התיחסות ראשונית למציאותו של בנימין אנו מוצאים עוד לפני הולדתו, בהולדת יוסף, כשרחל קוראת ליוסף בשמו, בציפיה ש"יוסיף לה בן אחר" (זאת בנוסף על היות יוסף על שם "אסף ה' את חרפתי").


התיחסות זאת לבנימין, תחייב אותנו בהמשך לקשר בין שניהם.


התיחסות נוספת לבנימין אנו מוצאים בזמן הולדתו, שבו גם מתה אמו:


בראשית ל"ה י"ח: "ויהי בצאת נפשה כי מתה, ותקרא שמו בן אוני, ואביו קרא לו בנימין".


רש"י ד"ה בן אוני: "בן צערי".


ד"ה בנימין: "נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב…"


ד"ה בנימין: " בן ימין לשון צפון וימין אתה בארתם, לפיכך הוא מלא. ד"א בנימין, בן ימים, שנולד לעת זקנותו, ונכתב בנו"ן כמו לקץ הימין".


קריאת שמו של בנימין על שם צער המיתה של רחל, מקשרת אותנו בהכרח לשני ענינים נוספים הקשורים למיתתה של רחל: א) לסיבת מיתתה. ב) למקום מיתתה, שהוא גם מקום קבורתה.


על סיבת מיתתה הישירה של רחל אנו לומדים מבראשית ל"א כ"ו: "ויאמר לבן ליעקב, מה עשית ותגנוב את לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב…ועתה הלך הלכת כי נכספת לבית אביך, למה גנבת את אלוהי. ויען יעקב ויאמר ללבן…עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה, נגד אחינו הכר לך מה עימדי וקח ולך. ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם…ורחל לקחה את התרפים ותשימם בכר הגמל ותשב אליהם, וימשש לבן את כל האוהל ולא מצא…"


רש"י ד"ה לא יחיה: "ומאותה קללה מתה רחל בדרך".


אם כן, אנו רואים שהתרפים אותם גונבת רחל, הם אלו שמביאים למותה בדרך.


על בחינת התרפים כבר למדנו מתרגום יהונתן על בראשית ל"א י"ט: "ותגנוב רחל את התרפים": "וגנבת רחל ית צלמניא. דהוון נכסין גברא בוכרא וחזמין רישא ומלחין ליה במילחא ובוסמין, וכתבין קוסמין בציצא דדהבא, ויהבין תחות לישנה ומקימין ליה בכותלא וממלל עמהון" (תרגום: היו שוחטים אדם שהוא בכור ומולקין את ראשו ומולחין במלח ובשמים וכותבים כשפים בציץ זהב ונותנים תחת לשונו ומעמידין אותו בכותל ומדבר עימהם מה ששואלים אותו עתידות).


נקודה נוספת המתקשרת למיתת רחל היא עצם העובדה שמיתתה מתרחשת בדרך. כך מודגש ברש"י, בכך שאין הוא מסתפק לומר שמאותה קללה מתה רחל, אלא הוא מוסיף גם את היות מיתה זו בדרך. הדגשה זו מראה על הקשר שבין גורמי מיתתה של רחל גם לעובדה שאין היא נקברת במקומה, יחד עם יעקב (וכפי שנראה בהמשך, גם לחשיבות קבירתה דווקא באותה דרך).


על עניין אי קבורת רחל עם יעקב אנו לומדים מבראשית כ"ט י"א: "וישק יקב לרחל וישא קולו ויבך".


רש"י: "לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת איתו לקבורה. ד"א, לפי שבא בידים ריקניות…לפי שרדף אליפז בן עשר במצות אביו אחריו להורגו והשיגו, ולפי שגדל אליפז בחיקו של יצחק, משך ידו. אמר לו מה אעשה לציוויו של אבא? אמר לו יעקב טול מה שבידי ועני חשוב כמת".


מקור נוסף המבאר את הסיבה הישירה לאי קבורתה של רחל עם יעקב, אנו מוצאים בבראשית ל' י"ד: "…ותאמר רחל אל לאה, תני נא לי מדודאי בנך. ותאמר רחל, לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך".


רש"י ד"ה לכן ישכב עמך הלילה: "…ולפי שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו".


על משמעות מקום קבורת רחל בדרך, אנו למדים מבראשית מ"ח ז': "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם".


רש"י: "לא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בליבך עלי. אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם, שתהא עזרה לבניה שיגלה אותם נבוזרדן, ויהיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה, ומבקשת רחמים שנאמר: "קול ברמה נשמע וכו'.


מקורות אלו הקשורים כולם לעניין מתתה של רחל, הן מצד עצם מתתה המוקדמת, הן מצד אי קבירתה עם יעקב והן מצד קבורתה בדרך, מחייבים למצא את החוט המקשר ביניהם: בין א) עובדת היות בנימין הגורם הפיזי למות רחל (מעצם הולדתו) לבין ב) היות קיללת יעקב הגורם המביא בקיללתו למיתתה. לבין ג) היות הטרפים הסיבה הלכאורה עקיפה לאותה מיתה (מתוך גנבת רחל אותם). לבין ד) עניין זלזולה של רחל במשכב הצדיק המביא להענשתה שלא תקבר עם יעקב. לבין ה) בכית יעקב על כך במקביל לבכיתו שהגיע בידים רקות. ו) גם מקום קבורת רחל שנועד להות תחנה לבקשת הרחמים של רחל על ישראל בצאתם לגלות, צריך גם הוא להתקשר לתמונה הכללית, שהרי בלא מתתה בדרך, הייתה רחל נקברת כפי "התוכנית המקורית", בצותא עם יעקב.


כפי שכבר בארנו, הדודאים אותם קונת רחל "תמורת" משכב יעקב, מבטאים למעשה את פנית רחל לצד הכוחיות הארצית, מתוך שהיא אינה סומכת על תפילתה, ובזכות נתינת צרתה ליעקב שיביאו להריונה, אלא היא פונה ל"אמצעים" הטבעיים הארציים העצמאיים (כוח הדודאים) לשם כך.


נטיה זו של רחל נראה שהיא היוצרת בפועל את הריחוק בינה ובין יעקב, המבטא את כוח האלוקות הן הצד הנותן, מפני נטית היתר הנוצרת ברחל כלפי הצדדים הטבעיים הארציים העצמאיים שבמציאות (נטיה המתגלת מאותר יותר ביוסף, כפי שבארנו).


הבנה זו מסבירה לנו את משמעות זלזולה של רחל במשכב הצדיק, המביא לאי קבירתה עם יעקב.


אולם העובדות הנוספות בעניין מות רחל ומקום קבורתה מראות לנו, שאותו ניתוק שבין יעקב ורחל, אינו נובע רק מבעיתה של רחל, אלא אף ממצבו של יעקב.


כך אנו רואים שיעקב המגיע ללבן, בפגישתו עם רחל הוא בכה הן על שבא בידיים רקות, והן על כך שרחל אינה נכנסת עמו לקבורה. כמו כן אנו רואים שהוא עצמו בקללתו גורם למיתתם.


נראה להבין, שהקשר בין בכיתו של יעקב על ביאתו בידיים ריקניות ללבן ובין אי קבירתה של רחל עמו הוא בך, שנישולו מממונו ע"י בן עשו (והפיכתו ל"מת" מתוך ש"עני חשוב כמת"), מביא למעשה את יעקב למצב של התנתקות מן המציאות הטבעית הארצית. מצבו זה הוא מביא אותו ללבן ארבע עשרה שנה בעבודת בנותיו. (שהרי אם היה מגיע יעקב עם ממונו, היה נוטל את רחל בלא להצתרך לעבוד למענה שבע שנים, ולא היה נופל ברמאותו של לבן בעניין לאה, המביאה אותו לשיעבוד של שבע שנים נוספות בביתו).


נראה שאותה תלות של יעקב בלבן משפיעה על יעקב, והיא המטביעה באופיו משהו מאופי לבן, הגורם בסופו של דבר לאי חיבורו המושלם עם מציאות רחל, המביאה במקביל לאי מושלמות הקשר גם מבחינתה (כפי שראינו).


חוסר השלמות בקישורם, הוא המביא למיתתה וקבירתה של רחל בדרך.


על כן מתיחס בכיו של יעקב הן לעניין ביאתו בידיים רקניות ללבן, והן לאי קבירת רחל עמו, כיון שאותה ביאה ריקנית היא המביאה בסופו של דבר לאי קבירתה עימו.


על בעיה זאת של יעקב בקישורו עם לבן, נוכל ללמוד גם מתוך העובדה שאותם תרפים שגונבת רחל, הם הגורמים בסופו של דבר למיתתה.


נראה שאותה גנבה אע"פ שהיא באה מצד רחל ע"מ למנוע את אביה מע"ז (כפי שמבאר רש"י במקום על "ותגנוב רחל את הטרפים", בבראשית ל"א י"ט), יוצרת מצב שכוח אותה ע"ז של לבן מתחבר לרחל ומשפיע אליה את השפעתו.


על משמעות כוח לבן למדנו מהרכב טרפיו. כפי שנראה מתרגום יהונתן, כוחו הרוחני בנוי על ציץ זהב בעל כשפים (עצם השימוש במושג "ציץ", מזכיר את ציץ הזהב של הכוהן הגדול, השוואה המלמדת על כך שגם אותו ציץ של טרפי לבן הוא בעל משמעות כוחית רוחנית שמימית עליונה), המסוגל להופיע את כוחו על בסיס אותו ראש בכור כרות (שתחת לשונו מושם הציץ). עובדה זו מלמדת שכוחו הרוחני של לבן בנוי דווקא מתוך הרס המערכות הטבעיות הארציות (שהבכור הוא סימן לבחינה האיכותית שבה).


אם כן ברור, שרחל בהיותה מבטאת את כוח המציאות הטבעית הארצית, בהתחברה עם כוח אותם תרפים, הם פוגעים במציאותה, וגורמים למותה.


בחינה הרסנית זו הקימת בתרפים וממילא גם בלבן העובד אותם, משפיעה בסופו של דבר גם על יעקב המשתעבד ללבן. ואע"פ שבאופן כללי מצליח יעקב לצאת מלבן שלם בכוחו (כפי שמובא בבראשית ל' ה': "…עם לבן גרתי ואחר עד עתה", כשרש"י מבאר במקום: "…ד"א גרתי בגמטירא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים"), נראה שהשפעה מסוימת כן מתגלת בו, כשבכוח האלוקי העליון שהוא מופיע, "מתגנב" צד מסוים של התנגדות למציאות הטבעית הארצית, שאמנם אין בה בכדי למנוע את יכולת קישורו עם רחל והופעת תולדותיו ממנה, אולם בכל אופן גורם צד זה לאי שלמות הקישור ביניהם, המביאה לכך שיעקב בקללתו הוא הגורם למיתת רחל, מיתה המשאירה אותה להקבר בדרך, לא בקבורת יעקב (שזהו הביטוי המעשי לאותו חסרון בקישור המושלם ביניהם).


מצד שני, אותה השפעה שיש ללבן על יעקב, מביאה גם את רחל מבחינתה להקצנה ולאי הכרה הספקת ביכולת יעקב להגיע עימה לקישור מושלם (הופעת ולד משותף מבינים), הגורמת לה לנטות לצד השני כלפי כוח הארציות העצמאית המופיעה בדודאים. נטיה זו גורמת אם כן גם היא במקביל לחיסרון שבהקשרה עם יעקב ולאי קבורתה עימו.


בעיה זו בקישור יעקב עם רחל היא גם המתגלת בסופו של דבר גם ברמה הלאומית, באי יכולת ישראל לשמור על האיזון העדין שבין הצד הרוחני והארצי שבישראל, ונטיתם כלפי הגשמיות (ע"ז ג"ע ושפיכות דמים), המביאים אותם לגלות. גלות זו היא המצריכה להשאיר את רחל ב"דרך" ע"מ לסנגר על בניה. יוצא אם כן, שגם התועלת החיובית שישנה בקבורת רחל דווקא בדרך (כפי שאומר יעקב ליוסף לפני מותו), נובעת גם היא מן החיסרון המביא לעצם מיתתה.


מתוך הבנת הסיבה המקורית ביעקב המביאה למות רחל, נוכל להמשיך וללמוד גם על בחינת אופיו של בנימין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.