למה נועדו ימי המילואים? מדוע נשארים אהרון ובניו באוהל מועד ואינם יוצאים מפתחו?

לכאורה המטרה היא להרגיל אותם בעבודת המשכן, לקראת השראת השכינה בו ביום השמיני.

כך מופיע הציווי בפרשת צו

"וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם. כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם. וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי" (ויקרא ח', ל"ג – לה).

בכל אחד מן הימים מפורק המשכן ומוקם, הכוהנים לובשים את בגדיהם, נמשחים בשמן המשחה והקורבנות קרבים. פעולות נשנות אלו לכאורה מראות שאכן המדובר הוא במעשי תרגול "על ריק" לקראת המעשה הגדול של השראת השכינה שעתיד להופיע ביום השמיני.

האם ניתן לזהות מהות עצמית לשבעת ימי המילואים? הגמרא ירושלמי ביומא מלמדת אותנו שכן באופן שאינו רגיל.

אבלות שהיא שימור

"מניין לאבל מן התורה שבעה…ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת משכן יי' כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה כך אתם שמרו על אחיכם שבעה" (ירושלמי מועד קטן פרק ג' ה"ה).

הגמרא לא רק שמשווה בין שבעת ימי המילואים לשבעת ימי האבל למת, אלא אף לומדת את חיוב השבעה למת משבעת ימי המילואים.

את השבעה על המת מכנה הירושלמי כמעשה "שימור" ומיחס את שבעת ימי המילואים למיתת נדב ואביהו ביום השמיני.

אולם ברור שכיוון שפשט הכתובים מייחס את ימי המילואים ל"שמירת משמרת משכן ה'" ולא למיתת נדב ואביהו, ומכיוון שלשון "שימור" היא לשון של קיום ולא של צער על אובדן המת, אנו נצרכים לבחון מהו מעשה השימור שנעשה במשכן בשבעת ימי המילואים ואיך הוא מתנקז בסופו של דבר גם למעשה האבלות

בכדי להבין את הקיום שבמעשה האבלות, נתבונן על המקור לאבלותו של ה' על העולם. 

עצבות שהיא עיצוב

"…ומנין שנתאבל, שנאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בראשית ו', ו'), אין ויתעצב אלא אבל…" (מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן א').

פשט לשון וַיִּתְעַצֵּב נראה שהוא מלשון עצבות. אולם תיאור שכזה כלפי ה' אינו רלוואנטי. על כן יש לחפש ללשון זו משמעות נוספת.

משמעות כפולה ביחס לשורש "ע.צ.ב אנו מוצאים ביחס לאלילים.

"הָיוּ עֲצַבֵּיהֶם – צלמי צורתם" (ישעיהו מ"ו, א').

לשון ה"עֲצַבִּים" המיוחס לאלילים הוא מלשון "עיצוב", מצד צורתם.  

אולם במקביל הגדרתם כ"עצבים", מבוארת גם מצד העיצבון וחוסר התוחלת שבהם.

"עֲצַבֵּי הַגּוֹיִם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם  – קראם עצבים …דרך בזיון שאין בהם תועל' רק עצבון חנם …" (תהילים קל"ה, ט"ו ואבן עזרא במקום).

                                                                                                                     

נראה על כן שעיצבון ועיצוב אחוזים זה בזה.

האם קיימת משמעות של "עיצוב" ביחס של הקב"ה לעולמו? התשובה היא – כן! כך מובא הדבר באיוב.

יָדֶיךָ עִצְּבוּנִי וַיַּעֲשׂוּנִי… – עצבוני – עשאוני, עצב דפוס כמו אין מעצבין את הקטן" (איוב י', ח').

משמעות העיצוב הנוספת ללשון העיצבון, נותנת פתרון ללשון "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ" ביחס של ה' לעולמו.

אקט האבלות של הקב"ה אינו אקט רגשי שאינו שייך כמובן ביחס להקב"ה, אלא אקט של יצירה. כיוון שנגיעת הקב"ה במציאות ממשיכה אליה חיים, מגמה של עצב, מעכבת את המשכת החיים ומשאירה אותם במצב בסיסי בלבד. מצב זה מחזיר ממילא את האדם ממגמת התפתחותו להתקבע מחדש על פי גדרי עולמו הבסיסיים המקוריים.

הבנה זו את עיצבונו של הקב"ה משתלבת יפה  בהגדרת אבלותו של ה' כ"שימור על עולמו". עצבון או אבלות ה' על עולמו המחזירה את העולם לגבולותיו המקוריים משמרת בעולם את מגמת עיצובו הבסיסית ומתוך כך מאפשרת לעתיד התפתחות על בסיס מגמות בסיסיות אלו.

על פי הבנה זו עיצבונו של ה' על העולם לפני המבול, הוא ניסיון נוסף ואחרון לשמר ולקיים את כוחם ועולמם של בני דור המבול.

כיוון שמעשה האבלות הנלמד מאבלותו של ה' עוד לפני מותם של דור המבול, מושלך גם ביחס למעשה האבלות שלאחר המוות, אנו מחויבים להבין שכל מעשה אבלות על קרוב שמת, אינו רק מעשה רגשי, אלא מעשה של יצירה – שימור קיומו וכוחו של המת בעולם. התכנסות הקרובים בתוך עצמם ביחס לשאר בשרם, מחזירה אותם לקיומם הבסיסי וממילא מעלה גם את קיומו של שאר בשרם בתוכם. כמובן שאין בכוח "שימור" זה בכדי להחזיר את המת לחיים ברמת הקיום העכשווית, אולם יש בכוח שימור זה לקיים את כוחו בעולם, כך שיוכל לחזור ולהתממש בעתיד, על ידי קרוביו.

שימור החיים ברחם האלוהי

מסקנה זו מחזירה אותנו למקור מעשה השימור  – שבעת ימי המילואים. כפי שכבר הזכרנו, שבעת ימי המילואים האלו אינם יכולים להצטמצם כאבלות למות נדב ואביהו מצד עצמם.

דברי הירושלמי "כשם ששימר הקב"ה על עולמו שבעה כך אתם שמרו על אחיכם שבעה" צריכים להתבאר ברמה המערכתית.

כניסת אהרון ובניו למקדש שבעת ימים, מכניסה אותם למצב "שימור" המופיע כאמור ב"שבעה", בתוך מתחם המשכן. בהיות המשכן מתחם נבדל אלוהי בתוך המציאות, הוא מעצב ומקיים את הנמצאים בו להיות תואמים את תחום החיים הזה שמעבר לכל חיים עלי אדמה. שימור זה המעצב את אהרון ובניו כפי מגמות האין סוף שבחומר (המשכן, כליו בגדיו וכו'), הוא הנותן להם קיום בהמשכם. מות נדב ואביהו רק מעצים את הצורך בשימור הזה הכולל בתוכו גם את נדב ואביהו, ומביא לכך שגם אם מתו בפועל בעבודתם, מגמתם ותמצית כוחם נשמרת היא וממשיכה להופיע דרך שאר משפחת הכוהנים לעד.

התבוננות זו על שבעת ימי המילואים, הופכת את ההבנה ביחס לימים אלו על פיה מימי הכנה והפעלה "על ריק" לקראת היום השמיני, לימים של אגירת ושימור חיים בתוך הרחם האלוהי, כשרק מכוחם יוכלו הכוהנים בעתיד לשרוד את השפעת המקדש ולפעול מכוחו.

על כן מוגדר מהלך זה כשתילה בבית ה'

"ויהי ביום השמיני. זש"ה צדיק כתמר יפרח וגו' (תהלים צ"ב, י"ג), זה אהרן… היכן נטע, שתולים בבית ה' (תהלים שם צ"ב, י"ד), ומפתח אהל מועד לא תצאו (ויקרא ח' ל"ג" (מדרש תנחומא פרשת שמיני סימן ד').

בהיותם של ימים אלו התהליך המחולל את כל המשך עבודתם של הכוהנים במטחם השכינה הנבדל, מוגדרים ימי המילואים גם כעמודי הטווח של קיום העולם.

"רבי אבא בר כהנא פתר קריא…חצבה עמודיה שבעה אלו ז' ימי המלואים הה"ד (ויקרא ח') כי שבעת ימים ימלא את ידכם" (ויקרא רבה פרשה י"א ד"ה ד רבי אבא).

נמצאנו למדים ששימור הכוהנים בשבעת ימי המילואים בתוך המשכן, שימור הקב"ה את עולם בראשית לפני הכחדתו במבול ושימור האדם את קרוביו בימי השבעה, מבטאים את אותו המהלך. כינוס כוחות חייו של האדם להתעצב כפי גדרי חייו המקוריים וכפי גדרי המקום האלוהי התוחם אותו סביבו.

מעשה  השימור הוא פעולת העצמה האלוהית לעולם שאינו מסוגל לשאת ולהוציא לפועל עוצמת חיים אין סופית מכוח עצמו, והוא נצרך לעזרה האלוהית על מנת שלא יאבד את קיומו במרחב החיים הזה. מעשה השימור, בהיותו מבוסס על התכנסות האדם לתוך המרחב האלוהי העוטף אותו כרחם, פועל עליו ומצליח להביא ליכולת הפקת חיים שאינה יכולה לעולם להופיע ברמת החיים הפועלת של האדם.

  

למאמר המלא – לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *