קרח כהגדרה בשבט לוי-שמעון 5

 מאמר הקודם-ברכת  יעקב


 


על המניע הפנימי הנסתר של קורח (אולי אף נסתר ממנו עצמו), המביאו לקרא תגר על מנהיגותו של משה וכהונתו של אהרון, אנו למדים מתחילת דברי רש"י על פרק ט"ז פסוק א' ד"ה ודתן ואבירם: "…ומה ראה קורח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור".


לכאורה באופן זה מוצגת טענתו של קורח גם על ידי עצמו:


פרק ט"ז פסוק ג': "…ויקהלו על משה ועל אהרון ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".


רש"י ד"ה רב לכם: "הרבה יותר מִדַי לקחתם לעצמכם גדולה".


ד"ה כולם קדושים: "כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה".


ד"ה ומדוע תתנשאו: "אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנוכי ה' אלוקיך, כל העדה שמעו".


מקריאה ראשונית נראה אם כן, שגם טענותיו בפועל של קורח מתבססות על קנאה פשוטה בריבוי הסמכויות המתרכזות בידי משה.


אולם רמיזתו של יעקב למעשה זה של קורח, כתוצאה משתלשלת מאופן התנהגות לוי במעשה יוסף ושכם, מחייב להבין שקינאתו של קורח אינה סתמית, אלא מופיעה תחת עקרון הנהגתי ה"נשאב" ממקורו הלוִיִי.


על עקרון זה נוכל אולי ללמוד מתוך ה"הצגה" שעושים קורח ועדתו למשה.


 


 


הציצית בפרשת קורח:


המשך רש"י על פרק ט"ז פסוק א' ד"ה ודתן ואבירם: "…מה עשה, עמד וכנס ר"נ ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכניו…והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו, טלית שכולה תכלת חיֶבת בציצית או פטורה? אמר להן חיבת. התחילו לשׂחֵק עליו, אפשר טלית של מן אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה?"


ע"מ להבין מהי החשיבות בנתינת הציצית, אותה מחייב משה גם בטלית שכולה תכלת, ומהי משמעות לבישת בגד התכלת ללא ציצית, כפי שסבר קורח, נתבונן על פרשת הציצית המובאת בפסוקים לפני פרשת קורח בצמוד אליה:


במדבר ט"ו ל"ח: "דבר אל בני ישראל ואמרת להם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם…"


רש"י ד"ה ועשו להם ציצית: "על שם הפתילים התלויים בה, כמו ויקחני בציצית ראשי (יחזקאל ח' ג'). דבר אחר, ציצית על שם וראיתם אותו, כמו מציץ מן החרכים (שיר השירים ב' ט"ו)".


ד"ה תכלת: "צבע ירוק של חילזון".


ד"ה  וזכרתם את כל מצוות ה': "שמניין  גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמישה קשרים הרי תרי"ג."


ד"ה על כנפי בגדיהם: "כנגד ואשא אתכם על כנפי נשרים (שמות י"ט ד'). על ארבע כנפות…כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמר במצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי".


ד"ה פתיל תכלת: "על שם שׁיכול בכורות, תרגום של שכול תכלא. ומכתם הייתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב. ושמונה חוטין שבה כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים [נ"א מששחטו את פסחיהן בי"ד בניסן] עד שאמרו שירה על הים".


 


שיר השירים ב' ט': "…הנה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים".


רש"י ד"ה הנה זה עומד וגו': "סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהיה עומד ומציץ מן חלונות השמים את העשוי לי שנאמר (שמות ג'), ראה ראיתי את עני עמי וגו'".


 


שמות י"ט ד': "…ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי".


רש"י ד"ה על כנפי נשרים: "כנשר הנושא גוזליו על כנפיו…הנשר הזה אינו מתירא אלא מן האדם שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו. לכך נותנם על כנפיו, אומר, מוטב יכנס החץ בי ולא בבני. אף אני עשיתי כן, ויסע מלאך האלוקים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו', והיו מצרים זורקים חיצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם".


אם כן אנו רואים שכנפי הבגד הם כנגד "כנפי הנשרים", כשארבע הכנפות הם כנגד ארבע לשונות של גאולה. את כנפי הנשרים הללו מדמה רש"י להשגחת ה' על ישראל שהופיעה ביציאת מצרים בענני הכבוד. יש אם כן להבין, שבגד ארבע כנפות אותו לובש האדם, הוא ביטוי להופעת ההשגחה האלוקית אלינו.


 


משמעות חיוב שִׂימת הציצית בכל עת שאנו לובשים בגד ארבע כנפות:


על משמעות הציצית, חוט התכלת ושמונה החוטים שבה, אנו לומדים מרש"י המבאר את מושג התכלת מלשון "שִׁכּוּל", המבטא את מכת הבכורות שהייתה על מצרים כששמונה החוטים הם ביטוי לזמן שעבר מיציאת ישראל ממצרים ועד שאמרו שירה על הים. יש אם כן להבין: א) מדוע מופיע פה כוח התכלת מצד פגיעתו במצרים (בלשון שכול) ולא מבחינתו החיובית ככוח ההשגחה השמימי העליון שחל על ישראל במצרים?


ב)מהי חשיבותם הגדולה של שמונת הימים שעד אמירת ישראל שירה על ים סוף, המחייב לבטאם בשמונה הפתילם היוצאים מן הבגד?


ביאור על כך נוכל לקבל מתוך שני ההסברים אותם מביא רש"י למושג "ציצית":


1) על שם הפתילים התלויים בה. סימוכין להסבר זה מביא רש"י מן הפסוק ביחזקאל "ויקחני בציצית ראשי". מדוגמא זו נראה להבין שכפי שביחזקאל ציצית ראשו היא הנותנת את היכולת ל"תפיסתו", כך גם הפתילים היוצאים מן הבגד, הם הנותנים את האפשרות לתפוס בכל הבגד.


2) הסבר שני למשמעות הציצית היא על שם הצצתם מתוך הבגד.


כדוגמא לכך מביא רש"י את הפסוק משיר השירים המדבר על "הצצת" ה' מן השמים לראות בסבלות ישראל ולגואלם.


את הקשר שבין שני משמעויות אלו שבציצית, נוכל להבין על בסיס הבנתנו הקודמת, שבגד הכנפות החייב בציצית הוא ביטוי לכוח ההשגחה האלוקית החל ו"מתלבש" עלינו (כפי שבארנו את עניין "כנפי הנשרים").


כך גם מובן מתוך ביאור השם ציצית מלשון "מציץ מן החרכים", שאותה אלוקות החלה עלינו, מציצה לנו מן השמים, כפי שהציצית מציצה לנו מתוך בגד ארבע הכנפות. יוצא אם כן, שבגד ארבע הכנפות הוא ביטוי לכוח האלוקות השמימי שממנו מציץ ונגלה לנו זעיר מעצמותו.


יש להבין, שהאלוקות המופיעה לישראל במצרים (וכן לעתיד לבא), מבוטאת דווקא בלשון הצצה, כיון שלעולם אין האין סוף מתגלה בסוף כפי בחינתו האין סופית הבלתי מוגבלת, אלא לצורך התאמתו למציאות הארצית, מצתמצם הגילוי האלוקי לכדי התאמתו אליה.


צימצום זה הוא ה"הצצת ה' מן השמים".


על בסיס ביאור זה הסברו השני של רש"י, מובן גם הקשרו להסברו הראשון, הרואה את הציצית כמקום אחיזה לבגד כולו:


ברור הוא שמתוך היות האלוקות בעוצמה אין סופית, אין אנו יכולים לקלוט ו"לתפוס" את בחינתה הכוללת, אלא רק את בחינות ההשגחה המשתלשלות ממנה.


הציצית מהווה אם כן, את בחינת השתלשלו ההשגחה מן הכוח האלוקי הכולל המבוטא בבגד הארבע כנפות, השתלשלות המחויבת ע"מ שאנו כבני אדם גשמיים נוכל להתחבר אליה.


על בסיס הבנה זו של משמעות הציצית, ניתן גם לבאר מדוע התכלת הוא ביטוי למכת הבכורות שבמצרים ולשמונה הימים עד אמירת ישראל שירה על הים.


יש להבין, שכפי שהפתילים הם הביטוי להופעת השגחת ה' המשתלשלת והחלה בארציות, כך גם כוח התכלת (שהוא צבע הרקיע המבטא את כוח האלוקות השמימית), מתואר כפי פגישתו עם המציאות הארצית ה"מצרנית" – ככוח הפוגע בהם בהיותם בלתי מסוגלים להחיל את עוצמת הגילוי הגבוהה הזאת בתוכם.


אופן הופעתה של ה"תכלת" כפי ביטויה כלפי העולם המצרני, אינו הביטוי היחיד לאופן הגילוי האלוקי בהתאמה למציאות ה"מקבלת".


ביטוי נוסף מופיע בכך שהמשכיות ההשגחה האלוקית על המציאות ביציאת מצרים המגיעה לשיאה על ים סוף (בו כוח הטבעיות המצרנית המנותקת בהכרתה מן האלוקות, ניכחדת כליל מכוח ההשגחה החל אז), מופיע בתהליך הדרגתי בו כוח ההשגחה עובר ממצב של גילוי אלוקות שמימי ה"מולבש" על המציאות הארצית מלמעלה, למצב שכוח האלוקות השמימי מופיע דרך "צינורות" וכוחות הטבע הארציים עצמם (אם כי הוא נשאר באיפיונו השמימי), ובכך הוא מגלה חוקיות טבעית עלומה ועליונה המתבטאת בנס קריעת ים סוף בו מתגלת היבשה חדשה מתחת למים ה"נקרעים", המהווים אף הם בריאה טבעית, אולם בעלת חוקיות עלומה ביותר [כך מובא הדבר בבראשית רבה ה' ה': "אמר ר' יוחנן, תנאין התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרא לפני ישראל, הדא הוא דכתיב (שמות י"ד) וישב הים לאיתנו – לתנאו שהתנה עמו"].


גילוי השגחתי זה, מהווה את שיא ההופעה האלוקית השמימית במציאות, כשרק היא המביאה לחיסולה המוחלט של כוח הטבעיות הארצי המצרני כְּיְשׁוּת עצמאית המנותקת בהכרתה מן האלוקות (כפי שמתבטא בטביעת המצרים בים).


אם כן, מובן הוא שאותה הדרגתיות המופיעה בתהליך המרכזי ביותר של "חיבור" האלוקות למציאות הארצית (ביציאת מצרים), היא זאת שתרומז במעשה הציצית (בחוט התכלת ובשמונה החוטים שבה) שנועדה לבטא במהותה את בחינת השתלשלות ההופעה האלוקית מבגד הארבע כנפות, המחוייבת ע"מ שהמציאות ה"מקבלת" תוכל "לאחוז" בה ולהיות מושפעת מכוחה.


 


בחינה זו של הציצית, היא גם הבולטת בה מצד היותה כנגד תרי"ג המצוות.


כך מובא הדבר בפרוש בפרשת הציצית: "…וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוותיו"
כן ברש"י המביא את מניין הגמטריא של ציצית + שמונה החוטים וחמישה הקשרים, המגיע לתרי"ג כנגד תרי"ג המצוות.


מכלול המצוות הם הנותנות לאדם את האפשרות להגיע לשלמות בהופעתו הארצית, כך שהאלוקות תוכל לחול בו. מתאים אם כן, שבחינת המצוות תופיע בציצית כביטוי לדרך ההופעה המותאמת לנבראים.


 


מכל ה"זוויות" אותם בחננו את עניין הציצית, ראינו אם כן, שפתילים אלו המשתלשלים מגוף הבגד בן הארבע כנפות, באים לבטא את ההכרח במציאות עולמנו הארצי לירידה משתלשלת והדרגתית של האלוקות, ע"מ שתוכל לחול בנו הנִבראים. כנגד ההכרח הזה עומד קורח, כשהתנגדותו לשימת הציצית על הבגד שכולו תכלת מלמדת על דרכו, שישנה אפשרות לפגישה ישירה עם האלוקות שמן הצד הנותן המתגלת בטלית התכלת עצמה, בלא צורך בפתלים היוציאם ממנה, המבטאים את "מתווכי הביניים" שבין הצד ה"נותן" לצד ה"מקבל".


דרכו זו של קורח הנלמדת על ידינו מ"הצגת" טליתות התכלת שלו בפני משה, מתבארת גם מתוך טענותיו למשה כפי שמובאות בפסוקים: "רב לכם כי כל העדה קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".


על פי הבנתינו את בסיס טענותיו של קורח, מבואר שטענה זו שלו הבאה לבטל את ההררכיה שבעבודת הכהונה, נובעת מתוך הכרתו של קורח שישנה הופעה אלוקית ישירה מן הצד הנותן על ישראל, ישירות הופעה המתבטאת בכך שכל עם ישראל שמעו דברים בסיני. הכרה זו רואה אם כן את ההופעה האלוקית קימת ישירות בתוך ישראל ולא באופן שרק משתלשל בהדרגתיות דרך המנהיגות, עד שמגיעה לכלל העם. ברור שבמצב הופעה כזה, יש לראות את כל העם כקדושים ולא קדוש אחד (הכוהן הגדול) הוא המוריד ומשלשל את הקדושה לישראל.


לעומת זאת משה בתשובתו לקורח מחייב מעצם היותנו ברואים את קיום ההדרגתיות בהופעת הקדושה, הדרגתיות המחייבת ממילא את תליַת הציציות על כנפי בגד התכלת, ואת ערכית הכהונה והלויה בישראל. דרך זו של משה מודגשת היטב בתשובתו: פסוק ה': "וידבר אל קורח ואל כל עדתו לאמר, בֹּקר וְיֹדַע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו".


רש"י ד"ה בקר וידע ה' את אשר לו: "לעבודת לויה".


ד"ה ואת הקדוש: "לכהונה".


ד"ה והקריב:…ומדרשו, בוקר, אמר לו משה, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו שנאמר (בראשית א' ה') ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך ויבדל אהרון להקדישו וגו'".


 


 המשך מאמר-המשך קורח


 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *