קורח – לחבור אל תשתית הארץ – המאמר המלא (קורח)

גם קורח מדרכי הנהגת השכינה

מה מטרת הבאתה בתורה של פרשת קורח? אם אכן נושא הפרשה היה "טיפול ה' בחוטאים", ספק אם שייך היה להביאה בתורה. גם אופן הענשתו של קורח דרך בליעתו באדמה, ניראה אולי מרשים, אולם לכאורה אין בו צורך מהותי. מעֵבר למות החוטא, לא נראה היה שיש מקום "להשקיע" בפרוט דרך המוות, ולבטח לא ליצור למענו מערכת ניסית שלמה.

נקודת המוצא הבסיסית אותה עלינו לנקוט בכל פרשה בה אנו עוסקים בתורה היא, שהכתוב בתורה לא נועד להאדיר את כוחו של ה' בפנינו מול אלו העומדים מולו, אלא לצקת במציאות את שמותיו ודרכי הנהגותיו, להחיל אותם אל תוכנו, ומתוך כך להופיע את עתיד עם ישראל.

בדרך זו עלינו גם להתייחס לפרשת קורח. אל מרידתו של קורח יש להתייחס ברמה מערכתית כהמשך התהליך אותו החל עם ישראל להופיע מאמצע פרשת בהעלותך, כאשר מול השלמות המוחלטת של משה כמלך ("עשה לך חצוצרות כסף") והתנהלות המחנות, עולה רצון ישראל להופיע שכינה במעגל החיים האנושי כדוגמת זה שהיה במצרים. כך בארנו את פרשת המתאווים לבשר, התנגדות מרים לפרישתו של משה מן האישה, ואף את פרשת המרגלים המתנגדים לכניסת ישראל לארץ של "נפילים".

חקיקת רצונות ישראל באותיות התורה, מלמדת כי רצון זה אף הוא חלק מן הרצון האלוהי. כִּשְלי רצון זה הם ביטוי לקושי העצום להחילו ולסכנה הרבה במימושו.

באיזה אופן מתברגת פרשת קורח בתהליך השינוי שיוצרים ישראל מכוח רצונם, בחיבור שבין ישראל לשכינה במדבר?

את תרגום פרשת קורח כהמשך עיצוב הקשר שבין ישראל לשכינה, נעשה דרך כמה נקודות מחְבר בפרשה.

  • א. שיקוף מגמתו של קורח בפרשת הציצית בטענתו כי גוף הציצית העשויה תכלת אינה מצריכה פתיל תכלת.
  • ב. טענת קורח "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'" (במדבר ט"ז ג'), המגובה בשמיעת ישראל את שתי הדברות הראשונות ישירות מפי הגבורה (מכות כ"ג ע"ב).
  • ג. גרימת קורח לקנאת כל ישראל לנשותיהם שלא ייסתרו עם משה.
  • ד. הבנת התהליך אותו מפעיל קורח המביא לבליעתו באדמה.

לגעת ישירות בארבע הכנפות

כאמור, רצון ישראל להביע את חייהם באותה רמת מציאות שהופיעה להם במצרים (בבשר, בתצורה מצרנית ולא "נפילית" כפי שהזכרנו), אולם בחלות שכינה כפי שאמורה להיות בארץ ישראל, יוצר חוסר התאמה מהותי בעצם בין הגוף המקבל שמימדיו הם בהווית צמצום (כפי העולה מלשון "מצרים" במשמעות של "מייצרים"), לבין השכינה המופיעה חיים בערך של אין סוף. ההפרש הזה שאינו מסוגל להיות מגושר בדרכי התנהלות רגילות, מצריך כלים שונים על מנת שיוכל "לדלג" עליו ולממש את הקשר הסגולי הקדום שבין ישראל לשכינה.

פרשת הציצית שבסוף פרשת שלח לך, נותנת את אחד הפתרונות להפרש הזה, בהציבה את המצוות כ"ציצית הראש" ו"חור ההצצה" המאפשרים את האחיזה בשכינה.

לבישת האדם את בגד ארבעה הכנפות, מפגישה אותו עם עצם השכינה, באותה העוצמה שהוציאה את ישראל ממצרים

"עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם – כנגד (שמות יט, ד) ואשא אתכם על כנפי נשרים. על ארבע כנפות…כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר במצרים (שמות ו, ו – ז) והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי" (במדבר ט"ו, ל"ח).

יכולת המפגש עימה, נעשית דרך הציצית התלויה בארבעה כנפותיו.

"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם על שם הפתילים התלוים בה, כמו (יחזקאל ח, ג) ויקחני בציצית ראשי. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אותו, כמו (שה"ש ב, ט) מציץ מן החרכים" (שם).

הפתילים נותנים את יכולת האחיזה בשכינה (כדוגמת האחיזה בציצית הראש) ואת יכולת ההצצה בה (כדוגמת מציץ מן החרכים), כיוון שהנגישות הישירה כלפי עצם השכינה אינה אפשרית.

ציצית זו מתפרטת להיות תרי"ג המצוות דרכם נוצר קשר אחיזה והצצה אלו בשכינה.

"וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' – שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג" (פסוק ל"ט).

אולם לדרך נגישות זו לשכינה ישנו מחיר. מפגש ישראל בדרך זו היא היררכית אינה ישירה, ומשתלשלת מן המקור באופן הנוגע רק במשהו מן הגודל.

האם נגזר על ישראל בעקבות מהלכיהם הקודמים לאבד את החיבור השלם לשכינה? כנגד המחיר הכבד הזה הנוצר בעקבות פרשת המרגלים, עומד קורח ומוביל סוג קשר ישיר עם השכינה בהציגו נגיעה בגוף ארבעה הכנפות שלא דרך פתילות הציצית.

כך מציג זאת קורח בפני משה.

"… מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות… והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה (רש"י במדבר ט"ז א' ד"ה ודתן ואבירם).

טענתו של קורח שטלית תכלת פטורה מציצית תכלת, בנויה על ההכרה ביכולת לגעת בגוף הטלית, גם ללא ציצית.

את המגע הישיר הזה בשכינה, מבטא קורח בהדגשתו את שמיעת ישראל את שתי הדברות הראשונות ישירות מן השכינה.

אנכי ולא יהיה, מפי הגבורה שמענום

"רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה" (במדבר ט"ז ג').

כך מביאה הגמרא במכות

"…אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום – דכתיב אחת דבר אלהים ושתים זו שמענו…" (מכות כ"ג, ע"ב).

מה המשמעות להבדל שבין שמיעת הדיברות ישירות מפי הגבורה לבין שמיעתם דרך משה? מן הכתוב בדברים עולה כי ההבדל הוא עצום.

"וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם. וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת…קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה' י"ט – כ"א).

הדיוק שעושה רש"י מלשון "וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ", מלמד המון על ההבדל בין חיבור ישיר לעקיף ביחס לשכינה.

"וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ – התשתם את כחי כנקבה שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".

מדברי רש"י אנו למדים כי בחיבור ישיר אופי החיבור הוא של "אהבה". לעומת זאת בחיבור עקיף דרך משה החיבור הוא של "יראה". כמו כן אנו למדים כי בחיבור עקיף ישראל ומשה הם בחינת "נקבה". לעומת זאת בחיור ישיר, ישראל הם בבחינת "זכר".

אנו למדים אם כן, כי השמיעה הישירה או העקיפה אינה רק הבדל של מרחק, אלא של סוג קשר. בקשר ישיר, "חייבת" השכינה להופיע במאפיינים התואמים את מאפייני החיים של האדם ומכיוון שהאדם בנוי מחומר וגוף, אף מאפייני הקשר חייבים להיות כפי גדרי הקשר האישותי הבנוי על אהבה. לעומת זאת בקשר עקיף, שומרת השכינה על מגמתה הנבדלת שמן השמים, וממילא אופי הקשר הוא של הוראה וציווי מלמעלה למטה, וקיום מעשה המצווה מכוח יראה.

מתוך ההבדל התהומי הזה, גם יוצא סוג אחר של עם. על בסיס המגמה הראשונה, כיוון שהמדובר הוא בקשר של איחוד ואהבה, מקבלים ישראל את גוון הכוח של השכינה, ככוח פועל – בחינה של "זכר". אולם בקשר של "יראה", ישראל הם בבחינת "מקבל" – בחינת "נקבה".

יוצא אם כן, שאף שבמהלך התרקמות הקשר שבין ישראל לשכינה, מרחיקים ישראל את היחס כלפי השכינה לרמת קשר המשתלשלת דרך משה – לקשר של "יראה", מעצים קורח את מגמת הקשר הבסיסית המופיעה בין ישראל לשכינה בשתי הדברות הראשונות – קשר ה"אהבה" ואת מאפייני הקשר המוחש המתחייב מקרבה שכזו.

דרך חיבורו הזה של קורח לשכינה, יוצר אופי של כהונה שלא הכרנו – הופעת שכינה בשפע ועושר.

עשיר כקורח

"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… – וכנש עליהון קרח ית כל שנישתא לתרע משכן זמנא ואתנטל בעותריה דאשכח תרין אוצרין מן אוצרוי דיוסף, מליין כסף ודהב, ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרן מן עלמא, אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנישתא". תרגום: "…מצא שתי אוצרות מאוצרות יוסף מלא כסף וזהב, ורצה לסלק בעושר זה את משה ואת אהרן מן העולם, לולא התגלה שכינת ה' לכל ישראל  (תרגום יהונתן על במדבר ט"ז, י"ט).

וכן בגמרא.

"עשר שמור לבעליו לרעתו (קהלת ה'), אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח…אמר רבי חמא ברבי חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים, אחת נתגלתה לקרח, ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא" (סנהדרין ק"י, ע"א).

אם ביחס לבני לוי, חיבורם לשכינה מועיד להם עניות וחיזור על הפתחים ("אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל – … עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות – בראשית מ"ט, ז'), הרי חיבורו של קורח לשכינה, הוא חיבור למקור של שפע ועושר, מתוך שהזיקה הישירה לשכינה, מופיעה אותה כפי מאפייני האדם.

מגמת "הגשמת" הקשר שיוצרת הזיקה הישירה שבין השכינה וישראל, מתממשת מכוח מהלכו של קורח בצורה קשה ביותר – במשה.

וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה

"וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו – מפני המחלוקת" (במדבר ט"ז, ד' ורש"י שם).

על פי פשט הכתובים, אכן משה נופל על פניו מפני המחלוקת. אולם חז"ל מזהים בנפילה זו מציאות קשה ביותר.

כך בתרגום יהונתן:

"ושמע משה היך קניין כל חד מנהון ית אנתתיה לאשקיותהן מיא בדוקיא מטול משה ונפל על אנפוי מן כיסופא".

תרגום: ושמע משה, איך מקנה כל אחד ואחד מישראל את אשתו להשקותה מים מפני משה ונפל על פניו מפני הבושה".

כך מביאה הגמרא בסנהדרין

"וישמע משה ויפל על פניו, מה שמועה שמע? – אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שנאמר (תהלים ק"ו ט"ז) וַיְקַנְאוּ לְמֹשֶׁה בַּמַּחֲנֶה. אמר רבי שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה (אל תסתרי עם משה), שנאמר (שמות ל"ג) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה (שלא יחשדוהו עוד)" (סנהדרין ק"י, ע"א).

איך מגיעים ישראל למצב שכזה. סיבת נפילתו של משה על פניו מפני מחלוקת קורח, מחייבת להבין כי קורח הוא הגורם גם לחשד זה של ישראל.

התבוננות ביחסי הגומלין שבין משה וישראל מלמד כי אכן ישנה זיקה נשמתית בין משה לבין כל ישראל. משה שקול כנגד כל ישראל.

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל  – שקול משה כנגד כל ישראל" (שמות י"ח, א').

מהלכו של קורח המעצים את רמת הקשר הישיר שבין ישראל לשכינה וממילא מחבר בין ישראל לשכינה דרך ממד החיים הממשי הקרוב יותר לישראל, יוצא אל הפועל בתצורתו המעוותת הבלתי מכווננת ביחס שבין ישראל למשה. היות נשמות ישראל כלולות בנשמת משה מתוך היותו המנהיג את כל ישראל, מתגשם לכדי חיבור וקשר ממשי. אם עד לפעולתו של קורח היה הקשר הזה בבחינת קשר נשמתי שביטוייו רוחניים בלבד, הרי עתה הגשמת הקשר שבין השכינה וישראל, מגשימה גם את היחס שבין ישראל למשה, עד כדי שכל איש נזקק להתריע באישתו, אל תסתרי עם משה.

גילוי משתית הארץ

הזיקה הישירה הזו שבין השכינה לישראל אותה יוצר קורח, היא המעבירה את מרכז כובד הופעת החיים מן השמים אל הארץ ומוצאת את ביטויה בחשיפתו של קורח את מקור החיים הקיומי שבתוך פי האדמה. חשיפה זו היא גם המביאה לאובדנו בתוכה.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי…וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ" (במדבר ט"ז, כ"ח – ל"ב).

חז"ל מבינים כי אין המדובר פה בנסיון של משה להרשים את כל ישראל, אלא בהעצמת בריאה הקיימת כבר מימי בראשית.

"וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' – פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב, ואם לאו יברא ה' (רש"י במקום)':

וכך בפסחים.

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, אלו הן: באר, והמן, וקשת, כתב, ומכתב, והלוחות, וקברו של משה, ומערה שעמד בו משה ואליהו, פתיחת פי האתון, ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים" (פסחים נ"ד, ע"א).

אם טועים היינו לחשוב שבריאה זו הינה היזקית במהותה, בני קורח הנצולים מן המוות מצליחים ללמד אותנו על גדר החיים שבה.

המשך הכתובים בבמדבר מלמדים אותנו כי בני קורח ניצלים מן המוות.

 "וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס. וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (במדבר כ"ו, ט' – י"א).

רש"י במקום מבאר את הסיבה לדבר.

"הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם".

מן הכתוב בתהילים אנו למדים, כי הם אף אמרו שירה מפי הארץ, ולאחר מכן עלו ממנה על פני הארץ.

"לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי קֹרַח – אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתחה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד" (תהלים מ"ב, א').

המדרש העוסק במראות יונה במעי הדגה, מלמד אותנו כי את שירתם שרים בני קורח ממשתית הארץ.

"…והראהו עמודי ארץ במכוניה שנ' (שם יונה ב') הארץ בריחיה בעדי לעולם…והראהו גיהנם דכתיב (שם /יונה ב'/) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, והראהו תחת היכל ה' שנא' (שם יונה ב') לקצבי הרים ירדתי, מכאן אנו למדים שירושלים על שבעה הרים עומדת, וראה שם אבן שתייה קבועה בתהומות, וראה שם בני קרח עומדין ומתפללין עליה" (מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ח ד"ה ויקרא אל).

מהי אותה אבן השתיה עליה עומדים בני קורח?

"משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת…. תנא: שממנה הושתת העולם" (משנה יומא נ"ג, ע"ב וגמרא שם נ"ד ע"ב).

מדוע מצליחים בני קורח לשרוד. על כך מבאר המדרש.

 "לדוד משכיל אשרי נשוי פשע. זהו שאמר הכתוב אורח חיים למעלה למשכיל (משלי ט"ו כ"ד), מי שהוא מסתכל למעלה, מה נאמר עליו, אורח חיים למעלה למשכיל, אלו בני אדם שנסתכלו למעלה, וכן הוא אומר למנצח לבני קרח משכיל (תהלים מ"ד א'), כיון שנסתכלו למעלה נמלטו, וכן הוא אומר הביטו אליו ונהרו ופניהם אל יחפרו (שם תהלים ל"ד ו'), ואביהם שלא נסתכל למעלה, ודתן ואבירם רדו למטה, שנאמר וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר ט"ז ל"ג)" (מדרש תהלים מזמור לב ד"ה לדוד משכיל).

התבוננות בני קורח כלפי שמים, משמרת בהם זיק של נבדלות כלפי השכינה, המחוייב על מנת שהאדם לא ישקע בעוצמת עצמו.

סיכום

ישראל המטים את יחס השכינה אליהם בדרך הארץ, מביאים בעקבות כך למצב בו היחס לשכינה שמן השמים (שכינת "כנפי הנשרים" המופיעה בטלית ארבע הכנפות) תוכל להתממש רק בדרך היררכית דרך פתילות הציצית ובאופן העובר דרך משה והכהונה. מתוך כך מחפשים ישראל דרך קישור ישירה הנוגעת במקור החיים התואם את מגמת דרך הארץ שהחלו להשליט תוך כדי המהלך במדבר. קורח הוא הפותח את הפתח הזה. בנגיעתו בדרך הזיקה הישירה שבין ה' וישראל בדיבר הראשון והשני, חושף קורח את נקודת מוצא החיים שמן הארץ, שאבן השתיה היא מקום הקידוד שלה בבית המקדש.

כשהחיבור לשכינה הוא מן הארץ ולא מן השמים, גורמי ומאפייני הקשר הם גופניים וחומריים ולא רוחניים. למשה מביאה התפתחות זו ליפול על פניו מפני חשד ישראל בנשותיהם שמא יסתרו עימו. לקורח מהווה חיבור זה את הגהנום המביא למותו שלו וכל עדתו, אולם בניו המשמרים את הזיקה כלפי שמים, מצליחים לשרוד ומופיעים ממשתית הארץ שירה של חיים.

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *