א. פתיחה

ב. הצגת הדין

ג. השאלות

ד. בירור דין או הסתלקות מדין

ה. מסקנות והשלכות

 

א. פתיחה

כשאנו באים ללמוד את דיני הממונות של
התורה אנחנו תמיד מחפשים את ההגיון שבדבר. כל פסיקה והחלטה של בית דין צריכה להיות
הדבר שהכי מתקרב לאמת ולצדק. במאמר זה אנחנו ננסה לבחון את דרך הפסיקה של בית דין
על ידי התבוננות בדין מיוחד של בית דין- דין "כל דאלים גבר". כפי שנראה
דין זה מבחינת ההיגיון הנורמאלי נראה מאוד קשה להבנה. על פי ההתייחסות המיוחדת של
הראשונים לדין זה וכן באחרונים ננסה להבין מהי ה"תפיסה הממונית" של
התורה. ממילא יהיו לכך השלכות מעניינות על היחס של התורה כלפי רכוש שלנו, ולגבי
מטרת בית דין בכלל.

ב.הצגת הדין

בכל פעם שיש לבית דין מקרה מסופק ישנם
שלוש "פתרונות" שניתן להציע:

א.
חלוקה.

ב.
יהא מונח עד שיבא אליהו.

ג.
כל דאלים גבר.

הראשונים השונים חולקים מהם התנאים
כדי לבחור בכל אחת מהדרכים הנ"ל. בצורה פשוטה דין כל דאלים גבר מתקיים כאשר
אף אחד מהצדדים אינו מחזיק בחפץ, ואין ראיות לכאן או לכאן.

את המקור לדין מצינו בגמרא:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף לד עמוד ב :

ההוא
ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי, האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא…זה אומר של
אבותי וזה אומר של אבותי – אמר רב נחמן: כל דאלים גבר.

רשב"ם:

ארבא
– ספינה שבנהר.

וכל
דאלים גבר – בין בראיות בין בכח כמו שפוסק רב נחמן לפנינו כל דאלים גבר.

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי –
בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה.

וכך נפסק להלכה:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף א :

שנים
שחלוקים בדבר, ואין שום אחד מהם מוחזק בו, כההיא ארבא דהוו מינצו עליה בי תרי וכל
חד אמר: דידי היא, כל דאלים גבר, ואותו שתגבר ידו תחלה, הוא שלו, עד שיביא
האחר ראיה. ומיהו שכנגדו יכול להשביעו, וצריך לישבע שהוא שלו. וכל זמן שלא יביא
האחר ראיה, אף אם תגבר ידו, אין מניחין ליקח מזה שגברה ידו תחלה.

השאלה
המתבקשת:

איך
יתכן שבית דין עושים כזה דבר?

האם
אין חשש שאדם חזק יותר שאינו דובר אמת יגבר על השני?

וכי
לא עדיף סוג אחר של פיתרון כגון חלוקה או מעשה פשרה?

הרא"ש
מבאר את טעם הדין:

הרא"ש בבא מציעא סימן א':

 

"דכל דבר שאנו רואין ביד אדם חשבינן ליה שהוא שלו אע"פ שאחר
מערער ואומר שלי הוא. …הלכך אי אפשר לפסוק כאן דין כל דאלים גבר  כדאמרינן פרק חזרת הבתים (לד:) גבי ההוא ארבא
האי אומר דידי היא והאי אומר דידי היא וכן זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי.
דהתם שאני שאין אחד מהם מוחזק בדבר שמערערין עליו ואין בית דין מחוייבין למחות למי
שבא ליקח דבר שאין אנו יודעין של מי הוא והוא אומר שלו הוא הלכך אין ראוי לפסוק
להן דין חלוקה שמא נפסיד לאחד מהן שלא כדין. ויותר ראוי לומר להם שכל מי שתגבר
ידו בכוח או בראיות שיזכה וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות . ועוד
שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר  נפשו לגזול
ועוד יאמר זה מה בצע שאמסור
נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי. אבל הכא דשניהם מוחזקין בגוף הטלית
אנו מוייבין למחות שלא יגזול האחד את חבירו. הלכך אם היינו פוסקים להם כל דאלים
גבר אלד מהם היה גוזל מה שביד חבירו הלכך אנו צריכין לפסוק להן דין חלוקה…".

 

וכן
בבבא בתרא מביא הרא"ש:

פרק שלישי  סימן כב':

"האי
כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם הראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו
ראיה  וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר
ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהו כל ימיהם במריבה
ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר וסמכו על
זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו להעמיד שלו
בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום אן למחר יביא ראיה
ויוציאנה מידי".

התבוננות
ברא"ש ובסברות לדין זה של כל דאלים גבר אנו רואים שני כיוונים בגדול:

האחד
לנסות לבאר מדוע בית דין לא "יכולים" להתערב, כי הם לא רוצים לגזול
מישהו וכו'.

כיוון
שני זה לנסות לבאר את הלכתחיליות שבדין זה.

בבבא
מציעא מסביר הרא"ש את הנקודה מדוע עושים כל דאלים גבר רק כשאין מוחזק בדבר.
בבבא בתרא אינו מביא הרא"ש את החשש לגזל של בית דין אלא רק את הסיבה החיובית
שסומכים על זה שמי שהוא שלו יגבר.

 

ג.
השאלות

איך שלא נסתכל על דין "כל דאלים
גבר" אנחנו בבעיה.

אם נרצה לומר שבית דין לא נכנסים
לסיפור כי אינם רוצים לגזול ופשוט לא יודעים למי לתת את הדבר, קשה:

וכי בית דין כזה "ראש קטן"?

האם אין בית דין צריכים לעשות שלום
בעולם?

איך הם נותנים לאנשים לריב?

זה מוסרי?

האם אין לבית דין פתרונות יותר יעילים
למקרים של ספק (כגון חלוקה או להשאיר את זה אצלהם או לעשות לפי ראות עיניהם מסברא
מה שנקרא "שודא דדייני" כפי שנראה בהמשך המאמר בבית יוסף בשם תשובות
הרא"ש ונפסק להלכה בשולחן ערוך)?

מה המטרה של בית דין לפי זה?

ואם נלך לכיוון השני של ההסבר הנותן
את הסיבה הלכתחילית-חיובית של דין זה, כלומר שדין זה אכן פוסק את הצדק כי מי שהדבר
שלו אכן יגבר  ואדם לא נלחם סתם אם זה לא
שלו, עוד יותר קשה:

וכי זה דרך להכריע דין?

האם באמת אפשר לסמוך על האומדנא הזאת?

וכי גזלנים לא יכולים לריב יותר חזק
מאשר מישהו צדיק? (כגון מישהו צעיר גזלן נגד צדיק זקן)

האם אנחנו בג'ונגל באפריקה? זה נראה
ברברי ככה להכריע דין משהו בסגנון "החזק הוא הצודק"!

שוב פעם, אם אין זה הכרעה חיובית שאכן
זה שייך למי שגובר אז ממילא נחזור לשאלות הקודמות. מה שבטוח שהיו דרכים יותר טובות
להכריע את הדין הזה מאשר כוחניות ואלימות? (כגון תחרות שירה).

מה המטרה של בית דין לפי זה?

(הערה:

ולמי שצריך, רשב"ם בבבא בתרא מז.
מסביר מדוע אין לגזלן חזקה על קרקע , ד"ה "הוה ממטי":

"דסתם גזלן גברא אלמא הוא".

כלומר ממש בלשון של הדין שלנו. ולפי
זה ודאי קשה איך סומכים ופוסקים כזה דין שסיכויים קלושים שיצא הדין לאמיתו).

מכל השאלות הנ"ל מתפתחת כיוון
הבנה שחייבים להבין שאכן יש יסוד של אמת באופן הפסיקה הזאת. על כרחנו יש קשר אמיתי
בין כוחניות והמציאות הפיזית שלנגד עינינו לבין הבעלות על הרכוש.

מכאן נמשיך לברר את יסוד הדין הזה.
האם אכן מדובר על "הסתלקות של בית דין" מלפסוק? או שמדובר על
"בירור" חיובי ופסיקה הכרעתית של בית דין?

נראה שהדבר אכן שנוי במחלוקת הראשונים
והאחרונים:

ד. בירור דין או הסתלקות מדין

מה קורה אחרי שאחד תקף את חבירו ואכן
גבר?

 מה המעמד שלו?

 האם הדבר נהיה שלו?

 באיזה רמה?

מדברי הרא"ש נמצינו למידים שלאחר
שהראשון תקף אין השני יכול לתקוף בחזרה מידו, ואם יעשה כן בית דין יתערבו אקטיבית
ויציאו מיד השני ויחזירו לראשון שגבר.

כך מביא הרא"ש בבבא בתרא:

פרק שלישי  סימן כב':

"האי
כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם הראשונה הוא שלו עד שיביא
חבירו ראיה  וכל זמן שלא יביא ראיה אף
אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה דלא מסתבר שיתקנו חכמים שיהו כל ימיהם
במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר

וסמכו על זה דכל מי שהדין עמו קרוב להביא ראיות ועוד מי שהדין עמו ימסור נפשו
להעמיד שלו בידו ממה שימסור האחר לגזול ועוד יאמר מה בצע שאמסור נפשי והיום אן
למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי".

לכאורה
אם היה מדובר על חוסר יכולת של בית דין להתערב בדין מסופק מחשש לגזל הבעלים
האמיתיים לא היה מקום להתערב גם אחרי פעם ראשונה של תקיפה. הרי מה השתנה בין
התקיפה הראשונה או השניה? הרי בשני המקרים יש לבית דין את אותו רמת הסתפקות בדין!
אין שום סיבה (למעט עצם התקיפה) שצריך לכוון את בית דין מיהו הבעלים ולכאורה היה
צריך להיות להם אסור להתערב. וגם אם נרצה לומר שבית דין לא רוצים לתת להם להיות כל
החיים במריבה מחשש שהדבר יגיע לידי מריבות ומכות אז היה עליהם להתערב כבר בפעם
הראשונה! אם הם היו רוצים לעשות שלום בעולם ולמנוע מריבות אז כבר מלכתחילה היה
עליהם להתערב. לכאורה אין שום סיבה שבית דין צריכים להתערב אקטיבית ולצאת להגנת
האדם שתקף בפעם הראשונה.

מכאן
יוצא שלשיטת הרא"ש מהווה דין כל דאלים גבר "דין". כלומר יש כאן
הכרעה חיובית ובירור אמיתי למי זה שייך. עובדה שזה תקיפה חד פעמית. בית דין פוסקים
כל דאלים גבר ופותחים עיניים ומסתכלים מי יגבר. כמובן שזה בנוי על הסברא שמי שהדבר
שלו ודאי יגבר.

כך
גם פוסק הטור (לגבי תקיפה חד פעמית):

טור חושן משפט סימן קלט

שנים
שחלוקים בדבר ואין שום אחד מהם מוחזק בו כההיא ארבא דהוו מנצו עליה בי תרי וכל חד
וחד אמר דידי הוא דינא הכי דכל דאלים גבר ואותו שתגבר ידו תחלה הוא שלו עד
שיביא האחר ראיה ומיהו שכנגדו יכול להשביעו וצריך לישבע שהוא שלו וכל זמן שלא
יביא האחר ראיה אף אם תגבר ידו אין מניחים לו ליקח מזה שגברה ידו תחילה
:

וכך
גם בשולחן ערוך:

שולחן ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף א :

שנים
שחלוקים בדבר, ואין שום אחד מהם מוחזק בו, כההיא ארבא דהוו מינצו עליה בי תרי וכל
חד אמר: דידי היא, כל דאלים גבר, ואותו שתגבר ידו תחלה, הוא שלו, עד שיביא האחר
ראיה. ומיהו שכנגדו יכול להשביעו, וצריך לישבע שהוא שלו. וכל זמן שלא יביא האחר
ראיה, אף אם תגבר ידו, אין מניחין ליקח מזה שגברה ידו תחלה
.

וכך
גם פוסק הרמב"ם בהלכותיו.

על
מנת לחדד את הבנתנו שאכן מדובר בהכרעה חיובית ופסיקת דין אמת נתבונן קצת באחרונים
על הדין הזה:

נתחיל
בחקירת ה"אבן האזל" (רב איסר זלמן מלצר):

אבן האזל הלכות טוען ונטען פרק ט':

ונראה דיש לחקור בדין כל דאלים גבר
ויהא מונח עד שיבא אליהו, אם הוא פסק וסדר שבית דין מסדרים בדבר שא"א
לבררו שישאר מונח כמו שהוא, או כל דאלים גבר והאחד ישאר מוחזק מתוך כך ויהיה לשני
דין המוציא מחבירו עליו הראיה-או, דשני דינים אלו אינם פסק בית דין אלא
להיפוך שבית דין מסלקין את עצמם מדין זה לגמרי וממילא
כל חד תיקום
אדוכתיה…או היכא דאמרינן כל דאלים גבר, ג"כ פירושו שבית דין מסתלקין מדין
זה שא"א לבררו ומכיון דאין הדבר נמצא בשום רשות ממילא התוקף נשאר
מוחזק,והשני הוא מוציא ועליו הראיה. וי"ל שזוהי סברת הריב"א שחידש דדין
כל דאלים גבר ויהא מונח אינו סילוק בית דין, אלא דגם זהו פסק וסדר שבית דין
מסדרים
…אלא דחלוקה בין שני תובעים היא ג"כ דרך לגמור ביניהם אם אין
אפשרות לברר א"כ איך יסתלקו בית דין כשאפשר לפסוק חלוקה, וכמבואר בחושן משפט
סימן יב' סעיף ה' בשם תשובת הרא"ש, דיש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום
שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין מתחת ידו בלא גמר, ומכיון שכן
מוכרחת סברת הריב"א…"

האבן האזל חוקר האם כל דאלים גבר הוא
פסק וסדר שבית דין מסדרים או שזהו התסלקות של בית דין. בסוף הוא מבין שלשיטת
ריב"א זהו פסק וסדר. כמו שרצינו להבין בשיטת הרא"ש וההלכה. בהמשך דבריו
(הוא מאריך בהבנת מהות המוחזקות אם חולקים רק אם אין רמאי או גם כשיש רמאי עיין
שם), כחיזוק והסבר מביא את השולחן ערוך האוסר על הדיינים להסתלק מהדין בלא גמר:

שולחן ערוך  סימן יב' הלכה ה':

יש כח לדיין לעשות דין כעין פשרה
במקום שאין הדבר יכול להתברר ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי
גמר.

דין זה אפילו בעל כרחם של בעלי
הדינים:

סמ"ע שם סקי"ב:

"ור"ל שכל הדברים יכול
לעשות הדיין בע"כ דבעלי דינים".

יוצא שעל פי השולחן ערוך לא רק שזה לא
"מתאים" לבית דין להסתלק מהדין אלא שממש אסור להם.

מקורו בתשובות הרא"ש ומביאו הבית
יוסף:

 

חושן משפט סימן יב' סעיף ה' הלכות
דיינים:

בית יוסף אות ה':

כתב הרא"ש בתשובות כלל קז' סימן
ו' שניתן לדיין כח לעשות דין כעין פשרה בפרק המפקיד ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן תורא
ומסריה לבקרא וכו' וכתב דאין כח ורשות להוציא הדין חלוק מתחת ידו שצריך
לגמור (ולשלם) (ולהשלים) הדין כדי להטיל שלום בעולם ולכך נתנו חכמים רשות
לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר  בראיות ובעדויות פעמים באומד הדעת ופעמים
כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת היינו שודא
לפירוש התוספות
(קידושין עד. ב"ב לה. ד"ה שודא) ופעמים על דרך הפשרה.

ובכן יש לדיין אפשרות וחובה להטיל
שלום בעולם ובגלל זה מותר לו אפילו לפסוק על פי אומד הדעת או אפילו בלא טעם. דבר
זה נקרא "שודא דדייני". לפי זה יוצא שצריך לומר שדין כל דאלים גבר אכן
מהווה פסיקת דין. יוצא שאין דין זה מהווה "אי סדר" וג'ונגל אלא דווקא
סדר מדוייק ונכון.

כך גם הבין ה"קובץ שיעורים"
(הרב אלחנן וסרמן) בדברי הרא"ש:

הוא דן בנושא  האם מועיל תפיסה יותר מפעם אחת או שזה חד פעמי:

קובץ שיעורים בבא בתרא קנב':

"זה לעולם מהניא תפיסה
בזא"ז, אבל הרא"ש כתב דלא מסתבר הכי ולא מהני תפיסת השני. ודעת תוספות
בסוגיא דתקפו כהן כרשב"ם, ולפירשב"ם אתי שפיר הא דמשני הכא איכא למיקם
אמילתא ומשום הכי בית דין מסלקין עצמן, כמבואר בפירושו, אבל לדעת
הרא"ש, דבית דין אין מסלקין עצמן אלא שסומכין על אומדנא כי מי שהוא שלו יגבר
,
לכאורה מה בכך דאיכא למיקם או לא, אם אומדנא טובה היא היכא דאיכא למיקם, למה לא
נסמוך ע"ז גם היכא דליכא למיקם".

הקובץ שיעורים מבין בשיטת הרא"ש
שאם לא מועיל תפיסות נוספות אכן מהווה הדבר סמיכה על אומדנא ולא רק הסתלקות של בית
דין. ממילא על פי הבנתו ברא"ש לא ברור מדוע רק כשאי אפשר למיקם (כשאי אפשר
לברר לעולם) התקיפה תועיל אלא אפילו כשאפשר למיקם יסמכו על זה שהרי זה מהווה
אומדנא טובה ומוחלטת.

אם כן יוצא שגם הקובץ שיעורים הבין
כהבנתנו בדברי הרא"ש וההלכה.

בעל הש"ך חולק על השולחן ערוך
(ועל הטור והרמב"ם) וסובר שאן כן מועיל תקיפות נוספות:

ש"ך על שולחן ערוך חושן משפט סימן קלט סעיף א:

 (ב) אף אם תגבר ידו אין מניחין – עיין לקמן סי'
רמ"ה סי"א ודעת התוס' פ"ק דמציעא דף ו' ע"א ד"ה והא הכא
כו' ובהגהת מרדכי והגהת אשר"י והאגודה שם בשם ר"י נראה להדיא דאם חזר
ותקפה ממנו זוכה
ע"ש וכן הוא בהגהות מיי' ספ"י דטוען והובאה בתשוב'
מבי"ט ח"א /ח"ב/ בשאלות השניות סימן ל"א דף קי"ג ריש
ע"ג ולדעתי אישתמיט לב"י כל הנך מחברים שהרי לא הביאם בספרו ב"י
כלל הלכך נראה לדינא דאם חזר ותקפה אין מוציאין מידו
כיון דפלוגתא דרבוותא היא
וגם רובא נינהו עי' בתשוב' מהרשד"ם סי' שכ"ח:

בפסיקה
מפתיעה מביא בעל הש"ך מספר ראשונים וסובר שהבית יוסף לא ראה את המחברים האלה.

בספרו
"תקפו כהן" מרחיב בעל הש"ך את סברתו:

תקפו כהן סימן יט' ח':

"…ול"ד לארבא דריש סימן
קל"ט (מיהו גם גבי ארבא גופא העליתי לקמן באות זה דאם חזר ותפסו אין מוציאין
מידו ע"ש) דהתם כיון שמתחילה כשבאו לבית דין היו הבית דין פוסקים כל דאלים
גבר, וכל א' מהן טוען ברי, א"כ אמרינן ודאי זה שגבר תחילה אומר אמת,
דאל"כ לא הי חבירו מניחו לגבור עליו, אלא ודאי  אודויי אודי ליה
. וכן משמע לשון
הרא"ש
דגבי ארבא ומביאו הסמ"ע גופיה שם ר"ס קל"ט
סק"ב, וכיון דאנן סהדי דאודי ליה,פשיטא דלא מהני תו תפיסה, מה שאין כן
הכא…שוב ראיתי בב"ח…דמתחילה כתב לחלק כמו שכתבתי ואחר כך כמ"ש
הסמ"ע וז"ל, וי"ל דהתם גבי ארבא כל א' טוען  ברי, ולפיכך כיון שגבר יד הא' והחזיק בה חשבינן
ליה כאילו נתברר בבית דין שהוא שלו
, דהא טוען ודאי ומוחזק בה עכשיו, ושוב אין
חבירו יכול להוציאה מידו בגבורת יד אלא בראיה…ולפענ"ד זה
אינו…ולפ"ז כל היבא דקיימא לן תפסו אין מוציאין מידו, ה"ה אם חזר
ותפסוהו בעלים הראשונים אין מוציאין מידו-וזה נראה לי ברור…
ועוד שבהך דארבא
גופיה דפסק הש"ע גופיה דאם חזר ותקפו מוציאין מידו, לא נראה לי
כוותיה
, משום דבספרו ב"י לא הביא שום חולק על הרא"ש פרק חזקת הבתים
וטור ואישתמיטתיה דרבים פליגי עליה…אבל פשיטא היכא דמהני תפיסה…אם חזר הראשון
ותקפו אין מוציאין מידו…"

הש"ך חולק על השולחן ערוך שמועיל
תפיסות נוספות. לגופו של ענין רואים גם מדבריו שהוא הבין כהבנתנו בדברי הרא"ש
והשולחן ערוך.

 

ה. מסקנות והשלכות

מכל האמור יוצא שאכן כוחניות כלפי
הרכוש מלמדת ויוצרת בעלות. זה סוג של סדר שבית דין מסדרים ולא אי סדר. זהו הכרעה
חיובית ולא בריחה של בית דין מחשש לגזל. צריך להבין שבעלות על רכוש בתורה לא רק
נקבע במישור ה"משפטי-מחשבתי", אלא שגם המציאות הפיזית, המציאות הפרקטית,
המציאות הכוחנית שלנגד עינינו מהווה את בירור ויצירת הבעלות. פירוש הדבר שאין מטרת
בית דין רק לפסוק לפי מה שהכי נדמה להם, אלא לפסוק על פי האמת התורנית המוחלטת.
כפי שראינו האמת התורנית המוחלטת לא נקבעת רק על פי המישור ההגיוני (מה שהיה בהכרח
מביא לפסיקה של פשרה מאיזשהי סוג) אלא שהמציאות עצמה יוצרת. עצם התפיסה
בדבר יוצרת קשר לרכוש.

 (בדומה לכך ניתן לראות בדין המוחזקות שהיא יוצרת
בעלות. בצורה קיצונית כששנים אוחזין בשטר אחד בטופס של השטר ואחד בתורף של השטר
מבצעים חלוקה ביניהם על פי החלוקה של שווי השטר עם טופס ושטר בלי, מה שבוודאי אינו
שייך מבחינה בעלותית רגילה ובטח שלא מסתבר לומר ככה מבחינה סיפורית. עיין סימן סה'
חושן משפט).

חוסר היכולת לראות במציאות עצמה
והכוחנית כמופיע ערכים ותורה ("דין") אכן מביא להבנה שבית דין בורחים
מהדין ולא פוסקים.אם נשליך מכך להבנה יותר כללית יצא למעשה שהבנה זו משאיר את הבית
דין "סטרילי" ומשאיר את כל המציאות הפיזית מחוץ למעגל התורה. ממילא
התקיפה לא מהווה מציאות של תורה ("דין").

(הערה:

 כדוגמא דומה ניתן אולי לראות בשעיר לעזאזל שלפי
הרמב"ן מהווה הדבר קרבן לסטרא אחרא, כלומר שזה שייך למעגל החוץ תורני ולא
באמת משמש כקורבן לה' המכפר על החטאים. אכן לפירוש זה כל עולם העזאזל והתוהו הוא
שייך לא למעגל הישראלי אלא לעולמו של עשו. ואין כאן המקום להאריך).

יוצא לפי האמור שמטרת בית דין אינה רק
לעשות סדר פשוט בעולם כך שאנשים יהיו מרוצים, לשם כך היו פתרונות יותר יעילים מאשר
כל דאלים גבר. אלא בית דין פוסקים את האמת התורנית שבמציאות ("דין").
כלומר יורדים לעומק המציאות והנקודות המשמעותיות שבתוך המציאות שיש להם משקל תורני
מכריע את הדין. במקרה שלנו ה"משקל התורני" הוא בעצם ההחזקה והגבירה הפיזית
כוחנית. הבנה זו נותנת הרבה יותר כוח ועומק לחיים שלנו ולעולם הפיזי שלנו.

פענוח קטן זה פותח חלון לדינים נוספים
בדיני ממונות של התורה להתבוננות מסוג זה.

נסיים בקטע של  ר' נתן בליקוטי הלכות על דין זה שמתאים את
הכיוון שהלכנו בו:

ליקוטי הלכות חושן משפט הלכות חזקת
מטלטלין הלכה א':

כשאין אחד מוחזק כההיא ארבא וכו' כל
דאלים גבר ופירשו כי מי שהוא שלו בודאי ימסור נפשו ביותר ויתגבר:

והענין ע"פ מ"ש רבינו (סימן
ס"ט) ומובא לעיל כי שורש הנפש הוא בהממון נמצא זה שהחפץ הוא שלו שם
הוא שורש נפשו וע"כ בודאי יתגבר על החפץ ויטלו כי נתוסף לו כח וגבורה
וחיות ע"י החפץ עצמו מאחר ששם שורש נפשו ןחיותו וע"כ כשבא אל החפץ אזי נתוסף
לו כח וחיות ע"י  החפץ עצמו כנ"ל
ועי"ז בודאי יוכל להתגבר על חבירו שאינו שלו ואין שם שורש נפשו
,
אדרבא  טבע הנפש לצמצם עצמו לבלי להניח
עצמו להגזלן ליטלו כמבואר שם במאמר גזילה וע,כ בודאי לא יהיה כח לחבירו הגזלן
ליטלו מידו כי אין שם שורש נפשו כנ"ל.

לפי דבריו אכן הממון בעצמו מהווה
מציאות חיה הנותנת כוח אמיתי (גבורה וחיות) לבעלים האמיתיים לתפוס בו. כלומר
המציאות הממונית נמצאת באחדות אורגנית עם המציאות הנפשית. לכן הבעלים האמיתיים-שורש
נפשו ברכוש שלו וזה מעגל אחד. זה מתאים את הכיוון שלנו שאין המציאות הפיזית
"אילמת" אלא היא המשקל התורני של חיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *