מרים – מרגלים – מעפילים- מחוצפה אל חוצפה – מאמר מקוצר (שלח)

מקל ה"תיירות" – מארון ה' למרגלים:

אם בפרשת בהעלותך, הארון הוא זה התר את הארץ.

"… וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". (במדבר י', ל"ג).

הרי עתה קובע משה מרצונו הוא את המרגלים להיות התרים את הארץ.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל –  לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח" (במדבר י"ג, א' – ב').

הכתוב בבמדבר, מלמד שאכן הארון והמרגלים באותה הדרך הולכים.

"וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים … – "דרך האתרים – דרך הנגב שהלכו בה המרגלים…דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י', ל"ג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר כ"א, א').

השוני בין שני דרכי ה"תיור" הוא עצום.

כאשר הארון הוא התר בארץ, מבטיח ה' דרך של "מנוחה".

"וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' – לשון מרגוע וכן (ישעיה ל, טו) בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בשובה ונחת תושעון – בשובה ונחת תהיה לכם תשועה בלא שום טורח" (רש" שם) (במדבר י', ל"ו).

לעומת זאת כאשר המרגלים הם התרים את הארץ, כיבוש הארץ הופך להיותר בדרך ארץ – בדרך של מלחמה.

"רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין" (דברים א', ח').

הכתוב מלמד אותנו שהשכינה הולכת עם משה במהלך זה.

"וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' – ברשותו, שלא עכב על ידו" (במדבר י"ג, ג').

התבוננות בנתוני הארץ מראה, כי משה בוחר בדרך מסוכנת ביותר, שאף את השלכותיה הוא יודע מראש.

שליחת המרגלים, גוזרת התנהלות נורמאלית ביחס לארץ. בדיקת הארץ והעם שעליה.

"וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב…וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים…" (במדבר י"ג, י"ח – כ').

אולם עדותם של המרגלים לאחר חזרתם מלמדת, שמשימת הריגול שהטילו עליהם היא בלתי אפשרית.

"…וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם – שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים" (במדבר י"ג, ל"ב – ל"ג).

מי הם אותם הנפילים? מתברר, שהמדובר הוא בצאצאי המלאכים שירדו מן השמים בדור אנוש.

הַנְּפִילִיםשנפלו מן השמים

"וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ…הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו', ב' – י').

אין המדובר אם כן רק בענקים שגודלם הפיזי עצום, אלא על יישויות המערבות בתוכם תכונות אנוש ותכונות מלאכיות. עירוב התכונה המלאכית בגוף, הוא היוצר את הענקיות הפיזית שהינה אך ביטוי לפריצת גבולות החיים הפיזיים להיות בעוצמה מלאכית.

ברור שכנגד ענקים שכאלו שהמרגלים לידם נראים כנמלים לא רק מצד גודלם, אלא גם מצד ערכם, הנקיטה בדרך הריגול והמעשה המלחמתי הוא מהלך "מטורף" בכל כלי מידה אפשרי.

אכן, הכתוב מרמז לנו שכבר בתחילה הולכים המרגלים בעצה רעה.

"וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ…- מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה, אף הליכתן בעצה רעה" (במדבר י"ג, כ"ה – כ"ו).

אף משה ער לדבר, ועל כן מחזק את יהושוע בתוספת "י" לשמו.

"… וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים" (במדבר י"ג, ט"ו).

עזרתו של משה ליהושוע בשינוי שמו, מתוך ידיעתו למפרע מה תהיה עצתם של המרגלים מלמדת כי משה לא רק שמודע להפרש העצום הזה שבין עולמם של ישראל לעולם עימו הם הולכים להיפגש בכניסתם לארץ, אלא שהוא באופן מכוון מפגיש בין שני עולמות בלתי אפשריים אלו דווקא ב"דרך ארץ".

הבנת מהלכו זה של משה, מציבה באור אחר לחלוטין גם את מעשה דיבתם רעה על הארץ של המרגלים. אין המדובר בפחדנים החוששים ממלחמה. המדובר הוא בהתנגדות מהותית להופעת השכינה בממד החיים ה"נפילי". ישראל אינם מעוניינים שהחיים האלוהיים יופיעו להם בתצורה נפילית, שהיא תצורה המלאכית בגוף ובבשר. רצונם הוא לחיות ב"תבנית" אנושית כמו זו המצרית, המאפשרת מפגש עם השכינה על פי דרך הארץ ובבחירה חופשית גמורה.

כיצד מגיעים ישראל לקבל את מבוקשם להיכנס לארץ ב"דרך ארץ" (גם אם במכאובים של ארבעים שנה במדבר). התשובה לכך היא – בדרך הדיבוב.

הדיבוב – ליצור כלֵי חיים

עיון מדוקדק בפסוקים מראה באופן מפתיע, כי תלונות המרגלים ועם ישראל, מצליחות ליצור שינוי בהתייחסותו של ה'.

"וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ – כל הוצאת דבה לשון חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו (שה"ש ז', י') דובב שפתי ישנים. וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דבת הארץ רעה, שיש דבה שהיא טובה: (במדבר י"ד, ל"ו).

רש"י מבאר לנו שה"דיבה" היא כוח פעולה. יש דיבה שהיא לרעה ויש דיבה שהיא לטובה.

ה"דיבוב" מוציא בעזרת כוח הדיבור אל הפועל מציאות שקשה להוציאה.

בתחילה מתעתד ה' להוציא ממשה את עם ישראל.

 "אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד, י"ב).

לאחר מכן, מכלב.

"…וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה"(פסוקים כ' – כ"ד).

אולם לאחר הלנה נוספת של ישראל"עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי (פסוק כ"ז),  משנה הקב"ה את התגובה.

"אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה…" (במדבר י"ד, כ"ח – ל"ג).

כאן מתבשרים ישראל לראשונה כי אף הצעירים מבני עשרים שנה יכנסו אל הארץ. עם ישראל אינו נצרך להיווצר מחדש, לא ממשה ולא מכלב.  

דיבוב נוסף של ישראל – "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ" (פסוק ל"ו), מביא לשינוי נוסף מדהים.

לא רק שישראל מתחת לבני עשרים נכנסים אל הארץ, אלא אף המרגלים עצמם זוכים לתקומה ולחיים דרך יהושוע וכלב המקבלים את נחלתם של המרגלים.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ –  מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם, אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים".

בכך, מצליחים ישראל דרך מעשה ה"דיבוב" להכניס לארץ את מגמתם של המרגלים, ולהביא לכך שהשכינה המיוחדת לישראל בארץ ישראל, תופיע בגופות אנושיים כפי המימדים שהיו במצרים ולא כפי המימדים ה"ענקיים".

מנקודה זו ממשיכים ישראל ומציבים את דרך הפעולה העתידה להוביל בדור התחייה – העפלה.

העפלה – העוז להגיע לשלמות מתוך המחשכים

אין ספק שברמה פשטנית תגובת ישראל לאי כניסתם לארץ ישראל, אינה מתיישבת על השכל הישר.

"…וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה' וְהִוא לֹא תִצְלָח…וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר… " (במדבר י"ד, ל"ט – מ"ה).

אם אכן ישראל מתאבלים על מרידתם בה', איך יתכן כי תגובתם היא מרידה נוספת בה' ונסיון לעלות לארץ ישראל אף כנגד רצון ה'?

דיוק בדברי הכתוב בפרשה- "וְהִוא לֹא תִצְלָח " ובדיוק רש"י עליו, "זו שאתם עושין לא תצלח"

 פותח לנו פתח בהבנת הפרשה.

על בסיס דיוק זה מבאר רב צדוק.

"…ולא לחנם כתבה תורה ענין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וגו', אלא שהם חשבו שזה בכלל חוץ מצא …ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין ק"ה ע"א) חוצפתא מלכותא בלא תגא…ורוצה לומר ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרבות כנסת ישראל מעצמם. והם לא הצליחו בזה מפני שאכלוה פגה, כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט ע"ב) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא, שאז הוא העת לה…ולכך אמר להם משה והיא לא תצלח נראה שעצה היא אלא שלא תצלח, ודייק והיא, שבכל מקום דרשו רז"ל היא ולא אחרת, שיש זמן אחר שמצליח והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא" (צדקת הצדיק סעיף מ"ו).

משמעות הדבר היא עצומה. פרשת המעפילים כמו גם פרשת המרגלים, אינן באות על מנת לספר לנו על חטאי עם ישראל, אלא להתוות דרך פעולה ביחסי הגומלין שבין ישראל והשכינה, שאף שאינה צולחת באותו הזמן, היא משמרת עצמה להצליח בזמן העתידי.

מדוע נצרך הכוח להעפיל להתכוונן בעם ישראל? נראה שהתשובה לדבר היא, המגמה אליה מגיע עם ישראל, בעקבות פרשת המרגלים.

מעבר כובד המשקל של ההופעה האלוהית, מן הממד המוחלט (הממד ה"נפילי"), לממד האנושי המקביל לזה שהיה במצרים, חושף את יחסי הגומלין שבין האלוהות והמציאות לחוסר שלמות בעצם, מפני המוגבלות התכונתית של ממד המציאות האנושי ביחס לאין סוף החיים. מצד שני, העצמאות המוחלטת של ממד המציאות האנושי, מביא להופעת רצון עצמי עז, השואף לאיחוד עם האלוהי למרות החיסרון בעצם של מוגבלותו. מצב זה סולל את הדרך לה"עפלה" – בחוזק, בעזות ובלא רשות, המגיעה ליעדים האלוהיים למרות החיסרון התכונתי. תנועת ההעפלה, היא היחידה המסוגלת במסירות הנפש שבה, לגרום ל"מתיחת עור" הסוף להופיע אל תוכו את אין סוף החיים.

הכנסת ה' את יוצאי מצרים שהיו מתחת לבני עשרים לארץ ישראל והקמתם של יהושוע וכלב לחיות תחת המרגלים, היא הגושפנקא האלוהית ליכולת מהלך זה להצליח. אולם כהרגלנו בהרבה הרבה מכאוב, כמו בתהליך של לידה. הריון זה, שאינו מצליח להגיע לכדי לידה במדבר, נשמר להופיע את פריו עתה, זמן הגאולה האחרונה. תכונה זו, היא החוצפה של עקבי  המשיח.

למאמר המלא – לחץ כאן

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *