת הדין

ב.נאמנות יותר או טביעות עין יותר

ג.פסיקת השולחן ערוך

ג.מסקנה וסיכום

א.הצגת הדין

בדיני השבת אבידה מופיע דין לגבי תלמיד חכם. אף על פי שהתנאי להשבת
אבידה היא אם המאבד נותן סימנים ובכך מוכיח לכאורה שהאבידה היא שלו, אצל תלמיד חכם
כשאין בחץ סימן, במקום שהמוצא יזכה בחפץ, יצטרף המוצא בכל זאת להחזיר לאותו תלמיד
חכם מאבד.

הגמרא מביאה  את הדין הזה:

דין כלים חדשים שאין להם סימן צריך להחזיר לתלמיד חכם בטביעות עין גם
אם אין לו סימן:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב

רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'. מאי אנפוריא? – אמר רב יהודה אמר
שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן – כי לא שבעתן העין
מאי הוי? אי דלית בהו סימן – כי שבעתן העין מאי הוי? – לעולם דלית בהו סימן, נפקא
מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין – קים ליה בגוייהו, ומהדרינן
ליה. כי לא שבעתן העין – לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר
שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. מאי
נפקא מינה? – אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא
משני אלא בהני תלת – מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני – לא מהדרינן ליה.

רש"י :

שלא שבעתן – עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה, ולשון
אנפוריא נוטריקון: אין פה ראיה.

נפקא מינה כו' – וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא.

במסכת – יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו, ואף על גב שסדורה
היא לו – יאמר לו לאו, ומדת ענוה היא.

בפוריא – שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.

באושפיזא – שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות, ואמר לאו –
מדה טובה היא, כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו, ויכלו את
ממונו.

ב. נאמנות יותר או טביעות עין יותר

מהי הסיבה?

לכאורה בפשטות הסיבה שמחזירים לו כי הוא בנאדם יותר נאמן. הוא לא
משנה את המילה שלו אף פעם ולכן הוא נאמן.בעצם גם כל אדם יכול לזהות את חפציו רק
שאין מאמינים לו.

מה זה בדיוק הטביעות עין הזאת?

הגהות האשיר"י מוסיף תנאי נוסף להגדרת תלמיד חכם:

 

הגהות אשיר"י סימן ה ברא"ש בבא מציעא פרק שני:

ואפילו צורבא מרבנן דלא משני בדיבורו אלא בהני  ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה
בטביעות עין אלא אם כן מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו
מהדרינן ליה אבידה
בטביעת עינא ואין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותן שמשנים דיבורם ולא אחזיר
לך בטביעת עין אלא אם כן יש לו עדים.

לפי זה לא ברור:

זה נראה תנאי מוזר ולא קשור בכלל לנאמנות!?

זה תלמיד חכם?

שיהיה אכפתי מאסתטיקה ואופנה?

דבריו של הגה"ה לקוחים מהגמרא במסכת שבת:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיד עמוד א

מניין לשנוי בגדים מן התורה, שנאמר +ויקרא ו+ ופשט את בגדיו ולבש
בגדים אחרים…ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב על
בגדו – חייב מיתה, שנאמר +משלי ח+ כל משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי… ואמר
רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין – זה המקפיד על חלוקו
להופכו.

רש"י :

מניין לשינוי בגדים – שהוא דרך כבוד לפני המקום.

שמחזירים לו אבדה בטביעת עין – כיון שאמר אני מכירה, אף על פי שאינו
נותן בה סימן, כדאמר באלו מציאות (בבא מציעא כג, ב).

המקפיד על חלוקו להופכו – לובשו כשהוא הפוך מקפיד עליו והופכו, שמקפיד
עליו שלא יראו התפירות המגונות, ואימרי החלוק.

היה נראה שהגמרא פה הוא עניין של אגדתא בלבד המדברת בשבח הבגדים אצל
תלמידי חכמים. לא כך הבין הגהות האשר"י. ר' יוחנן כלל אינו מביא את התנאים של
הגמרא שלנו בבבא מציעא. לא ברור האם את התנאי הזה של קפידא על בגדיו הוא מוסיף
על הגמרא שלנו או שזה הקריטריון היחיד לתלמיד חכם שזוכה בטביעות עין. מה
שברור הוא שקפידא זה נובע מהמדריגה התורנית של
התלמיד חכם.

האם רבי יוחנן נפסק להלכה?

 

הרי"ף, הטור (חושן משפט רסב' כא') והרמב"ם (הלכות גזילה
ואבידה יד' יב') לא הביאו כלל את התנאי של ר' יוחנן ממסכת שבת.

על כך תמה הבית יוסף:

בית יוסף חושן משפט סימן רסב:

כתוב עוד בהגהות אשיר"י (שם) אפילו צורבא מרבנן דלא משנה
בדיבורו אלא בהני ובשביל השלום אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אלא
א"כ מקפיד על חלוקו כשלובשו שלא יהפכנו עכ"ל ודבריו מבוארים בפרק אלו
קשרים (שבת קיד.) אמר רבי יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה
המקפיד על חלוקו להפכו ופירש רש"י המקפיד על חלוקו להפכו. (לובשה) [לובשו]
כשהוא (הפוכה) [הפוך] מקפיד עליו והופכו שמקפיד עליו שלא יראו התפירות המגונות
ואמרי החלוק. ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה:

הדרישה מסביר מדוע הפוסקים השמיטו זה:

דרישה:

ויש לתמוה על הפוסקים שהשמיטו זה עכ"ל.ולי נראה שדעת הפוסקים
הוא שדעת ר' יוחנן לאו לאוסופי בא…דאם כן הוה מילתא דר' יוחנן בלא טעמא דאטו
מפני שמקפיד על חלוקו ללבשו כדרכו יהיה לו בשביל כן טביעות עין בשאר מילי טפי מסתם
אדם דאין לומר דכשמקפיד על חלוקו ניכר שהוא צדיק וירא אלהים ומסתמא אינו משנה
דמאי שנא חסידות זו דנקט משאר חסידות ומילי דפרישות ויראת ה'
…."

(עיין שם שמסביר שהם הבינו שר' יוחנן מדבר על השבת טלית ובגדים בלבד
ששם מספיק לר' יוחנן רק התנאי של קפידא על חלוקו, ולכן פסקו כגמרא שלנו. אבל
השו"ע לא הבין ככה את הגמרא וכן הש"ך).

בהסבר הדרישה אנו נתקלים בשאלה הפשוטה- מה הקשר בין זה לטביעות עין?
היות ועל פניו אין קשר זה הסיבה להשמטת הפוסקים את התנאי הזה של רבי יוחנן.

ג. פסיקת השולחן ערוך

השו"ע כנגד כל הפוסקים ומכניס את ר' יוחנן:

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן רסב סעיף כא:

המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה, אם כלי חדש הוא הרי הוא שלו. ואם
היה שטבעתו העין, חייב להכריז, שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אף על פי שאינו יכול ליתן
בכלי זה סימן יש לי בו טביעות עין, חייב להראותו לו, אם הכירו ואמר: שלי הוא,
מחזירין אותו. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי
שלום או במסכתא (פירוש אם ישאלוהו על מסכתא אחת אם היא סדורה בידו יענה לאו, דרך
ענוה) או בפוריא (פירוש אם שאלוהו חבירו שכבת על מטה זו. יאמר: לא, פן יראו בה קרי
ויתגנה תוס' וכן כתב הרמב"ם) או באושפיזא (פי' כדאמרינן בערכין: מברך רעהו
בקול גדול וגו') (משלי כז, יד) קללה תחשב לו שלא יספר בשבחו שקבלוהו בסבר פנים
יפות בין בני אדם שאינם מהוגנים שלא יקפצו עליו ויכלו ממונו (תוספות), וכשהוא
מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות.
הגה: ודוקא אם מצאו
במקום שתלמידי חכמים מצויין, כגון בבית המדרש, אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז
(טור). וכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה (כי אם) בדברים הנזכרים לעיל, עד שיביא
המוצא ראיה שאינו נזהר (הגהות אשירי פ' הנזכר).

ד.  מסקנה וסיכום

 

לתלמיד חכם מחזירים אבידה בטביעות עין. יש לו זיקה פנימית לחזות של
החפץ. זה לא סתם תנאי בנאמנות אלא מדריגה תורנית שמלמדת על זיקתו החזקה לבגדים
ולרכוש, יותר מאדם רגיל .לכן חייב מיתה אם נמצא כתם בבגדיו, כי זה חיותו וזה חלק
ממנו.תלמידי חכמים ממונם חביב עליהם יותר מגופם. כך זה ברמה התורנית הגבוהה ביותר
ולא רק באגדתא ,כפי שפסק השו"ע כנגד כל הפוסקים. הוא זוכה בלי סימן ובלי
הוכחות  כי יש לו קישור פנימי-חיצוני, ממילא
הוא גם כן נאמן.  לכן שייך מושג של  "שביעות עין" כלפי הרכוש, לשון שהרבה
יותר מזכירה הסתכלות יותר עמוקה (כמו הסתכלות בערווה שיש בה הנאה שאסורה ומשביע את
העין). כמו שכותב רש"י על הפסוק לא תוכל להתעלם :" לכבוש עינך כאלו
אינך רואה אותו" לשון  "כיבוש
עין" לגבי הסתכלות על אבידה. מתמיהת הדרישה רואים מה כן פסק השו"ע.

על פי התורה היחס לרכוש ולחפציו של האדם לא נחלש. אין מאיסה
ב"עולם הזה" שצריך להיות כמה שפחות רכושניים ובעלים. מדין זה רואים
שדווקא המדריגה התורנית הגבוהה יותר יוצרת זיקה חזקה יותר לכליו.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *