כיצד צומחים מנהיגים לעם שהשכינה אמורה לשכון בתוכו?

איך הם מובילים את הנהגתם?

ניתן ללמוד בקצה הציפורן ממפגשו הראשון של משה עם השכינה.

התקרבות שאינה רק סקרנות

בהנהגתו את צאן יתרו אחר המדבר, מגיע משה אל הר האלוהים חורבה. שם מתגלה "מלאך ה' אליו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה".

האם התקרבותו של משה לראות "אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה", זו סקרנות גרידא לראות "פלא טבע"?

התשובה היא ברור שלא!

עדות הכתוב " וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" מלמדת שבהתגלות אלוהית המדובר. על כן, התקרבותו של משה מחויבת היא להתבאר כהתקרבות שנועדה ללמוד את תכונתה המיוחדת של ההתגלות אליו, שאינה מאכֵּלת את אלו בה היא שורה.

התקרבותו זו של משה יוצרת שלב התגלות נוסף –

"וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה" (שמות ג', ד').

את המלאך מחליף הקב"ה בעצמו. חז"ל מלמדים אותנו, שדווקא התקרבותו של משה לראות בשכינה היא המביאה לשדרוג ההתגלות אליו –

א"ל הקב"ה נצטערתה לראות, חייך שאגלה עליך, מיד ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה" (מדרש תנחומא פרשת שמות סימן יג).

תפיסה זו את מהלך התקרבותו של משה לסנה, מלמדת שמשה אינו  נרתע מקרבת האלוהים.

מסקנה זו, מחייבת על כן בחינה מחודשת אף של המשך הפרשה – הסתרת משה את פניו.

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים" (שמות ג', ו').

מן המהלך הקודם ברור הוא שלא ניתן לבאר הסתרה זו כיראה מתוך פחד. גם תגובתו של משה שאינו מסתיר את פניו מיד בדיבורו של ה' אליו "אַל תִּקְרַב הֲלֹם וכו'", אלא רק לאחר דיבורו הנוסף של ה' "אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב", מוכיחה כי הסתרה זו מתוך שיקול דעת ומתוך השגת מטרה היא באה.

מחלוקת הגמרא בעניין, האם טוב עשה משה שהסתיר פניו או לא, אף היא מעצימה מסקנה זו. מצד אחד אומר רבי יהושע בן קרחה –  

"כך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כשרציתי (בסנה) לא רצית, עכשיו שאתה רוצה ("הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶך" – שמות ל"ג, י"ח), איני רוצה" (ברכות ז', ע"ב).

מצד שני סובר רבי שמואל בר נחמני  ששכר קיבל על כך:

"בשכר ויסתר משה פניו – זכה לקלסתר פנים. בשכר כי ירא – זכה (שמות ל"ד) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, בשכר מהביט – זכה (במדבר י"ב) לוּתְמֻנַת ה' יַבִּיט".

ברור הוא שאין כאן מחלוקת אמוראים במציאות האם טוב עשה משה או רע. אנו חייבים להבין שמשה בהסתרתו את פניו מונע מעצמו גילוי שכינה אחד, אולם במקביל הוא פותח פתח לגילוי שכינה אחר, אותו הוא מייעד ככזה שעימו הוא יוביל את עם ישראל.

הסתרת משה פניו משכינת ראיית העין

מהו מאפיין השכינה אותו מסרב משה לקבל. על כך מבאר המדרש

"אותה שעה רצה הקב"ה להראות לו כבודו ממש בראיית עין, ולא רצה מפני ענותנותו" (שכל טוב שמות פרק ג ד"ה ויאמר אנכי).

נמצאנו למדים שמשה דוחה את שכינת ה', זו המגיעה דרך מראית העין.

כך גם מבאר הספרי, שיכולת זו של ראיית העין הייתה אחת משלשה יכולות שהיו לבלעם אך לא היו למשה.

"משה לא היה יודע מי מדבר עמו, בלעם היה יודע מן מדבר עמו שנאמר אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה" (ספרי זוטא פיסקא ז ד"ה פט. ובבֹא).

מאפיין שכינה זו הוא גם המופיעה בתצורתו הישראלית ביוסף.

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – חנו נטוי על העין הרואה אותו. בנות מצרים היו צועדות על החומה להסתכל ביופיו" (בראשית מ"ט, כ"ב).

פגישת מצרים עם שכינת ה' שביוסף, דרך מראית העין היא מגיעה. אכן, יוסף הוא האפוטרופוס לשכינת הסנה אותה דוחה משה –

"וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו" – מרצונו ונחת רוחו של הקב"ה הנגלה עלי תחלה בסנה (דברים ל"ג, ט"ז).

מדוע אם כן, פונה משה מאפיק שכינה זה. לא נוכל לומר שהסיבה היא מתוך שהיא מופיעה שכינה בצמצום מפאת היותה נקלטת בחוש. כיוון שאם כך היה הדבר לא הייתה הגמרא באה על כך בביקורת על משה – "כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה איני רוצה". אנו נצרכים לתלות את הדבר בסכנה שרואה משה בדרך ההתגלות זו.

על כך מייחס המדרש בילקוט שמעוני למשה את הפסוק "עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר" (משלי כ"ב, ג').

"עָרוּם רָאָה רָעָה וְנִסְתָּר" זה משה שנאמר ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, וּפְתָיִים עָבְרוּ וְנֶעֱנָשׁוּ זה נדב ואביהוא שזנו עיניהם מן השכינה שנאמר ויחזו את האלהים, ומה היה להם, ותצא אש מלפני ה'" (ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס).

משה ה"ערום" (מלשון עורמה וחוכמה), מבין שאף שהקירבה הזו החוזה בשכינה עם כל מערכת החוש עלי אדמה – "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" (שמות כ"ד, י"א), היא האיחוד השלם ביותר בין האין סוף והבריאה החומרית, הרי בפועל לא יוכלו הברואים לשמור על הגבול שבין בורא ונברא ואש תאכלתם.

שכינה ממעמד הר סיני

מה אם כן האלטרנטיבה אליה פונה משה במקום זו שהוא דוחה?

על כך נוכל ללמוד מהמשך דו השיח שבין ה' למשה.

לאחר התגלותו למשה, שולח אותו ה' לגאול את ישראל.

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג',י)

אולם משה מסרב.

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (פסוק י"א).

נראה היה לחשוב שאף פה ענווה של התבטלות יש כאן במשה (כפי שביאר מדרש שכל טוב ביחס להסתרת הפנים), שאינו רואה עצמו ראוי להנהגת עם ישראל. אולם תגובתו של ה' אליו, אינה מאפשרת הבנה זו.

מול שאלתו של משה מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, אומר לו הקב"ה  – "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" ומביא לו אות.

"וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (פסוק י"ב).

ברור שאין הכוונה פה לסימן והוכחה למשה שאכן ה' שולח אותו, שהרי מעמד הר סיני יתרחש רק לאחר שבני ישראל ייצאו ממצרים. אם כן, עתה אין מעמד זה יכול להוות סימן להיותו שליח ה'.  אנו חייבים לומר על כן שה"אות" מסמן פה מטרה!

השוואת דברי ה' האלו לדבריו הקודמים למשה, מלמדים על שינוי מהותי במטרת גאולת מצרים. אם בתחילת דבריו אומר ה' למשה – "וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי". יציאה ישירה ממצרים לארץ ישראל ארצם של הגויים ללא כל תחנת ביניים במדבר, הרי עתה נוספת מטרת ביניים – תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" – מעמד הר סיני.

תוספת "תחנת הביניים" הזו של מעמד הר סיני ההופכת בסופו של דבר לגולת הכותרת בהתגלות ה' לעם ישראל, מלמדת שהשינוי מהליכתו של משה יחידי לפרעה, לליוויו על ידי ה' –  "אֶהְיֶה עִמָּךְ", הוא שינוי מהותי בדרך הנהגתו של ה' את הגאולה. אם בשלב ההתחלתי מוביל הגאולה הוא משה – וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", הרי  סירובו של משה "מפנה מקום" לה' להיות הגואל הישיר של בני ישראל.

כך יופיע הדבר בדיבור הראשון במעמד הר סיני – אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות פרק כ', ב'). שינוי זה מוליד את מעמד הר סיני כמקום הגילוי הבסיסי לעם ישראל ובכך מעביר את נקודת המוצא של השכינה מן הארץ (ארץ ישראל) אל השמים ("אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" – שמות כ', י"ח).

מאש שאינה מאכֵּלת לאש אוכלת

השינוי הזה שיוצר משה בדרך הנהגת גאולתם של ישראל מגאולה המובלת על ידי משה לגאולה הנסמכת כולה על ידי ה' מוצאת את ביטויה בשינוי אופי האש שתלווה את ישראל בהמשך דרכם.

אם בסנה שם מבקש ה' להתגלות למשה ב"מראית העין" פוגש משה אש שאינה אוכלת – הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", הרי במעמד הר סיני מופיעה אש נבדלת – אש אוכלת (אם כי כזו המגיעה "לעיני בני ישראל").

"וּמַרְאֵה כְּבוֹד ה' כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כ"ד י"ז)

אולם גם אז לא מספיקה נבדלות זו בכדי למנוע את העברה. חטא העגל מאלץ להרחיק את התגלות ה' לגמרי ממרכז המציאות. בעליית משה לקבלת לוחות שניים מצווה אותו ה'  

"וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר – הראשונות על ידי שהיו בתשואות וקולות וקהלה, שלטה בהן עין רעה, אין לך מדה יפה מן הצניעות" (שמות פרק לד, ג)

כשיורד משה מן ההר יראים אהרון וישראל לגשת אליו.

"וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" (שמות ל"ד, ל')

אם במעמד הר סיני הופיעה האש האוכלת לעיני בני ישראל, הרחקת השכינה מהוויית האדם, אינה מאפשרת לו כלל להביט בשכינה.

"בא וראה, כמה גדולה כוחה של עבירה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, מהו אומר (שמות כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, ולא יראים ולא מזדעזעים; ומשעשו את העגל, אף מקרני הודו של משה היו מרתיעים ומזדעזעים" (רש"י שמות ל"ד, ל' ד"ה וייראו מגשת אליו).

מסירות נפש בעיצוב הנהגת ה'

הצבת ה' את מעמד הר סיני כ"אות" לדבריו "כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ" מול דברי משה "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה", והמשמעות העצומה שיש בכך לדרך הנהגת ה' מלמדים אם כן אף פה, שמהלכיו של משה, לא מטעמי צניעות, פחד וביישנות הם מגיעים, בדיוק כפי שהתקרבותו של משה לסנה, לאו בגדר "סקרנות" היא.

מנהיגותו של משה היא רצף מסודר ומובנה של בניין תשתית הקשר שבין ישראל ואלוהיו, המתחיל משלב  התקרבותו לראות מדוע הסנה איננו אוכל, דרך הסתרת פניו ועד לקביעתו – "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה" המולידה את הנהגת ה' שמעמד הר סיני היא נקודת המוצא שלה.

יכולת הובלה שכזו המעצבת בעשר אצבעות את הנהגת ה' על ישראל, יכולה הייתה להתישם אך ורק מתוך מסירות הנפש של משה השׂם נפשו בכפו וסר לראות את התגלות השכינה המופיעה לו. מסירות נפש זו היא המאפשרת לו לסור לראות את ה' בזמן הנכון, להסתיר את פניו בזמן הנכון, ולערב את השכינה במינון הנכון באופן שתוכל לשכון בקרב ישראל ואף לחזור בגאולה האחרונה מגלותה בשמים, חזרה אל הארץ.

ולנו, לא נותר אלא להרים את הכפפה. לנהוג כמשה גם ברֵקִימַת תהליך הגאולה האחרונה. כל זאת באופן הבטוח הרבה יותר, שהרי לנו כתובה השכינה בתוך התורה גם אם היא אזוקה בתוכה ולא יצאה עוד כסדר חיים סדור על אופניו. אין לנו אלא למסור את הנפש לסור אף אנו ולראות את ה' מתוך הכתובים, מתוך ההלכות ומתוך הסוגיות. לא להסתפק בקיום התורה, אלא להוליד מתוכה את דרך הנהגת ה' האמורה להוביל את עם ישראל בתקופות הבאות עלינו, עד לגאולה המלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *