השלמוּת והמלכות

לאחר נשיאת ישראל במדבר, מציבה לנו פרשת בהעלותך את מצב השיא של ישראל. סדר מחנות מושלם ומשה במעמד של מלך.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף – שיהיו תוקעין לפניך כמלך, כמו שנאמר (דברים לג, ה') ויהי בישורון מלך" (במדבר י', א' – ב').

התנהלות ישראל וסדר נסיעת המחנות, מכוח מלכותו זו של משה מגיעה.

"וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה. וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם. וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ" (שם, פסוקים ג' – ז').

על בסיס שלמות זו כניסת ישראל לארץ ישראל מובטחת תוך יום אחד.

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים – מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד".

ארון ה' המקדים לפניהם דרך שלשת ימים, נמצא אם כן כבר בארץ ישראל.

"וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה".

הקריסה

אולם, ממש לפני מימוש השלמות והחלום, נופלים ישראל.

במתאוננים

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (במדבר י"א, א').

באספסוף

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (שם, פסוק ד').

ולבסוף אפילו מרים

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר י"ב, א').

ממלכותו של משה, נראה לכאורה שלא נותר דבר.

קושיו להנהיג את עם התאב לבשר, מרחיק אותו מעמדת המלכות.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי…מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר י"א, י"א – ט"ו).

במקביל, נוצרת נבואה בתוך המחנה החורצת את גורלו של משה כי לא יכנס לארץ.

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ… וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה…וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם – לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" (שם, פסוק כ"ו עד כ"ח).

האם את הכול מפילים חבורה של מתאווים? האם עד כדי כך שבריריים מבנה המחנות ומנהיגותו של משה, שאינם יכולים לעמוד בלחץ?

מן ה"קריסה" הלכאורה טוטאלית של מנהיגותו של משה נוכח התאווה לבשר, נראה כי כנראה העומד על כפות המאזניים הוא בעל משקל משמעותי יותר מזה הנראה על פניו.

אם נוטים היינו לחשוב שהמתאווים, מפסולת העם הם, הרי חז"ל באופן מפתיע מציגים אותם משני כיוונים מנוגדים גם יחד.

הָאסַפְסֻף – אסיפת סנהדרין

מצד אחד, אלו הערב רב שנאסף עם ישראל.

"מהו והאספסוף…אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם…" (במדבר רבה פרשה ט"ו ד"ה כ"ד אספה לי).

ומצד שני, אלו הסנהדרין.

"ואחד מהן אומר והאספסוף אלו לי סנהדרין שנא' (במדבר יא) אספה שבעים איש".

מה מלמד הדבר? האם הרעה פוסה בעם מן הקצה ועד לקצה?

מעורבות הקצינים והסנהדרין במתאוננים ובמתאווים, מקשה להבין כי כך הדבר.

עיון בספר דברים, אכן מלמד שהתאווה לבשר, יש לה גם הקשר חיובי ביותר.

בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר

 "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ… כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר…" (דברים י"ב, כ' – כ"א).

לשון הכתוב "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", אינה רק  לשון של היתר לאכול בשר, אלא לשון שיש בו אפילו צליל של ציווי!

אנו נצרכים אם כן לברר, איך יתכן שהתורה  מעודדת אכילה שהיא תאווה? ולמה היא מביאה?

את התייחסות הראשונה לכוח התאווה בתורה ככוח חיובי ועוצמתי אנו מוצאים באדם הראשון.

התַאֲוָה – עוצמה של יצירה.

מתוך פיתוי הנחש מתאווה האישה לעץ הדעת

"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם… וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל…" (בראשית ג', ו').

את התאווה הזאת מגדיר רש"י כ"פקיחת עיניים".

"וכי תאוה הוא לעינים – כמו שאמר לה ונפקחו עיניכם".

מהו כוח זה? את זאת אנו למדים מן הנחש.

"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה…כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים… – יוצרי עולמות" (בראשית ג', ד' – ה').

פקיחת העיניים, אינה טכנית. היא ביטוי ליכולת האדם ליצור במציאות מכוחו המגע שלו עימה. מן האדם הראשון למדנו  שהתאווה היא גורם הכוח העוצמתי ביותר ליצירה והתפתחות.

את היכולת להופיע חיים כאלוהים דרך כוח התאווה, מוליך יוסף ללא מצרים.

"עַד תַּאֲוַת" – ללא מצרים

את הופעתה של השכינה מובלים אצל יוסף אברי ההולדה – "שָׁדַיִם וָרָחַם".

"מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם. בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם…" (בראשית מ"ט, כ"ה – כ"ו).

את כוח המולידים (שָׁדַיִם) והיולדות (רָחַם) מתאר יוסף כברכה המגיעה "עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם".

מהי "תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם"? עד להיכן מגיעה ברכה שכזו?

רש"י מבאר כי היא " …ברכה פרוצה בלי מצרים, מגעת עד ארבע קצות העולם(ד"ה עד תאות גבעות עולם).

נמצאנו למדים שביוסף ישנה היכולת לשכינה להופיע את כוח הבריאה והיצירה לאין סוף דרך גורמי התאווה וההולדה – שדיים ורחם, ולהגיע עימהם עד לפריצת גבולות היצירה – עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם".  

הגדרה זו של יכולת כוח התאווה, שופכת אור אחר לחלוטין על ה"מתאווים".

שכינה בתאווה

כבר בתחילה ראינו כי השתתפות ה"סנהדרין" בתאוות ה"אספסוף" מוזרה היא ביותר.  גם כוח המתאווים "לפרק" את מלכותו של משה ולגרום לו שלא להיכנס לארץ (נבואת אלדד ומידד כאמור), נראתה לנו יוצאת מפורפורציה. אולם עתה על בסיס פוטנציאל פריצת השכינה הטמון בתאווה, ברור שהמדובר פה בעימות בין שני דרכי הנהגה.

בעוד שמשה נוקט כפי העולה מספר דברים שבמדבר יש לאסור לחלוטין בשר תאווה, ולא לאפשר לאכול בשר אלא בשר שלמים (עד כדי ששחיטה ללא קורבן היו ענושים כרת – חולין ט"ז ע"ב ורש"י שם כאמור), הרי  המתאווים מנסים למשוך את ה' להופיע שכינה דרך התאווה והבשר כבר במדבר.

כיוון שהמשכה זו באמת יסודה ומן העתיד היא נלקחת, מתגלה ההפרש התהומי שבין הנהגת משה לבין זו המומשכת מן הבשר.

בעוד הקב"ה "נמשך" אחרי ישראל להביע את כוח השכינה שבתאווה כבר במדבר, הרי משה אינו מסוגל לבצע מהלך זה.

כך מביא המדרש את הדברים באופן מדהים

"…כיון ששמע משה ששאלו בשר, הלך אצל הקב"ה, אמר ליה רבונו של עולם בשר הן מבקשין, אמר לו הקב"ה תן להם, אמר לו מאין לי בשר…מיד חרה לו הקב"ה, שנאמר ויקציפו על מי מריבה (תהלים קו לב)…" (מדרש תהלים מזמור כג ד"ה [ג] דבר אחר).

המדרש, בהתייחסותו לגערת ה' על משה, מביא מילה במילה את לשון גערת ה' במשה בפרשת מי מריבה – "מיד חרה לו הקב"ה שנאמר ויקציפו על מי מריבה". ההקבלה הזו של קצף ה' על משה במתאווים לבין קצף ה' על משה במי מריבה, מעמידה את כשלונו של משה במתאווים בשורה שווה לזה של מי מריבה. כפי שמי מריבה מציגים מצב בו משה אינו עומד בתמורות המופיעות בהנהגת ה' לקראת כניסתם של ישראל לארץ, כך גם במתאווים, תגובת משה אינה עומדת במגמות הנגזרות מעתיד ישראל בכניסתם אל הארץ.

מכאן ועד לקיעקוע מלכותו של משה והרמיזה שאין הוא זה שמכניס את ישראל לארץ, הדרך קצרה.

על המגמה הטהורה הטמונה בתאווה לבשר עומד הרב קוק.

"בזיהרא עילאה דאדם הראשון היה אורו של משה ואורו של משיח כלול כאחד כי באמת נשמה אחת היא… הקדושה של דור המדבר תבעה את האחדות של זיהרא דאדה"ר, ורצו שמשה דווקא יאכילם בשר ושיכנס להאיר בתוך החוצפא, ומשה אמר "האנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר י"א י"ב) כלומר בתוך החוצפא אי אפשר לי להאיר, ונשאר קץ משיח סתום ולא נתפרש בתורה…" (שם י"ב ג'). (מאורות הראייה הגדה של פסח).

את חטא המתאווים מבאר הרב קוק כמשיכתם של ישראל להופיע את השכינה דרך מחוזות המציאות הגופנית על כל מגמותיה. ה"חוצפא" המגדירה את שיא כוח בחירתו של האדם, היא אחת הנתיבים בהופעתה של שכינה זו.

אכן, במבט עין של אלו הנמצאים עוד במדבר, פרשת המתאווים הינה פרשה נוספת המהווה גרורה של טומאת מצרים והערב רב העולים עם ישראל. אולם בעיניים של אלו הנמצאים כבר בארץ ישראל, פרשת המתאווים מהווה שלב נוסף מעבר לזה שהביא את ישראל לנשיאת השכינה בעגלות (סוף פרשת נשוא). בשלב הזה מתאווים ישראל להופיע את השכינה בעצמם – בתאוותם – בבשר "עד תאוות גבעות עולם".

שלב זה אמנם נעצר במות המתאווים, אך בתוך כך הוא גם נאצר בכתובים ומחכה להופעתו על ידינו, אֵלו שהרחיב ה' להם כבר את גבולם.

למאמר המלא – לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *