מרכזיותו של הר הכרמל כ"הר שבים":
לגבי הגדרת הר הכרמל כ"הר שבים", יש להבין שאע"פ שההר עצמו נמצא ביבשה, כיון שכוח ההשגחה שהוא מופיע – כוח השגחת אשר, יונק את כוחו מכוח הארציות שבקרקעית הים, על כן מיוחס כוחו כלפי הים.
גם לגבי כל שאר הכוחות המתגלים לאורך חוף הים ראינו שהם יונקים את כוחם מכוח הים. כך ראינו לגבי שבט דן במרכז משור החוף. כך רצינו לפרש גם לגבי שטח מישור החוף שבין דן ואשר (מאזור הירקון ועד הכרמל), אותו רצינו ליחס לשבט גד לו היה נוחל בעבר הירדן המערבי. כך גם ראינו אפילו אצל פלישתים היונקים את כוחם מכוח הים עצמו (כפי שמתבטא באלילם דגון).
לגבי משמעותו הכללית של ההר בארנו, שההרים באים לצין את מקור הופעת ההשגחה האלוקית באזור בו הם נמצאים, כשהביטוי הפיזי לכך הוא שמכל האזור שסביבו, מהוה ההר את הנקודה שמצד אחד היא הגבוהה והקרובה ביותר לשמים, ומצד שני הוא מתיחס כלפי הארציות בהיותו מתרחב והולך ככל שהוא מגיע לקרקע. בכך הוא מהוה את כוח היניקה של הכוחות השמימיים כלפי הארציות. (באופן דומה אנו מוצאים בירמיה ד' כ"ד: "ראיתי ההרים והנה רועשים, וכל הגבעות התקלקלו". ומסביר רש"י במקום בשם המדרש אגדה: "ראיתי הרים, אלו האבות, וכל הגבעות, אלו אמהות. כלומר זכותן תמה…" כלומר אנו רואים שהאבות והאמהות המהוים את הכלים שדרכם מופיעה אלוקות בעולם, משולים להרים וגבעות).
אם כן, חיבור שני המשמעויות האלו בהר הכרמל כ"הר שבים" למעשה אומר, שלאורך מישור החוף המופיע לכל אורכו כוחות השגחתיים היונקים את כוחם מכוח הים, הכרמל הוא המקור להופעת השפע הזה בכולם, וכיון שראינו שהכוח הספציפי שמופיע בו הוא כוח השגחת אשר, יש להבין שכוח זה הוא המרכזי ביותר מבין כל אופני ההשגחה המופיעים לאורך החוף, על כן הר הכרמל מופיע דווקא בשטחו.
אם כן על פי המסקנה שהסקנו, נראה, שהקרבת הבמה שעושה אליהו על הר הכרמל נועדה להופיע את כוח השגחת אשר המיחדת את ההר הזה, כשהופעה זאת היא האמורה לגבור על כוח הבעל והאשרה שהשתלטו על ישראל, מתוך הבלטתה כגורמת האמיתית להופעת כוח ההצמחה והפריון הקיים במציאות. על כן גם את הגשם לאחר שלש שנות הבצורת מביא אליהו דווקא מן ההר הזה (כמובא במלכים א' י"ח מ"א – מ"ה)
הבנת כוח הכרמל כמופיע את השגת אשר, תוכל גם לבאר לנו כמה תמיהות לגבי בנית במה זאת:
מלכים א' י"ח ל': "ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי…וירפא את מזבח ה' ההרוס ויקח אליהו שניים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר, ישראל יהיה שמך…"
רש"י ד"ה וירפא את מזבח ה' ההרוס: "בנה מזבח והזכיר לישראל להיות מזבח ה' שיהיה עולה על ליבם ושגור בפיהם, שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל עשרת השבטים. כך שמעתי פשוטו. ומדרשו שמעתי ששאול בנה מזבח בהר הכרמל וזהו שאמר (שמואל א' ט"ו י"ב): בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד. ולהלן הוא אומר: ויצב שם מזבח. ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים ובנה אליהו מזבח זה של שאול שהיה הרוס".
ד"ה אשר היה דבר ה' אליו לאמור: "למה נאמר כאן? לפי שביום שנגלה שכינה על יעקב בבית אל וקראו ישראל, בו ביום אמר לו, גוי וקהל גויים יהיה ממך, עתידין בניך להקהל כשאר עמים ולבנות מזבח להקטיר עליו בשעת איסור במות ואני מתרצה בדבר".
אם כן לכאורה לא מובן א) מדוע רואה צורך אליהו לבנות דווקא את מזבח שאול ההרוס?
ב) איזו הצדקה יש באמת לבנית במת אליהו למרות איסור הבמות?
ג)מדוע רואה צורך אליהו לבנות דווקא את מזבח שאול ההרוס?
ד)מה עניין קריאת שם יעקב "ישראל", לעניין מזבח אליהו?
ה) מדוע מזכיר ה' בברכתו של יעקב את מה שעתיד להיות עם אליהו בהר הכרמל?
ביאור: נראה שבמת היחיד היא כלי שדרכו מנסה המקריב להופיע את האלוקות, כשהקרבה במקום מסוים מבטאת למעשה הופעת אלוקות בעלת פן השגחה מסוים. לאחר בנין בית המקדש, כיון שהופעת האלוקות עברה לחול דרך הר הבית והמקדש, נאסרו הבמות, כלומר נאסר להופיע באופן עצמאי את האלוקות בדרכי הופעה אחרות שמתבטאות דרך מקומות אחרים.
על יחודו של מקום ההקרבה בכרמל נוכל ללמוד מבמת שאול, כשמתוך הלימוד הזה נוכל גם להקיש על מעשהו של אליהו ועל אופיו של הכרמל ביחס למה שכבר ראינו עד כה.