כיצד צומחים מנהיגים לעם שהשכינה אמורה לשכון בתוכו?

איך הם מובילים את הנהגתם?

ניתן ללמוד בקצה הציפורן ממפגשו הראשון של משה עם השכינה.

התקרבות שאינה רק סקרנות

בהנהגתו את צאן יתרו אחר המדבר, מגיע משה אל הר האלוהים חורבה. שם מתגלה מלאך ה' אליו "בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה". האם התקרבותו של משה לראות "אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה", זו סקרנות גרידא לראות "פלא טבע"?

התשובה היא ברור שלא!

עדות הכתוב " וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" מלמדת שבהתגלות אלוהית המדובר. על כן, התקרבותו של משה מחויבת היא להתבאר כהתקרבות שנועדה ללמוד את תכונתה המיוחדת של ההתגלות זו, שאינה מאכֵּלת את אלו בה היא שורה.

התקרבותו זו של משה, יוצרת שלב התגלות נוסף –

"וַיַּרְא ה'  כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג', ד').

את המלאך מחליף הקב"ה בעצמו. חז"ל מלמדים אותנו, שדווקא התקרבותו של משה לראות בשכינה היא המביאה לשדרוג ההתגלות אליו –

א"ל הקב"ה נצטערתה לראות, חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה" (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן יג).

תפיסה זו את מהלך התקרבותו של משה לסנה, מלמדת שמשה אינו נרתע מקרבת האלוהים.

מסקנה זו, מחייבת בחינה מחודשת אף של המשך הפרשה – הסתרת משה את פניו.

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', ו').

כיוון שברור הוא מן המהלך הקודם שלא ניתן לבאר הסתרה זו כיראה מתוך פחד, אנו נצרכים למצוא את שיקול הדעת העומד מאחריה ואת מטרתה.

הסתרת משה פניו משכינת ראיית העין

לשם כך עלינו לבחון מול מה מסתיר משה את פניו. מהו מאפיין השכינה אותו מונע משה מלהופיע עליו? על כך מבאר המדרש.

"אותה שעה רצה הקב"ה להראות לו כבודו ממש בראיית עין, ולא רצה מפני ענותנותו" (שכל טוב שמות פרק ג ד"ה ויאמר אנכי).

נמצאנו למדים שמשה דוחה את שכינת ה' הזו המגיעה דרך מראית העין.

מאפיין שכינה זו הוא הבולט ביוסף.

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – חנו נטוי על העין הרואה אותו. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (בראשית מ"ט, כ"ב).

פגישת מצרים עם שכינת ה' שביוסף, דרך מראית העין היא מגיעה. אכן, יוסף הוא האפוטרופוס לשכינת הסנה אותה דוחה משה –

"וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" – מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה (דברים ל"ג, ט"ז).

על לדחייה זו, מייחס המדרש למשה את הפסוק "עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר" (משלי כ"ב, ג').

"עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר" זה משה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ זה נדב ואביהוא שזנו עיניהם מן השכינה שנאמר ויחזו את האלהים, ומה היה להם, ותצא אש מלפני ה'" (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס).

משה ה"ערום" (מלשון עורמה וחוכמה), מבין שאף שהקירבה הזו החוזה בשכינה עם כל מערכת החוש עלי אדמה – "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, י"א), היא האיחוד השלם ביותר בין האין סוף והבריאה החומרית, הרי בפועל לא יוכלו הברואים לשמור על הגבול שבין בורא ונברא ואש תאכלתם.

מאש שאינה מאכֵּלת לאש אוכלת

מה אם כן האלטרנטיבה אליה פונה משה במקום זו שהוא דוחה?

על כך נוכל ללמוד מהמשך דו השיח שבין ה' למשה.

לאחר התגלותו למשה, שולח אותו ה' לגאול את ישראל

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג',י)

אולם משה מסרב.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (פסוק י"א).

תגובתו של ה' לסירוב זה היא  – "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ". אולם הקב"ה אינו מסתפק בכך ומביא למשה אות.

"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (פסוק י"ב).

השוואת דברי ה' האלו לדבריו הקודמים למשה, מלמדים על שינוי מהותי במטרת גאולת מצרים. אם בתחילת דבריו אומר ה' למשה – "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…". יציאה ישירה ממצרים לארץ ישראל ללא כל תחנת ביניים במדבר, הרי עתה נוספת מטרת ביניים – תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" – מעמד הר סיני.

סירובו של משה להוביל את גאולת ישראל והכנסתו של ה' כגורם הגואל – "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" מולידים את מעמד הר סיני כמקום הגילוי הבסיסי לעם ישראל. כך יופיע הדבר בדיבור הראשון במעמד הר סיני – אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות פרק כ', ב'). שינוי זה מעביר את נקודת המוצא של השכינה מן הארץ (ארץ ישראל) אל השמים ("אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" – שמות כ', י"ח).

שינוי מהותי זה, יוצר שינוי אף באופי האש שתלווה את ישראל בהמשך דרכם. אם בסנה שם מתגלה ה' למשה ב"מראית העין" פוגש משה אש שאינה אוכלת – "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", הרי במעמד הר סיני מופיעה אש נבדלת – אש אוכלת.

"וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד י"ז)

מסירות נפש בעיצוב הנהגת ה'

אנו רואים אם כן, שמהלכיו של משה, לא מטעמי "סקרנות" צניעות, פחד וביישנות הם מגיעים.

מנהיגותו של משה היא רצף מסודר ומובנה של בניין תשתית הקשר שבין ישראל ואלוהיו, המתחיל משלב  התקרבותו לראות מדוע הסנה איננו אוכל, דרך הסתרת פניו ועד לקביעתו – "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" המולידה את הנהגת ה' שמעמד הר סיני היא נקודת המוצא שלה.

יכולת הובלה שכזו המעצבת בעשר אצבעות את הנהגת ה' על ישראל, יכולה הייתה להִתֽיָשֵם אך ורק מתוך מסירות הנפש של משה השׂם נפשו בכפו וסר לראות את התגלות השכינה המופיעה לו. מסירות נפש זו היא המאפשרת לו לזהות את הנהגת ה' הנכונה לעם ישראל. לסור לראות את ה' בזמן הנכון, להסתיר את פניו בזמן הנכון, ולערב את השכינה במינון הנכון באופן שתוכל לשכון בקרב ישראל ואף לחזור בגאולה האחרונה מגלותה בשמים, חזרה אל הארץ.

ולנו, לא נותר אלא להרים את הכפפה. לנהוג כמשה גם ברֵקִימַת תהליך הגאולה האחרונה. כיוון שלנו כבר "כתובה" השכינה בתוך התורה, אין לנו אלא למסור את הנפש, לסור אף אנו ולראות את ה' מתוך הכתובים, מתוך ההלכות ומתוך הסוגיות. לא להסתפק בקיום התורה, אלא להוליד מתוכה את דרך הנהגת ה' האמורה להוביל את עם ישראל בתקופות הבאות עלינו, עד לגאולה המלאה.

למאמר המלא לחץ כאן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *