אשר בברכת משה:


דברים ל"ג כ"ד: "ולאשר אמר, ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו". רש"י ד"ה ברוך מבנים אשר: "ראיתי בספרי, אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר, ואיני יודע כיצד". ד"ה רצוי אחיו: "שהיה מתרצין לאחיו בשמן אנפיקינון, והם מרצין לו בתבואה. דבר אחר, יהי רצוי אחיו, שהיו בנותיו נאות, והוא שנאמר בדברי הימים (א' ז' ל"א) הוא אבי ברזית, שהיו בנותיו נשוואות לכוהנים גדולים ומלכים הנמשכים בשמן זית" (ב"ר ע"א י'). ד"ה וטובל בשמן רגלו: "שהייתה ארצו מושכת שמן כמעין".


 


ריבוי הבנים באשר:


נראה להבין, שבאמת לא היה לאשר בנים יותר מאשר לשאר השבטים, אלא שבנותיו היו להם מעלות כאלו שניתן היה להשוות גם אותם כאילו הם בנים, וממילא ניתן לומר שאין בכל השבטים שהתברך בבנים כאשר.


נראה שכוח בנות אשר להיות כבנים מבטא למעשה מציאות שבה גם הצד הנשי שבאשר מסוגל להופיע השגחה אלוקית שכרגיל מופיעה בצורה דומיננטית יותר אצל הגברים. נראה שסיבת היכולת הזאת להופיע דווקא באשר, היא כיון שעצם כוח ההשגחה של אשר קיים כבר לכתחילה אצלו כוחלק מההופעה הטבעית והגשמית שבמציאות, כשבכוח המציאות הטבעית שלו ישנה בחינתו ההשגחתית – התאמתו להופיע את הכוחות הרוחניים.


אם כן, אופי השגחה כזה, יכול להיות מתאים להופיע גם בנשים שמעלתם הדומננטית היא בכוח המציאות הטבעית שבהם. באמת ראינו שסרח בת אשר מוזכרת ברשימה השבטית של אשר יחד עם הגברים, ואף מהוה כוח דומננטי בשבט הזה. לעומת זאת בשבטים אחרים שהצד הרוחני הוא יותר נבדל ומצד עצמו, רחוק אופי השגחה שבהם ממציאותם של הנשים, ועל כן לא תנשא ההשגחה השבטית על ידם, אלא רק על ידי גברי השבט.


 


בנותיו הנאות של שבט אשר:


את החשיבות שתופסות בנות אשר מכוח אופי ההשגחה המיוחד בו, ניתן לראות גם מהמשך ברכתו של משה, שאשר יהיה רצוי לאחיו בכך בנותיו הנאות יהיו נשוואות לכוהנים גדולים ולמלכים.


נראה שהתאמה זאת היא תוצאה ישירה מיכולת כוח השגחתו של אשר להופיע בבנות השבט (מתוך זה שעצם כוח ההשגחה האלוקית שבאשר, היא בעלת הופעה "נשית"). יכולת זאת גורמת לכך שתהיה לבנותיו שיכות כללית למישור ההשגחה האלוקית וממילא התאמה לאותם אישים שנושאים "על גבם" את הופעות ההשגחה הבולטות והחשובות ביותר בישראל – הכוהנים הגדולים והמלכים. על כן דווקא איתן הם יתקשרו בקשרי נישוואים. לעומת זאת נשים אחרות, כיון שצד הופעת ההשגחה האלוקית של שבטם רחוק יותר מהם, שיכותן למישור זה הוא פחות. על כן גם התאמתם לכוהנים הגדולים ולמלכים היא פחותה יותר.


 


מתרצה לאחיו בשמן אנפיקינון…:


את היות ההשגחה האלוקית שבאשר מעורה כוחלק מן ההופעה הטבעית שבו, ניתן לראות גם בהסברו הראשון של רש"י לעניין "יהי רצוי אחיו", שאשר היה מתרצה לאחיו בשמן אנפיקטון ובקפלאות, והם מרצין לו בתבואה.


פסחים מ"ג ע"א: "תנא רבי יהודה אומר, אנפיקינון, שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו, מפני שמשיר את השער ומעדן את הבשר".


קפלאות: אלו מטעמים (על פי "שפתי חכמים" על רש"י ד"ה יהי רצוי אחיו).


נראה שהיכולת דווקא של אשר לספק את אותו שמן שמעדן את העור, והמטעמים שמעדנים את הגוף, נובע דווקא מכך שעוצמת ההשגחה האלוקית שבאשר היא הקרובה ביותר להיות כוחלק מהופעתו הטבעית. מצד אחד כאשר הכוח הטבעי והגשמי מופיע את כוחו בלבד


במציאות, יש בה הגבלה ביכולת הופעת השלמות והיופי מתוך היותנו קימים בעולם מוגבל. לעומתו, העולם הרוחני ה"קל" והבלתי מוגבל יחסית, יאפינו אותו העדינות והשלמות הגמורים. מצד שני בהיותו עולם שמימי, הוא מנותק בעיקרו מן ההופעה הטבעית עצמה. אולם אצל אשר, כיון שהאיפיון הרוחני בו קיים כוחלק מן המערכת הטבעית, נוצר מצב שהיתרונות של העולם הרוחני בשלמותו ו"עדינותו", משפיעים ישירות על ההופעה הטבעית שבאשר. על כן, דווקא ממנו יבואו אותם אלמנטים שמעדנים את הבשר ומשירים את השער, יכולת שמבטאת הופעה גשמית מעודנת יותר. את היתרון הזה יש ביכולתו של אשר לתרום לשאר השבטים.


הערה: גם בנפתלי ראינו השפעה של הכוחות הרוחניים על דרך הופעת הטבע, וזא בקלות ארצו להוציא פרותיה, אולם אופן ההשפעה אצל נפתלי היא כפי ערכיותו של העולם הרוחני, כיון שהופעת נפתלי היא פחות מעורה כוחלק מההופעה הטבעית מאשר אצל אשר. לכן דווקא אצל אשר, ביטויה של ההשפעה הזאת מתיחסת יותר לארציות, כשהשמן שמעדן את הגוף ומשיר את השער, הוא הביטוי לכך.


[בהמשך ברכתו של משה, אנו נראה את השפעת אופי אשר בכיוון שיותר דומה לזה שבנפתלי, בעניין היות זמן הזקנה כזמן הצעירות (המובא במילים: "וכימך דבאך"), כשגם שם תבלוט יחודיותו של אשר, שכוח ההשפעה הרוחנית עליו, מעורה יותר להיות כפי ערך ההופעה הטבעית הארצית הרגילה.]


 


יחודיות זאת שבאופיו הטבעי של אשר, מביאה אם כן להופעה מושלמת ומעודנת של כוח הטבעיות הארצית. אולם אנו רואים בברכת משה עצמו, שישנו גם חסרון בכוחו, שהרי כנגד שמן האנפיקינון והקפלאות שהוא מתרצה לאחיו, הם מרצין לו בתבואה. עובדה שמלמדת על החסרו שיש לו באותה תבואה. אלא יש להבין שדרך הופעתו הרוחנית, יוצרת גם חסרון בכך שצד ההופעה הטבעית והגשמית שבו, כיון שבה עצמה יש את תכונת המוכנות כלפי הרוחני, הכוח שגורם לעידונה של הטבעיות בו, הוא גם המונע מהופעת הכוחות הגשמיים הנמוכים יותר, וזאת מכוח המעורבות הרוחנית הגדולה במישור הזה. על כן, מורגש אצל אשר החיסרון בתבואה שממנה עושים את הלחם, המהוה את כוח התחושתיות והטבעיות הבסיסיים של העולם הגשמי.


על כן כנגד סיפוק אשר את שמן האנפיקינון לשאר השבטים, הם מספקיים לו תבואה, שחסרה לו מתוך יחודיות אופיו.


נראה שחיסרון זה שבאופיו של אשר מובא דווקא ע"י משה, המדגיש את האיפיון הרוחני שבשבט אשר (בהזכירו את השמן עצמו, הנמצא בארצו של אשר: "טובל בשמן רגלו"), ממילא מודגש בדבריו גם החיסרון שאפיון זה גורם לצד כוח הטבעיות הארצי. לעומת זאת יעקב, ברצונו להדגיש את האיפיון הטבעי שבאשר, הוא מבטא זאת בכך ש"אשר שמנה לחמו", כשהדגש הוא לא על השמן עצמו, אלא שלחמו שמנה. הדגשה זו באה לצין דווקא את השילוב החיובי שנוצר בכוח ארציותו של אשר. שילוב זה שאמנם קיים, אינו סותר את החסרון המרומז אצל משה, המחייב את אשר "ליבא" את כוחותיו הארציים הנמוכים מבחוץ.


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *