מלחמת גדעון במדינים:


על פי ההתאמות שראינו בין כוח ההשגחה המופיע ביששכר ובין איפיונו הכללי של שטח נחלתו, נראה שניתן יהיה להבין יותר את מלחמת גדעון במדינים המתרחשת על אדמתם של יששכר.


כפי שכבר הסברנו בהשוואה שעשינו בין כוח יששכר וכוח מדין, ישנה התנגדות טבעית של מדין כלפי הופעת כוח יששכר, כיון שיששכר המופיע את הערכיות האלוקית השמימית במציאות הטבעית בדרך חיבור המקבילה לחיבור המשא לחמור, מדגיש את חשיבות המשא האלוקי בהופעתו בארציות, בעוד שאצל מדין ההדגשה בהופעתם היא בעצם הפעלת והרגשת העולמות הטבעיים התחושתיים, כשהכוחות השמימיים הם רק אמצעי להפעלתם ופיתוחם של המערכות הטבעיות. (כפי שראינו ביתרו שעבודתו הייתה פיטום העגלים לע"ז, ולא עצם הע"ז).


אם כן, מתאים הוא שהתנגדות זאת תתבטא דווקא בשטחם של יששכר, באותם עמקים שמבטאים את משמעות הופעתו ההשגחתית. במקום זה יובלט ביותר העימות שבין שני העמים.


שופטים כ' א': "וישכם ירובעל הוא גדעון וכל העם אשר אתו ויחנו על עין חרוד, ומחנה מדין היה לו מצפון מגבעת המורה בעמק".


אנו רואים באמת שהמלחמה נטשת על אותם העמקים שבהם מופיעה מציאות השגחת יששכר, עמק כסולות מצפון לגבעת המורה, שבה חנו המדינים, ועמק עין חרוד מדרום לגבעת המורה (המשכו של עמק יזראל), כשגבעת המורה בטוח.


אם כן, על פי הבנתנו יוצא, שמלחמה זאת כנגד מדין מהוה למעשה מלחמת הצלה של אותם איפיוני ההשגחה היששכריים שכנגדם יש למדין התנגדות מיוחדת.


 


התבוננות על גורמי המלחמה וגורמי השיעבוד למדין, יוכלו לבאר לנו את חשיבות המלחמה הזאת וממילא את חשיבות כוח יששכר בישראל (ובאופן כללי יוכלו להדגיש לנו, את היות הכוחות הערכיים ההשגחתיים המופיעים בישראל מצד אחד, והכוחות הערכיים המופיעים בגויים מצד שני, הגורמים היוצרים את התהליכים המדיניים והמלחמתיים וכו' המובאים בכתובים).


על שיעבוד ישראל למדין אנו לומדים בשופטים תחילת פרק ו': "ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה', ויתנם ה' ביד מדין שבע שנים".


על סיבת השיעבוד נוכל ללמוד מציווי ה' לגדעון בשליחתו להציל את ישראל בפרק ו' פסוק כ"ה: "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה', קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך, ואת האשרה אשר עליו תכרות".


כפי שכבר בארנו (בעניין אליהו בהר הכרמל), עבודת הבעל והאשרה מבטאת את ההתבטלות כלפי כוח השפע הפריון וההצמחה שבטבע. לכוח זה עובדים ישראל בזמן גדעון, תוך כדי שילוב והחזקה גם באמונת ישראל (עובדה הנלמדת מדברי רש"י בפרק ו' פסוק י"ג ד"ה אשר סיפרו לנו אבותינו: "פסח היה, אמר לו, אמש הקרני אבא את ההלל ושמעתיו שהיה אומר, בצאת ישראל ממצרים, ועתה נטשנו…").


ברור שדרך זאת של עבודת הבעל והאשרה היא הופכית ליחס אמונת ישראל כלפי המציאות הטבעית החומרית, הרואה כוחות אלו ככוחות חיוביים, אולם רק כשהם מופיעים תחת ההנהגה האלוקית, ולא כמציאות מרכזית שסביבה ועל פיה  אנו פועלים. על כן, מתאים הוא שנפילת ישראל תהיה באותו מישור שבו הם מקלקלים, מישור הארציות הטבעית, כשיכולת השיעבוד מתאפשרת כיון שעבודת הבעל משאירה את כוחות הטבעיות הארצית שבישראל, ללא קישור כלפי האלוקות. ריקנות ה"חושפת" אותה להשתלטות מדין.


שאבוד ישראל ל"מדיניות", מביא לכך, שכל כוחות הטבעיות שבישראל "נשאבים" על ידיהם למטרותיהם ה"חוויתיות". כך מובא הדבר בפרק ו' פסוק ג': "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו ויחנו אליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואך עזה, ולא ישאירו מחיה בישראל ושה ושור וחמור, כי הם ומקניהם יעלו ואהליהם יבואו כדי ארבה לרוב, ולהם ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה, וידל ישראל מאוד מפני מדין…"


מדין ביחודיותם הנותנת דומננטיות לצד הטבעיות הארצית, כשהצורך להרגיש לחוש ולחוות את כל המציאות הסובבת היא עיקר עולמם, מהוים למעשה את הכוח המתאים ביותר לשלול מישראל את כוח טבעיותם, כיון שבתכונתם הם מדגישים את התוצאה הניגרמת כאשר צד הטבעיות מאבד בישראל את מיקומו – הפיכת עולם הטבעיות מאמצעי, למטרה. עיוות זה עומד בניגוד החריף הביותר ביחס לכוח יששכר שבישראל, בו בולט היות המציאות הארצית "חמור נושא עול תורה".


באופן דימויי נתן למעשה לומר שמשיעבוד זה למדין אנו יכולים ללמוד על התוצאה הניגרמת לישראל כאשר הם אינם אינם מתיחסים לכוחות הארציות שבהם, בדרך ה"יששכרית", בה כוח הארציות מהוה חמור הנועד להחיל על עצמו את האלוקות, אלא כמקור כוח עצמאי, כפי שקיים בעבודת הבעל והאשרה.


 


הבנתינו זו של משמעות מלחמת מדין בישראל ביארה לנו אם כן, שעריכת המלחמה בשטח יששכר אינה מיקרית. אולם דווקא הבנה כזאת יוצרת תמיהה, מדוע גם מנהיג המרד אינו משבט זה, אלא משבט מנשה (גדעון)? האם ישנו מקום לומר שדווקא מנהיג ממנשה, הוא המתאים להלחם על "שטחי יששכר" הן הערכיים והן הפיזיים?


 


שאלה זאת מקשרת אותנו לשאלה נוספת בעניין גבול נחלתו של יששכר.


כפי שאמרנו, האיפיון הגאוגרפי הבולט בנחלתו של יששכר הוא תוואי העמקים, כשגבעת המורה מהוה את ההר שדרכו מופיעה השגחה זו למציאות. אולם בקצה הדרום מערבי של נחלתו, אנו רואים שינוי תבליטי ברור של הר הגלבוע המתחיל בדרום עמק יזראל מ"תל יזראל" ונמשך כרכס לכיוון דרום מערב עד לנחל בזק בדרומו (לאורך הרכס אנו פוגשים מצפון מזרח לדרום מערב את: הר שאול, הר לפידים, הר יצפור, מצפה גלבוע, הר אבינדב, הר מלכישוע, הר אבנר ונ.צ 523).


מן החלוקה המשוערת שעשינו בין נחלת יששכר (בגבולו הדרומי) ובין נחלת מנשה, נראה היה שהחלק הצפון מערבי של רכס הגלעד שקרוב לעמק יזראל, מתאים שישתיך לשטח יששכר, ואילו החלק הדרומי יותר המקביל לאזור בית שאן ודרומה, מתאים שישתיך לנחלת שבט מנשה. אולם חלוקה כזאת בעיתית, הן מצד זה שתוואו ההררי של הגלבוע לכאורה אינו מתאים באופן מוחלט לאופי העמקי שאותו ראינו בנחלת יששכר, והן מצד זה שהיות הרי הגלבוע רכס אחד מאוחד, מבטא שיכות אופיית אחידה בין חלקיו. חלוקה שלו בין מנשה ויששכר, שוברת אחידות זאת אופן לא מובן.


אם כן, יש להבין איך ואיפה בדיוק משתלב רכס הגלבוע בין השבטים הללו. תשובה לשאלה זאת, תעזור לנו להבין גם את היחס האופיי שביניהם, הבנה שאולי תבאר את שיכות גדעון ממנשה במנהיגות המלחמה.


עניין נוסף אותו ננסה לבאר בעניין הגלעד הוא, סיבת נפילת שאול בו.


לשם כך, אנו נעבור לבחינת השגחתו של שבט יוסף (ומנשה ואפרים היוצאים ממנו).


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *