אולם באיזה אופן נפגשים ישראל עם הנהגה זו?
הפסיחה – דילוג מכוח השמים
על כך עומד הכתוב:
"… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה – על שם הדלוג והפסיחה שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט". (שמות י"ב, י"א).
בעוד המצרים מוכים, פוסח ה' מעל בתי ישראל שאינם מוכים.
ולכאורה פסיחה זו אינה אלא אקט של הצלה מן המוות?
אולם לא כך משמע מן הכתוב, המבהיר בפרוש – "פֶּסַח הוּא לַה'". בייחסו את הפסח לה', הוא מבהיר לנו שהפסח הינו מציאות קיומית בעלת הגדרה עצמית, ולא רק הצלה לישראל מן הסוף המר שהגיע למצרים. על כן, יש לנו לבחון מה מהות הדילוג הזה שמעל ישראל, כתכונת קשר של השכינה לישראל ולא רק כמעשה של וויתור וחמלה.
התבוננות בכתובים מלמדת שהפסח והחיפזון חד הם:
"וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן – לשון בהלה ומהירות".
מכאן אנו למדים שתנועת הדילוג מתוך מהירות היא באה. מהירות צעדי הריצה (בניגוד לצעדי ההליכה), מביאה את שני הרגליים בבת אחת מעל הקרקע בין צעד לצעד והיא היוצרת את מצב הדילוג.
איזו משמעות יש להנהגת מציאות הנמצאת במצב של ריחוף בין דריכה ודריכה? על כך מבאר לנו רש"י במקום:
"שהקב"ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים".
ברור, שאין המדובר כאן בהדרכה אגבית לדרך עבודת ה', אלא ביטוי מדויק לאופי הנהגת ה' את המציאות בדרך הפסיחה והדילוג, הצועדת על הארץ בצעדי דילוג באוויר. הדילוג באוויר הוא תוצאה ישירה משייכות הנהגת מציאות זו לדרכי ההתנהלות של שמים. על כן היא מייצרת צורת דריכה שכזו הנמצאת בחלקה באוויר שההדרכה המתאימה לה היא – "עשו כל עבודותיו לשם שמים".
פגישת המציאות את עוצמת החיים הזו באותו השלב בה היא דורכת בארץ, מבליטה באופן קיצוני את ההפרש העצום שבין מיצרניות הארץ ואין סופיותם של השמים. הפרש זה מביא להכאת הארץ. לעומת זאת, פגישת המציאות בחיים אלו בשלב דילוגה באוויר מבליט את משמעות החיים העודפת של השמים, המולידה חיים. ההדרכה המתייחסת לחיים אלו היא – כיוון עבודתנו לשם שמים.
למדנו אם כן שהפסיחה, צעדי דילוג וריחוף באוויר מעל בני ישראל, אינה רק בבחינת "וויתור" של ה' מלהכות את ישראל, אלא חלות שמים אליהם.
מה תוצאתה של חלות שכינה זו על ישראל?
שכינה בבתים
התהליך הנוצר בבתים עליהם מדלג הקב"ה בין מצרי למצרי מדמה באופן חריף מציאות של בית מקדש.
אם בבית המקדש אנו מוצאים הזהה על קרנות המזבח –
"… וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב" (ויקרא א', ה').
הרי בבתי ישראל מצווה הכתוב להזות את הדם על המזוזות והמשקוף –
וְלָקְחוּ מִן הַדָּם (זו קבלת הדם) וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
כפי שבבית המקדש הנותר נשרף באש – "וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף (ויקרא ז', יז), כך גם בבתי ישראל הזוכים לדילוגו של ה' – "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ".
כפי שבבית המקדש נשרף קורבן העולה כולו באש – "וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א',ט'), כך גם בבתי ישראל נעשה הצלי – "צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ".
וכפי שבבית המקדש אסור להוציא את הבשר החוצה, כך גם בבתים אסור להוציאו אפילו מחבורה לחבורה –
"…בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה".
אולם בניגוד לאכילת המקדש שהיא בעיקרה לה', הרי בבתים מיוחס הבשר דווקא לצורך אכילת האדם. כך אומר הכתוב.
"אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה". – כשנצטוה עיקר פסח לאכילה נצטוה, דכתיב לפי אכלו" (פסחים ע"ו, ע"ב).
מסקנה:
יוצא אם כן שמהלך הדילוג מעל בתי בני ישראל בצעידת שם ה' המפורש בארץ, מופיע בבתי ישראל שכינה השורה בבתים כמו היו הם מקדש, וממילא נותנת גם לאכילת האדם בביתו את המשמעות המופיעה באופן הרגיל רק באכילת האש.
קרבה זו, יוצרת את המצב הקרוב ביותר ליכולת האדם להופיע שכינה במהלך חייו במקומו ובאכילתו הרגילים.
אולם לקניין המעלה הזו יש מחיר – הבהילות.
התבוננות במשמעות פסיחת ה' מעל בתי ישראל, מראה לא רק מאפיין של מהירות, אלא גם מאפיין של בהילות.
פסיחה שהיא גם פיסחות.
"… וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן – לשון בהלה ומהירות" (שמות י"ב, י"א).
כך מבאר ה' למשה בתחילה, שנקיטתו בהשגחת מציאות "זריזה", תביא עימה גם גירוש ובהלה.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ – על כרחם של ישראל יגרשם, ולא יספיקו לעשות להם צידה. וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם וגו'" (שמות ו', א').
במקום שתהליך היציאה ממצרים יהיה כזה שהופעת השכינה על ישראל, תוציא אותם ממצרי העולם הזה לעולם רחב יותר הכולל בתוכו את כל הכוחות ויכולות העולם הזה, זריזות המהלך והתגברות צד הכפייה שבו, מצמצמות את יכולת הכלת השכינה את מרחב החיים האנושי, רק לרמה של "לחם עוני".
מסיבה זו מתורגמת הפסיחה של ה' ביחס לישראל גם כפיסחות – "וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם -…וכן כל הפסחים הולכים כקופצים…" (שמות י"ב, י"ג).
לדעת לשלם מחיר, למען המטרה
ראינו אם כן, שפסיחת ה' מעל בתי בני ישראל, אינה רק וויתור על הרג בכורי ישראל, אלא יצירת חלות שכינה בפני עצמה. שכינה זו בהיותה בעלת אפיונים של שמים, דורכת במציאות בצעדי דילוג שחלקם באוויר. חלותה בבתי ישראל מביא לכך שמעשה האכילה בבתים מקבל את העוצמה שכרגיל אנו מוצאים אך ורק באכילת האש בבית המקדש.
אולם בשביל מעלה שכזו אנו נצרכים לשלם מחיר. יכולת שיתוף כוח החוויה במעשה האכילה מצטמצם להיות רק ברמה של לחם עוני. התנהלותנו במציאות האנושית לאחר מהלך זה אינה הרמונית ושלמה אלא יש בה מן הפיסחות.
אולם עלינו לזכור. רק הצמצום הזה מאפשר לנו להופיע שכינה במחוזות שכלל לא היינו חולמים שניתן לשכינה להופיע – בבתינו האישיים ובאכילתנו האישית מכוח שכינת הדילוג החלה בנו.
הכוח לדעת לוותר על שלמות עכשווית, על מנת להיכנס למחוזות אלוהיים שלא היו ניתנים לפני כן לכניסה היא גם ההתמודדות שאנו נצרכים להתמודד עימה כיום בשלב הגאולה האחרונה. זה כלל לא קל, כיוון שלעולם הוויתור וההפסד בולטים בחסרונם באופן המיידי, בעוד שהרווח והמטרה, אינם מגיעים אלא לאחר זמן. לשם כך עלינו להשקיע המון בלמידת תהליכי הנהגות ה' שבתורה, על מנת שיהיה לנו את הכוח להשליך מהם גם על העתיד הרחוק יותר, גם אם במחיר מסוים של ה"כאן וה"עכשיו".