השפעת תפילת משה וכוח ראובן על "שלדו" של יהודה(13)

השפעת תפילת משה וכוח ראובן על "שלדו" של יהודה:


כפי שראינו מן הפסוקים ומביאור רש"י (על מכות י"א ע"ב ד"ה מאי דכתיב) יוצא יהודה מפרוק שלדו ע"י תפילת משה, כשבתפילה זאת אנו רואים, שהודעת ראובן שנגרמה בעקבות הודעת יהודה, היא המביאה לביטול מצב ה"נידוי" שחל על יהודה במשך הארבעים שנה, כשמתוך הזכות שיש ליהודה בהודעתו של ראובן, היות ראובן קיים בשלדו, נותנת גם ליהודה את ה"זכות" לחזור להיות שלדו קיים. ולכאורה לא מובן מדוע זכות ההודעה של ראובן שיהודה שותף לה, יוכל לכפות על בעיתו האישית של יהודה ביחס לקישורו לכוח בנימין? הקשר זה שבכל אופן נעשה ביניהם, מחייב להבין שישנו משהו בהודעת ראובן המתקנת את בעיתו של יהודה, ועל כן זכותו של יהודה בהודעה זאת יש לה חשיבות.


אם כן יש להבין: א) מה יש בכוח "הודעת ראובן" שלא קיים בכוח הודעת יהודה, שרק עצם קישור הודעת  ראובן ליהודה היא הפותרת את בעית הנידוי. ב) הרי הודעת ראובן בעקבות הודעת יהודה הייתה עוד בזמן שראובן ויהודה חיו. אם כן מדוע בכל אופן התקיים הנידוי, ורק בעקבות תפילת משה לאחר ארבעים שנה במדבר הוא מתבטל?


אם נחזור אל מה שכבר בארנו אצל ראובן, ראינו שראובן איבד את יכולתו לגלות דרכו את הופעת ה' במציאות (איבוד נחלתו והוצאתו מן המניין), כיון שהוא הוציא לפועל את כוחו תוך השתמשות בכוחות הגשמים הטבעיים לשם הופעת המציאות הרוחנית הפנימית בפני עצמה. (כפי שהתבטא בבלבול משכבי אביו ובגרימתו למכירת משכב רחל ללאה.) גם לאחר חרטתו על מעשהו, יכולתו להודות בחטאו על בלבול היצועים (כלומר להודות בחשיבות המציאות הארצית) היא רק בסתר ולא ברובד החיצוני של המציאות (כפי שמבאר תו"ס במכות י"א ע"ב ד"ה מי גרם לראובן שהודה). משמעות הדבר היא שראובן עוד לא היה מסוגל להגיע להודעה גמורה בחשיבות המישור החיצוני הגשמי, כשהתיקון שבכל אופן עושה ראובן בהודעתו בסתר היא, שאם בתחילה הוא לא רק שאינו רואה בחשיבות הופעת האלוקות במישור הגשמי החיצוני, אלא הוא אף מנסה ליחס כוח זה ע"מ להאדיר את הכוח הרוחני השמימי (כפי שמתבטא בבלבול משכב אביו, שלא רק שאינו מונע מכוח האלוקות שעובר דרך יעקב לחול ברחל, אלא הוא אף משיך כוח זה כלפי לאה.) לאחר חרטתו ושקו ותעניתו מצליח ראובן להגיע להכרת חשיבות יוסף, אולם רק ע"מ להחזירו לאביו. כלומר אין הוא ממשיך ליחס את כוח רחל כלפי כוח לאה, אולם הוא עוד אינו רואה בו את משמעותו העצמית.


הוכחה להבנה זאת אנו יכולים למצא בהסברו של רש"י מדוע ראובן לא היה במכירת יוסף בבראשית ל"ז כ"ט: "וישב ראובן אל הבור…" רש"י: "ובמכירתו לא היה שם, שהגיע יומו לילך ולשמש את אביו. ד"א עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו."


נראה להבין מתוך הבאת שני ההסברים האלו יחדיו כסיבה מדוע לא היה ראובן במכירה, שסיבת שקו ותעניתו על בלבול יצועי אביו, קשורה לעניין שימוש אביו. כך גם מובא בהמשך על הפסוק: "וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא." ומסביר רש"י במקום: "אנא אברח מצערו של אבא." כלומר יוצא שראובן הכיר בטעותו שבלבל את יצועי אביו רק מצד שיוך כוח יוסף כלפי כוח לאה, אולם הוא ממשיך להתיחס לכוח יוסף כמתיחס כלפי אביו – כלומר שאינו חשוב כמופיע השגחה אלוקית באופן עצמאי.


רמת הודעה זאת של ראובן היא רמת ההודעה שבסתר, כלומר מצד העולם הנסתר הרוחני, מודה ראובן שאין מקום לראות את כוח הטבעיות הארצית כמתיחס כלפי העולם הזה, אולם אין הוא מגיע להודעה בפרהסיא, שמשמעותה היא, נתינת חשיבות למישור הגשמיות החיצונית כמופיעה אלוקות מצד עצמה.


על פי הבנה זאת, ברור שגם הודעתו של ראובן מכוח יהודה, אינה סתם מעשה של התגברות על בישנות שמצליח ראובן להתגבר בעקבות מעשה אחיו, אלא התפתחות בהכרתו של ראובן שהודעת יהודה עוזרת לה להתגלות:


כפי שכבר בארנו, יהודה מצליח להופיע בעקבות הודעתו את הרובד הרוחני הפנימי במישור הגשמיות החיצונית. עצם הופעת יכולח זאת בפועל, הופכת גם את המישור הגשמי החיצוני לפחות "מנותק" מן האלוקות השמימית. שינוי זה מקרב את עולם המציאות הארצית לעולם הכרתו של ראובן וממילא "עוזר" לראובן להגיע להכרה המלאה בחשיבות העצמית של כוח יוסף.


אולם גם הכרה זאת בכל אופן, אינה מספיקה ע"מ לתת אפשרות לכוח ראובן כפי שהוא גילה אותו (בבלבול המשכב), להיות בעל אפשרות למעבר האלוקות דרכו, (שהרי דרכו היא קיצונית יותר אף מדרך יהודה לפני הודעתו, בכך שהוא אף משיך את כוח הארציות, כמאדיר את המישור השמימי העומד בפני עצמו.), לשם כך צריך ראובן "לחכות" עד להופעת כוח משה שמוריד את כוח האחדותיות השמימית לארציות ובכך הוא גם מביא ליכולת "התנחלות" כוח ראובן בנחלת מואב הכבושה ע"י סיחון.


הערה: ברור הוא שללא ההודעה של ראובן על חשיבות הופעת ה' במישור הגשמי החיצוני מצד עצמו, בעיקבות יהודה, גם כוח משה לא היה עוזר לו להתנחל ולחזור למניין ב"י.


על פי מהלך זה בהבנת הודעתו של ראובן, ברור שכל קימות כוח ראובן כפי שהופיע אותו בסופו של דבר בפועל, מתיחס גם ליהודה, שלו יש גם חלק בהופעת כוח זה. כפי שכבר אמרנו, הופעת כוח ראובן נשארת בסופו של דבר בדרך של שיוך כוח המציאות הארצית הגשמית, כלפי ההופעה הרוחנית הפנימית (כמובן שכל זה על בסיס ההכרה בחשיבות רובד המציאות הגשמית לכשעצמה, שהגיע לו בעיקבות הודעת יהודה.) יכולת זאת, היא היכולת שחסרה ליהודה בעקבות "הודעתו" בקימות וחשיבות המישור הגשמי החיצוני. כפי שאמרנו, הסכנה המתגלת בעקבות הודעת יהודה היא, שכוח בנימין מיוחס גם ע"י יהודה, כלפי כוח המיצריות בשלטון יוסף, ולא כלפי יהודה. כלומר, שהכוח הטבעי העליון שמבטא בנימין, לא מיוחס כלפי הכוח הרוחני הפנימי כבסיס להופעתו (כשלדו של יהודה). אם כן, כוח ראובן לאחר תיקונו ע"י הופעת כוח משה הוא בדיוק הכוח הנצרך ליהודה כדי שלא יטה יתר על המידה כלפי המישור הגשמי החיצוני, אלא אף ישיך את כוח הארציות המיוחדת של בנימין כלפיו (כפי דרך "עבודתו" של ראובן). וכיון שאצל ראובן נשלם תיקונו רק לקראת הכניסה לארץ, ממילא קימות הכוח הזה גם אצל יהודה (מתוך שהוא זה שגרם להודעת ראובן) קוראת רק בזמן הזה. רק אז חוזרת גם "מערכת הקשרים" של יהודה כלפי בנימין להיות כתיקנה – במצב של שיוך כוח בנימין (שהוא "שלד" ההופעה הפנימית הרוחנית) כלפי כוח יהודה (שהוא הבשר והגוף שמתרקם מעל השלד הזה.) המתבטא בהחזרת עצמות יהודה למקומם.


על פי ההבנתנו זאת את יחסי הכוחות שבין יהודה בנימין וראובן, יש להסביר ש"זאת ליהודה" שאומר משה, מתיחס לא רק למשמעות הפיזית, שכפי ששלדו של ראובן קיים, כך גם יתקיים שלדו של יהודה, אלא לכך שכיון שכל עניין "יחי ראובן ועל ימות" המבטא את הופעת כוחו של ראובן, יכול להתקיים רק מכוח הודעת יהודה, על כן כמו ששלדו של ראובן קיים, כלומר שאצלו יש את שיוך כוח הארציות כלפיו, ככוח הבסיסי שעליו כוחו חל, (שהרי אצלו הבחינה של שיוך הכוח הגופני כלפי המשמעות הרוחנית הפנימית, היא יחודו), כך קימת בחינה זאת גם אצל יהודה, וממילא בעית "הורדת בנימין למצרים", אינה קימת אצלו במהותו. (הערה: במקביל אנו נצטרך בהמשך לבדוק את יחסי הקשרים בין יוסף ובנימין, שכפי שנראה משמות בניו של בנימין, הם היו אדוקים ביותר.)


 


 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *