ניצבים: הָנִצָּבִים לָעַד מכוח הָאָלָה

ברית שהיא אָלָה

פרשת ניצבים באה לכאורה לחזק את ההתחייבות שמקבלים ישראל על עצמם בברית המחודשת עימהם בערבות מואב.

 

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, ט' – י"א).

איום הקללות (האלות) בברית זו, הוא מוחשי ביותר. אך, הכתוב מציין כי חרב הקללות על ישראל, לא כנגדם הוא בא, אלא על מנת להקימם כעם.

"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם, פסוק י"א).

אולם המשך הכתוב, מציג אפשרות עתידית מוזרה ביותר.

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (שם, פסוקים י"ז – י"ח).

הכתוב מעלה את האפשרות כי יהיו כאלו מישראל, שבשומעם את דברי האלה, יעלו בדעתם כי שלום יהיה להם גם אם ילכו בשרירות ליבם.

על כך מדגיש הכתוב –

"לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (שם, פסוק י"ט).

ולכאורה, איך יתכן כי השומע את דברי האלה יגיע למסקנה "כי שלום יהיה לו" גם אם ילך בשרירות ליבו? הרי הקללות לעובר על השבועה כתובות באָלָה במפורש?

רש"י במקום, אכן מבאר כי המדובר באלו העלולים לבטל בליבם את אזהרות הברית באומרם –  "לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי" (רש"י דברים כ"ט, י"ח ד"ה והתברך בלבבו). כנגד מחשבה זו מחזק הכתוב את איום האָלָה.

"לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (דברים כ"ט, י"ט – כ').

אולם נראה כי ביאור זה אינו מספק. שהרי מדוע יעלה האדם בדעתו כי הכתוב בתורה לא יתממש וכי ה' יסלח לו ולא יקים את דברי הברית? וכי מצינו בתורה חיזוקים נוספים לקביעת הדינים שבה? ואם אכן מבטל האדם את דברי התורה והאלות שבתוכה בהינף יד, מדוע הדגש הכתוב "לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ", יביא אותו למחשבה שנייה, אם את האמון הבסיסי במימוש התורה את דבריה אין לו? גם תגובת התורה כנגד "מרידה" זו אינה מוסיפה דבר, שהרי בסופו של דבר אמירת הכתוב כנגד אותם האנשים היא שיענשו "כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה". זו בדיוק קביעת האלה המקורית.

שאלות אלו מחייבות התבוננות נוספת בפשט הכתובים, שתלמד אותנו על עוצמה קיומית מיוחדת הנוצרת מכוח "הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה".

לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם – בניית הייסורין את זקיפות הקומה

מדברי הכתוב "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ…לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם", למדנו כי ברית האלה עם הקללות שבה, אמורה להקים את ישראל.

אולם שימוש הכתוב בלשון "נִצָּבִים", מלמד על הקמה איכותית שהיא הרבה מעבר ל"יישור" ישראל שלא יסטו מדרך ה'.

מדתן ואבירם למדנו כי ה"ניצבות" הינה מצב של זקיפות קומה.

"וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם… – בקומה זקופה…" (במדבר ט"ז, כ"ז).

אונקלוס במקום נותן ל"ניצבים" משמעות של "קיום".

"…ודתן ואבירם נפקו קַיְמִין בתרע משכניהון…".

הניצבות מופיעה אף במשמעות של שלטון. כך ביחס ליוסף הניצב מול האחים

"…וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי".

רש"י: "קמה אלומתי – נזקפה. וגם נצבה – לעמוד על עמדה בזקיפה" (בראשית ל"ז, ז').

וכך הוא ביחס לאדום המעמידים להם נציבים

"וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם נִצָּב מֶלֶךְ" (מלכים א', כ"ב, מ"ח).

אף רש"י מייחס ל"ניצבות" ישראל לפני ה' כוח שהוא הרבה מעבר להישרדות מפני הייסורים. בתחילה אכן מבאר רש"י את ה"אַתֶּם נִצָּבִים" כתיאור לקיום ישראל למרות הייסורים.

"אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו" (רש"י ד"ה והוא יהיה לכם לאלוהים).

אולם בהמשכו הוא לומד משימוש הכתוב בלשון "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם", על כוח הייסורים להקים ולהציב את ישראל לפני ה'.

"והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו" (רש"י ד"ה היום).

לא בסתם קיימות המדובר, אלא בקיימות אין סוף – לעולם.

"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם – כיום הזה שהוא קיים והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבין אתכם לפניו" (דברים כ"ט, י"ב).

יוצא אם כן, שהברית הנוספת הבנויה על האלה והקללות שבסוף פרשת כי תבוא, אינה רק ברית בדיעבד הבאה למנוע מקרה בו יסטו ישראל מדרך ה', אלא היא מתווה את הדרך לקשר עם השכינה שאינו קשר רופס וכנוע אלא של ניצבות וזקיפות קומה הקיימים לעד. מתוך אופיים  העצמאי של ישראל, חיבורם עם השכינה באופן שלא מאבד את עצמיותם, אלא מעצים את זקיפות קומתם, יכול להתכונן אך ורק מתוך העימות והאימות שבין שני העולמות.

הבנה זו שופכת אור חדש לגמרי על האפשרות למרידה אותה מעלה הכתוב, למרות דברי האלות.

"…פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דברים כ"ט, י"ז – י"ח).

חשש הכתוב הוא מפני ניצול לרעה של ישראל את העצמה הטמונה במפגש עם הקללות והייסורים מתוך הידיעה כי גם אם ילכו בשרירות ליבם, יביאו אותם הייסורים לידי זקיפות קומה והעצמה, כשדווקא אופיו המרדני של המפגש, יעצים עוד יותר את זקיפות קומתם.

על כך עונה הכתוב

"לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף ה' וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (שם, פסוקים י"ט – כ').

קללת הָאָלָה (היא השבועה), יכולה להחריף את תוצאתה עד לרמה של מחייה – "וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם".

ולכאורה החרפה זו של הָאָלָה סותרת את בסיס כוחה של הברית הבנויה על כך שכל מפגש עם השכינה בדרך הייסורין, מעצים את האדם מכוח אין סוף החיים שבו? אם כוח החיים האלוהי הוא הטמון בייסורין, לא ניתן לבטלו!

את התשובה על כך מביא המשך הכתוב.

פירות הברית – לָאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם

"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ…וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים כ"ט, כ"א – כ"ג).

בניין השכינה בישראל דרך הייסורים, ומתוך כך בניין קיימות ישראל וזקיפות קומתם, אינם נמדדים ואינם נוצרים ביחס לגוף ישראל העכשווי, אלא ברמת הדורות. האלה כקללה יכולה היא שתכחיד את אותו אדם או אותו הדור הפושע. תהליך הקיום  וזקיפות הקומה הטמונים במצב האלה, מתייחסים למרחב החיים הישראלי לדורותיו. על כן במצב של ניסיון ניצול כוח הניצבות המולד מן הייסורים, "הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם", הם אלו שייהנו מכוח בִּניָינו.

כך מבאר הכתוב, כי ברית זו מתייחסת במהותה למישור חיים שאף "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" נכללים בתוכה.

"וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" (דברים כ"ט, י"ג – י"ד).

המשך הכתובים, מערב גורם נוסף המאפשר את הצבתם והקמתם לעולם של ישראל מכוח הייסורים בלא שייכחדו – את הארץ.

הקמת ישראל דרך ייסורי הארץ

"וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם. וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, כ"א – כ"ז).

בלתי אפשרי שלא לתמוה על פסוקים אלו. שהרי דברי הברית לא כוונו מעולם אל הארץ אלא אל ישראל? בשני פסוקים הקודמים לתיאור חורבן הארץ מתאר הכתוב בפרוש את חורבן האדם – "וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה ה' אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (פסוק י"ט). מהיכן מגיעים אם כן ה"הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן" לראות "אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ..וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ", איך מגיע חרון ה' בסופו של דבר "בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה", בעוד שהייתה אמורה לחול על ישראל עצמם?

נראה כי תשובה בדבר ניתן לקבל רק על בסיס הבנת ההעצמה, ההקמה וזקיפות הקומה הטמונים בְאָלָתוֹ של ה'. במצב בו נכחדים ישראל שבאותו הדור ואף אין להם תקומה לעתיד, נטמעת ניצבותם של ישראל בארץ עצמה.

"וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" (שם, פסוק כ"ז).

רבי עקיבא לומד מכך על עשרת השבטים שאינם חוזרים.

משנה. "עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר (דברים כ"ט) וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה, מה היום הולך ואינו חוזר – אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי רבי עקיבא". (סנהדרין ק"י, ע"ב)

לעומתו סובר רבי אליעזר מלשון הכתוב "כַּיּוֹם הַזֶּה" כי בניהם עתידין לחזור.

"רבי אליעזר אומר: כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר – אף עשרת השבטים שאפילה להן, כך עתידה להאיר להם" (המשך המשנה).

בין אם עשרת השבטים אינם חוזרים ובין אם בניהם חוזרים, הארץ היא האוגרת אל תוכה את כוח ה"ניצבות" וזקיפות הקומה מן המַכּוֹת והתחלואים אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ, לאפשר מתוך כך לישראל שיחזרו אליה בעתיד להעצים את כוחם מכוחה.

נמצאנו למדים כי הָאָלָה המכחידה את החוטאים, היא גם זו המקיימת אותם עולמית. ואם כי לא ניתן לזהות את הקיום שהיא מפעפעת בישראל במידי, כוחה נועד להשתמר בעיקר אל הדור "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם – הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן" דור הגאולה. היא האמצעי המרכזי של עם ישראל לאורך הדורות להגיע בחזרתו לארצו לזקיפות קומה – עצמאות ובסוף הדרך אף למלכות.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *