בבא בתרא/מציעא: ר´ ירמיה

"איך אפשר להכניס את כל המשמעויות העמוקות של
התורה לתוך כאלה סברות טכניות? מה כבר שאלתי? הרי ברור שהיא יכולה לצעוד עוד צעד
אחת. נכון, יש לי שיטת לימוד קצת שונה…אבל זה לא נובע מהזלזול שלי בכם או ברבנים
שלכם. אני בסך הכל לא רוצה לצמצם את התורה. אני לא מוכן לעוות את התורה רק כדי שזה
יתאים לי למציאות או לחיים שלי. התורה היא יותר עמוקה ויותר רחבה מזה. אני אני
יכול לקבל חלוקה טכנית? איך יתכן מחלוקת במציאות? אם בהלכה או בדיעות השונות
בראשונים מאבדים את הערך ואת כל השמעות אז אני לא מוכן לקבל, אני לא יכול להסביר
ככה. הקב"ה הסתכל בתורה וברא עלמא. זה אומר שכל החיים וכל המציאות היא תורה,
העולם היא ההוצאה לפועל של האינסוף של התורה.אי אפשר לנתק בין המציאות של התורה
למציאות של החיים. אין כזה דבר אילוץ או פשרה בתורה ואנחנו מסוגלים לחיות ככה. אני
לא הכי מסגרתי שיש, נכון. אבל תדעו לכם שזה לא בגלל חוסר האמון שלי בתורה. להיפך,
אני לא רוצה שהתורה תישאר רק בספרים אלא שיפרוץ החוצה למשהו חי. מה, אני לא מתאים
לעולם בית המדרש?"

  "דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר
מחמישים אמה.

בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ
מחמישים אמה מהו?

על דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא.

רש"י: שהיה מטריח עליהם".

  ( בבא בתרא כג:)

כל אמורא בגמרא הוא "צינור המשכה" מסויים של
מעמד הר סיני. התנאים והאמוראים אינם רק מתווכחים ביניהם מה כל אחד הבין בסברתו
ואיך צריך להבין את פשט המשנה. הדיונים אינם דיונים שכליים לשוניים בלבד. דיוני
הגמרא הם דיונים לאיזה רובד חיים ולאיזה ,צינור המשכה, לקחת ולהוביל את ערכי התורה
(שניתנו במעמד הר סיני גם כן). ממילא יוצא שכל אחד מהדמויות יש לו את
ה"הנהגה, שלו. בעיקרון היה צריך לחרוז את כל האמירות של אמורא או תנא מסויים
לאורך כל הש"ס בכל דבריו. יש קשר בין האומר לבין מה שאומר. הדיונים אינם
פילוסופיים באויר אלא ממש איך יופיע אלוהות וערכי תורה בחיינו. כמובן שזה חייב
להיות קשור לתוכן הדיון שעליו דנים. ברמת העיקרון ככה זה בכל סוגיות הש"ס.
אנחנו נתבונן בר' ירמיה. נעקוב אחר דרכו ואיך זה קשור גם לדיונים ההלכתיים שבהם דן
בהם. כאן באופן קיצוני הדבר יתחבר גם לסיפור ה"פרוטוקול" של הגמרא-
הוצאתו מבית המדרש.

המשנה בבבא בתרא פרק שני כג: מביאה דיני מציאה של ניפול (גוזל):

ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה הרי הוא של בעל השובך. חוץ
מחמישים אמה הרי הוא של מוצאו. בין שני שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו. מחצה על
מחצה שניהם יחלוקו.

בצורה פשוטה הרדיוס של חמישים אמה עוד קשורה לשובך
ומחוץ לכך זה כבר הפקר ( הגמרא בדף כד. מסבירה שגוזל מדדה ממשיך להתרחק מהשובך רק
בתנאי שהוא עדיין רואה את השובך שיצא ממנו ויותר מזה לא ממשיך).

על כך מעמידה הגמרא במקרה של "מדדה":

"הכא במאי עסקינן במדדה

דאמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מחמישים
אמה.

בעי ר' ירמיה רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ
מחמישים אמה מהו?

על דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא.

רש"י:

"הכא במאי עסקינן:

כולה מתניתין מתרצא במדדה בגוזל שאינו יכול לעוף…דכל
המדדה אין מדדה יותר מחמישים וחוץ של חמישים
של מוצאו דכיון שאין מדדה יותר מחמישים וזה יצא חוץ לחמישים נפק ליה מתורת
מדדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל בה בתר רובא דעלמא.

ועל דא אפקוהו:

 שהיה מטריח
עליהם".

רואים שהעיפו את ר' ירמיה מבית המדרש בעקבות שאלתו.

מדוע?

מה כל כך הפריע בשאלתו?

וכי  הגמרא לא
שואלת מקרים לא שכיחים?

האם אין הרבה שאלות בגמרא על מקרים גבוליים?

האם ניתן לומר שר' ירמיה סתם הציק לרבנן?

אם כן, איך הכניסו אותו בכלל לבית מדרש ורשמו דברים
אחרים שלו בנושאים אחרים בש"ס?

מהי באמת התשובה לשאלתו?

מבאר תוספות ד"ה "ועל דא אפקוהו לרבי
ירמיה מבי מדרשא":

אין לפרש משום דבעי מילתא דלא שכיחא כלל דהיכי דאיתרמי
דרגלו האחת בתוך חמישים ורגלו אחת חוץ לחמישים בצמצום דהא אשכחנא דמתניתין נמי בכי
האי גוונא איירי דקתני מחצה על מחצה יחלוקו. ונראה לרבינו תם דמשום הכי אפקוהו משום
דמדדה אינו מדדה כלל יותר מחמישים אמה אפילו רגלו אחת דכל מידות חכמים כן הוא.

 

יוצא לפי התוספות שהמשנה בעצמה שואלת על מקרה של רגל פה
רגל שם. הבעיה של ר' ירמיה הוא עם המידות של חכמים.

כך גם מבואר ברשב"א:

"אלא אפקוה דאמר מילתא דלא אפשר, דכל המדדה
אינו מדדה יותר מחמישים אמה, ואפילו רגלו אחד אי אפשר שיוציא בחוץ, דכל שיעורי
חכמים כך הם (ר"ה יג.) בארבעין סאה הוא טובל בארבעין סאה חסר קורטוב אינו
טובל. כך פירש רבינו תם ז"ל"

כדי להבין שרבנן הוציאו אותו מבית המדרש חייב להיות
סיבה עקרונית קריטית. לא סתם איזה קנטור. על פי התוספות יש כאן ערעור היסוד של
קביעת חכמים בכלל בשיעורים. ר' ירמיה לא רוצה לקבל את ההכנסה של ערכי התורה וכלליה
לתוך גדרים. בשאלתו הוא מראה שההכנסה לתוך גדרים לוקה בחסר ולא מתאים למציאות
בצורה מוחלטת. כלומר חכמים קובעים את שיעוריהם לא רק איך שהם מתבוננים במציאות
ומנסים הכי להתקרב לנקודה אלא יש במעשה קביעותיהם יצירה גם של המציאות בחזרה. זה
חותך את המציאות (כמו הסתכל בתורה וברא עלמא אבל בכיוון לא הכי הרמוני עם המציאות,
וזה מה שמפריע לר' ירמיה שזה לא הרמוני עם המציאות), ולכן לא יכול להיות בכלל מקרה
של שאלה כזו. אין כזה מקרה כי חכמים קבעו שאינו מדדה יותר מחמישים אמה. הקושי של
ר' ירמיה לקבל נובע מכך שבמציאות כן אפשר לצייר כזה מקרה, כלומר שהקביעה לא מוחלטת
אף על פי שרבנן כן מתייחסים לזה כמוחלטת. יש כאן מחלוקת עקרונית שנוגעת עד להבנת
היחס שבין רבנן למציאות. על כן חייבים לסלקו מבית המדרש כי זה בדיוק בית מדרש-
הכנסה והתאמה בין ערכי התורה לתוך הגדרים המוגבלים והמציאותיים. ר' ירמיה רוצה את
ערכי התורה במציאות ללא הצמצום שכרוך בכך. (גם לרבנן אין כאן צמצום אלא שזוהי
נקודת המחלוקת). ר' ירמיה מערער את כל היסוד לקיום בית מדרש.

את הכיוון הזה של ר' ירמיה ניתן לראות בעוד מקומות.

למשל בתחילת פרק שני בבבא מציעא:

המשנה קובעת בדף כא.:

אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין…

על כך קובעת הגמרא גדר:

"מצא פירות מפוזרין וכמה א"ר יצחק קב בארבע
אמות…,

שואל על כך ר' ירמיה ארבע שאלות:

"בעי ר' ירמיה חצי קב בשתי אמות מהו?

קב בארבע אמות טעמא מאי משום דנפיש טירחייהו חצי קב
בשתי אמות כיון דלא נפיש טירחייהו לא מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וחצי קב
בשתי אמות לא חשיבי מפקר להו.

קביים בשמונה אמות מהו?

 קב בארבע אמות
טעמא מאי משום דנפיש טירחייהו וכל שכן קביים בשמונה אמות כיון דנפישא טירחייהו טפי
מפקר להו או דלמא משום דלא חשיבי וקביים בשמונה אמות כיון דחשיבי לא מפקר להו.

קב שומשמין בארבע אמות מהו?

קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי ושומשמין כיון
דחשיבי לא מפקר להו או דלמא משום דנפיש טירחייהו וכ"ש שומשמין  דנפיש טירחייהו טפי מפקר להו.

קב תמרי בארבע אמות קב רמוני בארבע אמות מהו?

קב בארבע אמות טעמא מאי משום דלא חשיבי קב תמרי בארבע
אמות קב רמוני בארבע אמות נמי כיון דלא חשיבי מפקר להו או דלמא משום דנפישא
טירחייהו וקב תמרי בארבע אמות וקב רמוני בארבע אמות כיון דלא נפיש טירחייהו לא
מפקר להו.

מאי?

תיקו.

רש"י:

נפיש טירחייהו:

לקבצן.

בציר מהכי:

אם היו פזורן בפחות מכן.

משום דלא חשיבי:

עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות.

שומשמין:

דקין מאוד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין אבל דמיהן
יקרין.

תמרים ורמונים:

גסים הן ואין טורח בקיבוצן.

אם כן אנו רואים שגם בבבא מציעא שואל ר' ירמיה בדיוק
בתוך חילוקי החילוקים של הגדר שנתן ר' יצחק. הוא בדיוק שואל לכיוון כזה שמראה את
מוגבלות הגדר. וכך זה בכל גדר. איך ניתן להמשיך את היחס הזה למקרים נוספים רבים.
הגדר ההלכתי לא עונה למגוון האפשרויות ומציע המציא הנורמאלית המורכבת. על שאלותיו
עונה הגמרא בתיקו.

כלומר רבי ירמיה לשיטתו ודרך חייו (צינור המשכתו ממעמד
הר סיני) לא מוכן לתחום את התורה לתוך גדרים מצומצים.

הסבר נוסף להוצאתו של רבי ירמיה נראה בדברי היד
רמה כג.:

 

"ועל דא אפקוהו לרבי ירמיה מבי מדרשא. דמאי קא
מבעיא ליה הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין".

מתוך דבריו לא מובן:

אם זה התשובה של רבנן שממון המוטל בספק חולקין מדוע הם
לא עונים לו את התשובה? אם יש כאן שאלה לגיטימית שיש עליה תשובה הלכתית ין סיבה
לסלקו וזה כמו כל מהלך אחר בגמרא!

ואם אכן לא ידע ר' ירמיה את הדין הזה ואת התשובה
לשאלתו, האם על זה צריך לסלקו מבית המדרש? הוא בסך הכל לא יודע הלכה! ככה הם
מעליבים אותו?

לכן צריך להבין בתוך דברי היד רמה שר' ירמיה כן ידע את
ההלכה והוא במודע ובמתכוון החליט להתעלם ממנה או שנאמר שהוא חלק עליה. יש
אם כן לברר מה יש ביסוד הדין הזה של ממון המוטל בספק חולקין (דבר שלכאורה שנוי
במחלוקת רבנן וסומכוס…) שעל התעלמות מודעת לדין זה צריך להוציאו מבית המדרש.

נראה לומר שממון המוטל בספק חולקין זה הדין הכי הגיוני
שיש. יש לך הסתפקות? יש לך ספק? אז חצי-חצי! זהו ההגיון הפשוט ביותר. זה הפשרה
הטובה ביותר.
זהו הדין הכי פשרה שיש. ועל כך רבי ירמיה חולק, כי הוא אינו רוצה
פשרה אלא הוא רוצה לחתוך את המציאות על פי האמת המוחלטת של התורה ולא מוכן לדין
שמהווה בסך הכל סידור המציאות. (ניתן גם לומר שרבי ירמיה מתנגד לדין ממון המוטל
בספק חולקין כלומר שחולק על עצם הגדרת החלוקה כדין אמת ורואה בזה רק פשרה, לעומת
רבנן שרואים זאת בתור האמת האלוהית המוחלטת).

יוצא שלפי התוספות אין מקום לשאלה כזאת כי הגדר שנתנו
חכמים הוא קובע את המציאות. ולפי היד רמה הבעייתיות בשאלה היא התעלמות מדין ממון
המוטל בספק חולקין. את היד רמה הסברנו או מצד חוסר יכולתו של רבי ירמיה לקבל פשרה
בדין או חוסר יכולתו של רבי ירמיה לקבל את הדין פשרה כדין.

(הערה:

א.במסכת שבת כא: מובא סיפור בדין כבתה אין זקוק לה בנר
חנוכה ועניין "גירסתא דינקותא" שבודאי מתאים את הכיוון של רבי ירמיה
כאן.

 ב.בהמשך המסכת
בבא בתרא קסה: עונה רבי ירמיה על שאלה הלכתית ובעקבות כך מחזירים אותו לבית מדרש.
ויש להתבונן שם האם מדובר על "התקפלות, של רבי ירמיה לכללי רבנן או דווקא על
כניסה של ה"רבי ירמיות" חזרה לתוך עולם בית המדרש.).

בסופו של דבר יוצא שאת דברי רבי ירמיה הביאו לנו בגמרא
כמו עוד מימרות רבות של רבי ירמיה. כנראה שסיפור זה וצינור חיים זה של רב ירמיה
אכן שייך לנו. לא במקרה מובא הענין בפרק שני של בבא בתרא שמדבר רובו ככולו בגדרי
מציאות של רבנו להרחקת נזקים אחד מחבירו השכן, גדרים שעל פניו נראים שהגדרות
מציאות (כגון כמה מים מזיק לכותל עד ג' טפחים, עד כמה השורשים יונקים, עד כמה רעש
מזיק לחבירו לישון וכו' וכו'), בפרק הגדרות המציאות של רבנן מופיע סיפור הוצאת רבי
ירמיה מבית המדרש.

מעניין לראות שתוכן הדיונים של הגמרא נוגע בנושאים כאלה
קריטיים וכל אכן יש להתבונן על כל דיון ודיון בגמרא. כל דיון קשור באופיו של
האומרם וזה מאבק ממש של חיים ואיך חיים את העולם כולו. כמובן שזה קשור בקשר הדוק
ל"פרוטוקול" של סיפורת הגמרא כשמביאים לנו איך נאמר הדבר בבית המדרש ומה
עושים "מאחורי הקלעים".

כך צריך להיות הדבר בכל חברותא וחברותא של לומדי בית
המדרש, דיון על החיים, מה מוביל את החיים ובאיזה אופן ערכי התורה והאלוהות מופיעים
לנו בתוך המציאות.

האם אנחנו נותנים מקום וביטוי ל"רבי ירמיות"
בבית מדרשנו?

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *