זבולון בברכת יעקב:
בראשית מ"ט י"ג: "זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אוניות וירכתו על צידון".
רש"י ד"ה זבולון לחוף ימים: "על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אוניות במקום הנמל שאוניות מציאות שם פרקמטיא. שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר…"
ד"ה וירכתו על צידון: "סוף גבולו יהיה סמוך לצידון, וירכתו – סופו, כמו ולירכתי המשכן (שמות כ"ו כ"ב)".
בהתבוננות ראשונית על ברכתו של יעקב, כלל לא מובן איך אפשר לומר שזבולון לחוף ימים וכו' וירכתו על צידון, הרי בגבולות הנחלות שבספר יהושע פרק י"ט, אנו רואים שנחלת זבולון לא נמצאת כלל לחוף הים ורחוקה היא מצידון. כמו כן, שבט אשר הוא זה שנוחל לחוף הים, מהכרמל ועד צידון בצפון.
אלא נראה להבין שיעקב בברכתו כלל לא מתיחס לנחלתו של זבולון.
כפי שכבר בארנו בטענותיו של זבולון להקב"ה ("להם נתת שדות וכרמים ולי נתת הרים וגבעות. להם נתת ארצות, ולי נתת ימים ונהרות"), אין תלונתו של זבולון באה על תחחום נחלתו, אלא על ה"מידה שנמדדה לו" כלומר על כוחו ועל בסיס ומקום פעולתו ו"מסחרו", המהווים את עיקר מציאותו כ"סוחר" (המביא לישראל את כוחות הגויים ו"מגיירם"). כמו כל סוחר, גם זבולון עיקר מציאותו לא מתבטאת במקום מגוריו, אלא במקום מסחרו ובאופי מסחרו. על כן גם הסיחסות יעקב לזבולון היא על המישור המסחרי שבו.
אם נחלק את דברי יעקב בברכתו נראה, שבתחילה הוא מזכיר שני ענינים: א)"זבולן לחוף ימים ישכון" ב) "והוא לחוף אוניות".
לכאורה תוספת דבריו של יעקב "והוא לחוף אוניות", חוזרת על עצמה ומיותרת. אולם אם נשוה ברכה זאת לתלונתו של זבולון לה' על המידה שנמדדה לו, נוכל להבין שגם פה בתחילה מביא יעקב את אזור פעולתו ומסחרו של זבולון, ולאחר מכן את כוח פעולתו. על מקום ובסיס פעולתו אומר יעקב: "זבולון על חוף ימים תהיה ארצו, כשמציאותו על חוף ימים מקבילה לנתינת ה' לזבולון "ימים ונהרות", הנחשבים לארצו של זבולון (כשלאחרים ניתנו ארצות). אם כן, כפי שהימים והנהרות הם ארצו של זבולון בכך שדווקא בכוח זבולון ישנה היכולת לפעול במישורי המציאות הבלתי מפותחים והמכונסים בתוך הים, ומתוך המציאות הזאת להופיע ולגלות את האלוקות הנסתרת בהם (כפי שמתבטא בחלזון הנמצא בים, כשזבולון הוא המסוגל להופיע אותו ליעודו כצבע התכלת). כך גם חוף הים מהוה את "ארצו" של זבולון בכך שדווקא הוא המסוגל לפעול במישור המציאות הזה שגם הוא בלתי מפותח (שהרי חוף הים הוא מצד אחד חלק מאדמת הארץ, אולם הקרובה ביותר לים בגובע הנמוך ביותר, עד כדי שגלי הים יכולים לכסותו מפעם לפעם. עובדה שמלמדת על כך שחוף הים הוא ביטוי למשמעות ארצית, אולם שמושפעת מן הים. וכפי שהים הוא מקום שבו הכוחות הטבעיים המופיעים בו הם במצב מכונס, יש להבין שגם חוף הים מבטא כוחו טבעיים ארציים מכונסים, שאין בהם את ההופעה המפותחת של ההוצאה לפועל.) כך אנו יכולים לראות, שחוף הים והחול הנמצא בו, הוא קרקע סתמית כשהקישור הישיר שאנו מקשרים אותו, הוא לים עצמו.
אם כן, כיוון שיעקב רובה להזכיר את בסיס כוחו של זבולון במישור הארציות (כפי דרכו בכל ברכותיו), הוא מזכיר את חוף הים כמקביל לימים והנהרות שכבר הזכרנו מן הגמרא בתלונתו של זבולון. במישור זה מתגלה כוחו של זבולון לפעול לגלות ולהופיע את הצד הרוחני שבו, ב"ספוני טמוני חול" – היא הזכוכית הלבנה שעוצאת מן החול. היכולת להופיע את תכונותיה המיוחדות (כפי שכבר הסברנו), תלויה בהופעתם מכוח זבולון.
(משה לעומת יעקב, אינו מזכיר את תום פעולתו הארצי של זבולון, אלא את המשמעות התוצאתית שמופיעה מכוחו (החילזון, הטרית והזכוכית הלבנה). זאת כפי דרכו גם בשאר השבטים, לבטא את המשמעות הרוחנית שבאופי השבטים, כשיעקב מדגיש דווקא את ההקשרים הארציים שבאופים)
הצד השני שמבטא יעקב בברכתו, הוא צד כוחו של זבולון בפעולותיו, כשארצו על חוף ימים, אולם הוא פועל על חוף אוניות במקום הנמל. כלומר יוצא שכוחו בארציות הוא כפי ערכיות ה"נמל".
אם כן, כפי שהנמל הוא מקום להבאת סחורה מאוניות הסוחר, כך בכוח הארציות שבזבולון הוא לקלוט את הכוחות החיצוניים המגיעים מן הספינות "לגירם" ולהפוך אותם גם הם ככלים להופעת האלוקות המיוחדת לישראל.
במשמעות זאת של החוף בברכתו של זבולון, בולט אם כן, היותו משמש מעגן לאוניות, כלומר כמציאות ארצית המסוגלת "לקלוט" לתוכה את "סחורות" הגויים. לעומת זאת ביחס אותם חופים כלפי אשר, מודגשת דווקא מפרציותם המשפיעה על היחס שבין "קרקעית הים" והיבשה.
אם כן, עד עתה בארנו שיעקב בברכתו מבטא למעשה את כושרו ה"מסחרי" של זבולון, כשבאמת זבולון מצוי במקום חול הים ובנמלים הנמצאים בתחום נחלת אשר (וכפי שראנו, הוא מתיחס אף לימה של יפו, בתחום נחלתו של שבט דן), אולם אפשרות ניצול כוח חול זה והשימוש בנמלים להבאת הסחורות, היא ברשות זבולון
גם את סוף ברכתו של יעקב, בו הוא תוחם את גבולו של זבולון ואומר "וירכתו על צידון", יש להבין באותה דרך, שאין הכונה לגבול נחלתו, אלא לגבול השפעת כוח "מסחרו", ש"סוף גבולו הוא סמוך לצידון".