מאמר הקודם- מעשה זמרי


 


 


את ההבדל בין לוי ושמעון, אותו ראינו מתוך ברכת יעקב אליהם ומתוך המאורעות ההיסטוריים הנירמזים בברכתו, ניתן לראות גם בשני מאורעות נוספים:


א) שיעבוד מצרים. ב) מעשה העגל.


 


שעבוד מצרים:


שמות ה' ד': "ויאמר אליהם מלך מצרים, למה משה ואהרון תפריעו את העם ממעשיו, לכו לסיבלותיכם." רש"י ד"ה לכו לסיבלותיכם: "לכו למלאכתכם שיש לכם לעשות בבתיכם. אבל מלאכת שעבוד מצרים לא הייתה על שבטו של לוי, ותדע שהרי משה ואהרון יוצאים ובאים שלא ברשות."


יש להבין שעניין שאבוד מצרים הייתה למעשה מציאות של שיעבוד לחוקיות הטבעית והגשמית העומדת בפני עצמה. (כפי שמודגש בעבודת מצרים את הנילוס, ואת הבהמות). אם כן, לכאורה היה מתאים שגם שמעון בהיותו בעל אופי רוחני שמימי, לא יהיה מושפע מן "המיצריות" ולא יגיע לשיעבוד לדרך החיים הזאת.


אלא יש להבין שההבדל בין הרוחניות שמבטא לוי לבין הרוחניות שמבטא שמעון הוא גם המבדיל ביניהם בעניין שעבוד מצרים. זאת כיון שעצם העובדה ששמעון, בחינתו הרוחנית קיימת במציאות עצמה, (בהיותו מבטא את הפן הרוחני שבצד המקבל). ממילא כשנוצר מצב כפי שנוצר במצרים, שכל המציאות כולה "משועבדת" לדרך החיים המצרית, יתבטא הדבר גם אצל שמעון. (אם כי ברור שהיותו מבטא את הפן הרוחני שבצד המציאות המקבלת, ישפיע על כך שאופן שעבודו יהיה בדרך מסוימת, כפי שבכל שבט ושבט אופן שעבודו תלוי גם בבחינתו האישית). לעומת זאת לוי, כיון שהפן הרוחני שהוא מבטא, הוא מצד המישור הנותן, ממילא הוא בכלל לא מגיע בבחינתו, להיות מושפע מן המציאות המקבלת, ועל כן גם השיעבוד ל"מצריות" לא כולל אותו.


 


מעשה העגל:


שמות ל"ב כ"ו: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי ליהוה אלי, ויאספו אליו כל בני לוי. יאמר להם כה אמר יהוה אלוהי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו. ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ויאמר משה, מלאו ידכם היום ליהוה, כי איש בבנו ובאחיו, ולתת אליכם היום ברכה." רש"י ד"ה מלאו ידכם: "אתם ההורגים אותם, בדבר זה תתחנכו להיות כוהנים למקום" (זבחים קט"ו).


יומא ס"ו ע"ב: " אמר רב יהודה, שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים שנאמר: ויעמד משה בשער…ויאספו אליו כל בני לוי".


אנו רואים שבעבודת העגל, שבט לוי היחיד שלא עבד אותו והוא זה שמבצע את הוצאתם להורג של העובדים את העגל. בכך הוא מוכן למעשה להיות כוהן לה'. אם כן יוצא ששמעון ולוי נמצאים בעניין זה, משני עברי המיטרס, שהרי שמעון, לא יצא מכלל ב"י שעבדו את העגל.


נראה שגם פה יש להבין שהיות לוי הכוח המבטא את הופעת ה' מן הצד הנותן, ושמעון מבטא את הופעת הצד הרוחני העליון שבצד המקבל, הוא המבדיל ביניהם גם בעניין חטא העגל. כפי שאנו רואים בעניין העגל, לא רצו ב"י לעבוד ע"ז, אלא ראו בעגל תחליף למשה, שיהוֶה את המציאות המקשרת, בין האין סוף למציאות שלנו. כך אנו רואים בשמות ל"ב א': "…ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו."


אם כן יש להבין, שעלית משה לשמים גרמה מצוקה למציאות "המקבלת" לגבי הכוח המקשר בינה ובין האין סוף, שיהוֶה את הצינור בין הצד הנותן והצד המקבל. מתוך כך הגיע הרצון למקשר יותר מוחשי, כפי שהיה העגל. על פי הבנה זאת, ברור שכל הכוחות שבישראל, הכלולים בצד המקבל, היו קשורים למצוקה הזאת וממילא לרצון שהגיע בעיקבות כך, וזה כמובן כולל גם את שמעון שמהותו ככוח רוחני, קיים במציאות המקבלת.


לעומת זאת שבט לוי, כיון שהוא מופיע את הכוח הרוחני שמן הצד הנותן, הוא מנותק מן ההשפעות הארציות שבמציאות המקבלת, ועל כן השאיפה להגשמת הכוח המקשר, לא הייתה קימת בו. מצד שני, כיון שבאופיו, לוי מהוה את הכלי שדרכו עוברת ההשגחה העליונה מן הצד הנותן, כשהוא מהוה את המציאות המקשרת בין העולם העליון לעולם המציאות התחתונה, דווקא הוא מתאים היה ש"יקנא" על הפגיעה שעשו ישראל באותו מישור מקשר, כשאותה קנאה מכשירה אותם להיות בפועל המקשרים ה"חדשים".


(מִנוּיִים לתפקיד הכוהנים בבית המקדש, במקום הבכורים, כתוצאה מתפקודם במעשה העגל, מהוה למעשה שינוי אופי ההשגחה האלוקית על ישראל, כפי שיתבטא אח"כ בלוחות שניים).


 


 


מכל המאורעות שבהם פגשנו את שמעון ואופיו, יוצא לכאורה שלא רק שאין תועלת בכוחו, אלא כוחו רק גורם לעיווּתים ולבעיות בדרכם של ישראל. בכל אופן, הוא נמנה עם כל ישראל, ואף נוחל נחלה. חייבים אם כן לומר שכוח שמעון נחוץ גם הוא בעם ישראל כדי להגיע לשלמותו.


כדי לבחון את הפן החיובי שבשמעון, וכן להדגיש ולבאר יותר את כוח לוי, אנו נתבונן על כך דרך זוית ראיתו של משה.


 


 


המשך מאמר- ברכת משה


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *