תשבחות אשר מול תשבחות נפתלי:


על פי הבנתינו את אופיו של אשר, נוכל להבין גם את תרגום יהונתן על דברי לאה, והשוני המהותי שיש בין תרגום זה לתרגום אונקלוס בברכת נפתלי.


כפי שאמרנו, דברי לאה על פי תרגום יהונתן: "והכדין עתידין בנוי לשבחא קדם ה' על פירי ארעהום", לכאורה מקבילים לתרגום ולפרוש רש"י המופיע על ברכת נפתלי: "והוא יודה על חלקו אמרים נאים ושבח". אולם אם נדקדק באופי השבח שמובא אצל כל אחד, נבחין שאצל אשר מובאא בצורה פשטנית שהוא עתיד לשבח את ה' על טוב ארצו, כשלעומת זאת אצל נפתלי מובא שהוא יאמר "אמרי שפר" – אמרים נאים ושבח, כלומר לא רק סתם שבח, אלא קילוסים מיוחדים כגון שירה וכו' (כפי שראינו בשירת דבורה). נראה שהבדל זה באופי השבח ודרך אמירתו, הוא המבטא את השוני גם באופים. יש להבין שהשבח של אשר אין הוא ברמה פחותה מאשר זה של נפתלי, אלא שאצל נפתלי הביטוי העיקרי שבו מבוטא השבח – כוח הדיבור הגבוה, הוא מופיע אצלו כבר כביטוי לכוח הנשמה הרוחנית. על כן הופעת הדיבור מגיעה בדרך של אמרי שפר ושיר (כשהשיר מצד אחד מבטא בארמוניה הצלילית שלו את התאמתו לארציות, אולם מצד שני, הוא גם ביטוי להופעה עליונה של כוח הדיבור, שההשראה הנשמתית כבר שזורה בו, השראה המביאה לביטויים נעלים של כוח הדיבור. כך ראינו ששירת דבורה מושרת על ידה מכוח ההשראה הנבואית ששורה עליה). לעומת זאת אצל אשר השבח שהם נותנים על פרות ארצם הוא יותר ביטוי טבעי גופני של האדם, שבדבריו הוא מבטא את ההשפעה הגופנית הטובה שיש לו מן הטוב שקיבל. כלומר הופעת הדיבור אצל אשר היא ארצית יותר.


נראה שהבדל זה הוא בדיוק ההבדל באופים של נפתלי ואשר, כשנפתלי כיוון שבכוח הטבעיות שלו ישנה דרך הופעה רוחנית, כפי הערכיות הרוחנית, ממילא אנו נפגוש במציאות הטבעית שלו עצמה אלמנטים רוחניים. וכפי שארצם מופיעה את פרותיה במהירות (המאפינת את העולם הרוחני הבלתי מוגבל), כך גם לשבח שלהם יהיה אופי ביטוי רוחני, כשאמרי השבח והשירה, אמירתם מעלה את המציאות הארצית שלהם כפי הערכיות שבאותם אמרים (כפי שגם בארה של מרים משפיעה על מי הכנרת).


לעומת זאת אשר, מציאות הטבעית שבו, יש בה רק מוכנות להופעת הכוח הרוחני בה, כשכל הופעתו הטבעית היא כפי הערכיות הטבעית, ממילא כפי שאצלו מבוטא הדב בהופעת השמן שמתאים להדלקת האור, אולם אין מגע בינו לבין האור, כך גם השבח שהוא נותן מכוח אותו שפע, קשור יותר למישור המציאות הטבעית, שהדומננטיות שלה גורמת שגם צד הדיבור שבו מתיחס כלפי טבעיותו הארצית ולא כלפי העולם השמימי (כפי שראינו בנפתלי). מצד שני עצם היותו משבח על פרות ארצו, מלמד על שיכותו כלפי העולם הרוחני הגבוה יותר, שיכות המקבילה למוכנות כוחו הטבעי להתקשר למציאות הרוחנית.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *