מאמר הקודם-קורח כהגדרה בשבט לוי


יחסו של קורח למשה:


ראיתו של קורח את האלוקות כמופיעה ישירות על המציאות, היא גם המביאה להתיחסות קורח למנהיגות משה ביחס של מלכות. כך מבאר רש"י על דברי קורח "מדוע תתנשאו על קהל ה': "אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה".


ברור הוא שאם הופעת האלוקות על ישראל חלה באופן ישיר במציאות הארצית, האדם שיופיע אותה תהיה לו סמכות מלכותית, המבטאת את השלטון והגילוי הסופי של האלוקות בארציות.


יחס זה של קורח למשה כמלך, מבטל ממילא את "מוסד" הכהונה, שכל כולו הוא ביטוי למשמעות ההִרַכִית בהופעת האלוקות שקורח כפר בה. על כן אומר קורח למשה, אם לקחת אתה מלכות, מה שמלמד על הופעתה הישירה של האלוקות דרכך על המציאות עד כדי הופעת השררה המלכותית בך, אין מקום ממילא להררכיה הכהונתית – ולא היה לך לברור לאחיך כהונה" (כשהדגש על פי דברינו הוא על ביטול גמור של מוסד הכהונה).


לעומת ראיתו זו של קורח, משה על פי הכרתו בדבר חיוב השתלשלות ההופעה האלוקית עד הגיעה לארציות, אינו רואה עצמו כמלך, מתוך שהדרגתיות זו "מונעת" מכוחו המופיע את האלוקות מן הצד הנותן מלהגיע עד היִשׂום הארצי הגמור. על כן בחינת המלכות המבטאת לא רק את קיום כל מציאות ה"נתינים" במלך באופן פוטנציאלי, אלא גם את הכרתם בפועל בשיכותם הזו אליו, עד רמת הגילוי התחתונה ביותר של המציאות, אינה מתגלת בו.


הביטוי שנותן משה לחסרון הזה שבו הוא בכך, שהביטוי המעשי והתחתון ביותר של השררה המלכותית שיש למלך על נתיניו – יכולתו לקחת מרכושם ובהמתם וכו' לצרכיו, לא מופיע בו.


כך אומר זאת משה בתשובתו לדתן ואבירם בפסוק ט"ו: "…לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם".


רש"י ד"ה לא חמור אחד מהם נשאתי: "לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי. ותרגום אונקלוס "שחרית", לשון ארמי כך נקראת אנגריא של מלך שחור."


 


יחס זה של קורח למשה כמלך המביאה ממילא להתנגדותו לכהונתו של אהרון, אינה פוגעת באופן ישיר רק במעמדו של אהרון, אלא אף במשה עצמו. ואע"פ שמכל הפרשה כולה משמע שעניין הכהונה הוא היחיד שעומד על הפרק, מפסוק ד' אנו רואים שהתגובה להקהלות קורח ועדתו "על משה ועל אהרון", באה דווקא רק מצד משה הנופל על פניו, מה שמלמד שהפגיעה הישירה והחמורה של קורח באה קודם כל במעמדו של משה עצמו.


על פגיעה זו ניתן ללמוד מתרגום יהונתם במקום: "ושמע משה היך קניין כל חד מנהון ית אנתתיה לאשקיותהן מיא בדוקיא מטול משה ונפל על אנפוי מן כסופיא".


כך גם מובא הדבר בסנהדרין ק"י ע"א: "וישמע משה ויפל  על פניו, מה שמועה שמע, אמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יוחנן, שחשדוהו מאשת איש…מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה…"


רש"י ד"ה קנא לאשתו: "אל תסתרי עם משה".


כך גם מובא בתהילים ק"ו: "ויקנאו למשה במחנה לאהרון קדוש ה'".


 


נראה שגם חשד תמוה זה של ישראל מתבאר על פי הבנתנו את דרכו של קורח, הרואה את הכוח האלוקי שמן הצד הנותן מופיע באופן ישיר במציאות הארצית התחתונה.


יחס ישיר זה המובלט ע"י קורח, נראה שמדגיש לא רק את כוח המלכות שבמשה – כוח השלטון הגמור שלו על ישראל עד הרמה הארצית הנמוכה התחתונה, אלא גם את החיבור הגמור והמושלם בין הצד נותן לצד המקבל. וכיון שמשה בכוחו הוא המופיע הכולל של הכוח האלוקי שמן הצד הנותן על כל ישראל, בהדגשת קורח את הזיקה הישירה שבין העולמות, הוא גורם למעשה להבלטת חיבורו הגמור של משה כלפי המציאות המקבלת. וכיון שהצד הנשי שבישראל הוא המבטא באופן החזק ביותר את בחינת ה"מקבל" של המציאות הארצית, יצרה דרכו של קורח הבלטה של חיבור בחינתו ה"נותנת" של משה כלפי כל נשות ישראל.


חיבור זה הוא שמחשיד את משה באשת איש בעיני כל ישראל הממהרים להזהיר את נשותיהם לא להסתר עימו.


כמובן שגם מצד זה של חיבור הצד הנותן עם הצד המקבל, לא היה מקום לראות במשה סיכון לחיבור אנשי ישראל לנשותיהם, כיון שאותה הדרגתיות בהופעת האלוקות, הקימת במציאות מעצם היותה גשמית, היא גם גורמת לכך שלא תהיה "פגישה בפועל" בין בחינת הצד הנותן שבמשה לבין בחינת הצד המקבל של נשות ישראל, וממילא לא היה מקום גם לקנאת ישראל לנשותיהם. רק הצגתו של קורח את יחס העולמות כיחס ישיר ללא מדרגות, היא הגורמת להעלאת חשד זה.


 


 


 


טעותו של קורח – כ"תוצר" היסטורי של בחינתו השבטית:


טענות קורח וישראל כלפי משה ואהרון ומכוח "הצגת הטליתות" שעשה, מהם למדנו עד עתה על דרכו הרוחנית הרואה יחס ישיר ללא מדרגות בין בחינת הצד הנותן והצד המקבל של המציאות הארצית, מחזירות אותנו לברכת יעקב הקושר את מעשיו של קורח למעשה לוי במכירת יוסף ובהריגת אנשי העיר שכם.


כפי שבארנו, מעשיו אלו של לוי נובעים מאי נתינתו חשיבות מספקת למציאות הטבעית הארצית הנמוכה כמופיעה גם היא את האלוקות העליונה.


יחס זה נראה שהוא גם הבסיס לדרכו של קורח.


יש להבין שראית היחס שבין הצד הנותן לצד המקבל כיחס ישיר, למעשה מבטל את קיום המציאות הארצית הגשמית הנמוכה כמופיעה גם היא אלוקות עליונה (כחלק מהתפרטות ההשגחות שבאחים כולם), שהרי יחס ישיר כזה יכול ליצור רק מציאות ארצית מיוחדת בעלת חוקיות שלא מן העולם הזה, מתוך השפעתו הישירה והבלתי מצומצמת של הכוח הנותן על הארציות. ישירות זאת מופיעה בהכרח גם חוקיות ארצית חדשה לגמרי.


על כן מקשר יעקב בין דרך לוי במעשה שכם ויוסף, לבין עקרונותיו של קורח, הנובעים שניהם מאותה בעיה שבשבט לוי (המופיע את כוח האלוקות שמן הצד הנותן) ביחסו כלפי המציאות המקבלת.


קורח – חוטא בנפשו:


הגדרת מקור דרכו המוטעת של קורח כיוצאת מבעיתו של שבט לוי בכללו, יכולה לבאר לנו מדוע מכנה הכתוב את קורח ועדתו כ"חוטאים בנפשותם".


כך מובא הדבר בפרק י"ז פסוק ב': "אמר אל אלעזר בן אהרון הכוהן וירם את המחתות…את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם רִקֻעֵי פחים ציפוי למזבח…"


רש"י ד"ה החטאים האלה בנפשותם: "שנעשו פושעים בנפשותם שנחלקו על הקב"ה".


כינוי זה לעדת קורח מצריך באור, במה שונים הם מגדר החוטאים הרגילים? מהו ההבדל בין חוטאים אלו לאלה החוטאים בגופם?


נראה שהדגשת הכתוב את נפשם החוטאת של עדת קורח וביאורו הנוסף של רש"י שנחלקו על הקב"ה, באים לצין את היות מישור חטאם לא ברובד המציאות ה"מקבל", שהוא רובד העשיה של הגוף, אלא ברובד הצד ה"נותן", שבו מופיעה האלוקות, רובד ה"שיך עוד לתחום פעולתו" של הקב"ה ועוד לא בתחום עולמם של הברואים. במישור זה נחלקו קורח ועדתו על חיוב השתלשלות ההופעה האלוקית למציאות הארצית, מתוך ראיתם את הצד הנותן כקשור ישירות למציאות המקבלת. על כן נחשבו דווקא הם כחולקים על הקב"ה וכוחוטאים בנפשותם.


מאותה סיבה גם לא חששו עדת קורח להקריב את מחתותיהם (כך מבאר רש"י בפסוק ז' ד"ה רב לכם בני לוי: "דבר גדול אמרתי לכם. ולא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב, אלא הם חטאו על נפשותם"), מתוך הבנתם שהיחס הישיר של בחינת האלוקות שמן הצד הנותן כלפי המציאות המקבלת, אינו מחייב כוהן גדול אחד נבחר בהקרבת הקטורת.


 


בחינת משה ובחינת קורח שבשבט לוי:


הבנתנו את חטא קורח כנובעת מבעיתו של שבט לוי בהופעת כוחו, מעלה את השאלה מדוע אם כן בסופו של דבר, רק קורח הוא המגיע לחלוק על הכהונה מכל בני לוי, כשמשה ואהרון למרות היותם בני אותו שבט ברורה להם טעותו, והם אף עומדים כנגדו.


בנקודה זו יש להדגיש, שכוח האלוקות  שמן הצד הנותן, המופיע דרך שבט לוי, יחסו כלפי המציאות המקבלת יכולה להופיע בשני צורות:


א) מצד היותו קרוב עוד למקור השמימי ממנו הוא מופיע. בפן זה של כוחו תבלוט בחינתו השמימית כמקור ההופעה האלוקית בעולם, כשמימיותו מדגישה את עליונתו ושִלטונו הכופה על המציאות המקבלת.


אופן ראיה זה של כוח לוי מבליט אם כן את ההבדל התהומי שבין הצד הנותן והצד המקבל.


בחינה זו שבשבט לוי היא המודגשת בברכתו של משה, המדגיש דווקא את הבחינות השמימיות שבכוחות השבטים.


מצד זה מתגלה חוסר ההתחשבות המספקת של בני שבט זה בחשיבות עצמאות עולם הארציות, בהנהגתם של משה אהרון ומרים שאינם נכנסים לארץ בעקבות כך (כפי שנבאר בהמשך בעניין מי מריבה המוזכר בברכת משה ללוי). ברור אם כן שאת הפַּן הבעיתי הזה יזכיר דווקא משה מצד היותו נובע מאותה נקודה המודגשת במשה מתוך היותו "איש האלוקים" – בחינתו השמימית שבכוח ה"נותן" שבלוי, המודגשת בו יתר על המידה.


ב) הפן הנוסף בו מופיע כוח לוי הוא מצד היותו מקור הכוחות המחיה את המציאות הארצית. בצד זה בולטת דווקא הזיקה הבלתי ניתנת לניתוק בין הכוח הנותן לבין המציאות המקבלת את כל חיותה ממנו, כשבחינת השפע הנוצר מתוך הופעתו במציאות היא הנקודה המרכזית בו.


 


[דוגמא טובה להדגשת בחינה זאת, אנו יכולים לראות בראש השנה, מצד היותו ראש שנה לשנים, לשמיטין, ליובלות לנטיעה ולירקות. בהיותו "ראש", עוצר בחובו יום זה את פוטנציאל השפע העתיד להתגלות במשך השנה כולה, שפע הנובע מהיות כוח האלוקות העליון מופיע ביום זה במציאות (הופעה הגורמת במקביל להופעת בחינת ה"מלכויות" "זכרונות" ו"שופרות")]


 


נראה שפן זה שבשבט לוי ובחינת השפע המתלוה אליו, הם המופיעים בקורח.


על עושרו של קורח אנו לומדים מכמה מקומות:


במדבר ט"ז י"ט: "ויקהל עליהם קרח את כוח העדה אל פתח אוהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה".


תרגום יהונתן: "וכנש עליהון קורח ית כל כנישתא לתרע משכן זמנא ואתנטל בעותריה דאשכוח תרין אוצרין מן אוצרוי דיוסף, מליין כסף ודהב, ובעא למטרד בההוא עותרא ית משה וית אהרון מן עלמא, אילולי דאתגלי איקרא דה' לכל כנישתא". (תרגום: מצא שתי אוצרות מאוצרות יוסף מלא כסף וזהב, ורצה לסלק בעושר זה את משה ואת אהרון מן העולם).


סנהדרין ק"י ע"א: "עושר שמור לבעליו לרעתו (קוהלת ה'). אמר ר"ל, זה עושרו של קורח. ואת כל היקום אשר ברגליהם. א"ר אלעזר, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. ואמר רבי לוי, משוי ג' מאות פרדות לבנות היו מפתחות של בית גנזיו של קורח… א"ר חמא ברבי חנינא, ג' מטמוניות הטמין יוסף במצרים. אחת נתגלתה לקורח ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבא".


 


מגילוי עושר כביר זה בקורח אנו מבינים אם כן שהכוח השבטי הלוִיִי – כוח הצד הנותן, מצד היותו מקור השפע והחיות של הצד המקבל, הוא שמופיע בקורח, על כן מתגלת דווקא בו בחינת עשירות שלא מן העולם הזה (כפי שניתן ללמוד מדברי הגמרא בסנהדרין המשייכת את אחד מחלקי המטמון של יוסף לעתיד לבא). בכוח זה מנסה למעשה קורח לחלוק על משה ודרך הנהגתו (כפי שמובא בתרגום יהונתן על ניסיונו של קורח להעביר את משה ואהרון מן העולם בעזרת אוצרו של יוסף).


כפי שבארנו גם בגילוי בחינה זו שבשבט לוי מתגלה בעיתם הבסיסית – אי מתן חשיבות למישור הארציות הגשמי, כמסוגל להופיע גם הוא את האלוקות עליונה.


עִיוֻת זה מתגלה בקורח בהבנתו את הקשר שבין העולם הנותן והעולם המקבל כקשר ישיר. בהבנה זו מבטל למעשה קורח את יכולת הופעת האלוקות העליונה במישור הארציות הרגיל בהיותה חסרה את המערכת ההדרגתית המשתלשלת הניצרכת לה ע"מ שהשפע האלוקי יוכל לחול בה.


הופעת חסרונו של שבט לוי, מבחינת זיקת כוחו כלפי הצד המקבל – מכוח היותו מקור השפע למציאות המקבלת, בקורח, היא המביאה לכך שדווקא יעקב הוא שיזכיר אותו, בהיותו מדגיש בברכותיו לבניו את יחס ההשגחות השבטיות שהם מופיעים, כלפי המציאות הארצית. זאת לעומת בחינתו השמימית שבכוח לוי, המודגשת דווקא בברכת משה, כשחסרונו בפן זה של כוחו מופיע בעניין מי מריבה.


 


הערה: יוצא אם כן, שגם במשה וגם בקורח מתגלה חסרונו של שבט לוי ביחסו כלפי המישור הארצי, אולם הפנים השונים המודגשים בכל אחד מהם מביא לכך שאצל קורח מתגלה עִיוֻת דרכו מתוך הצמדת היתר שהוא עושה בין הצד הנותן והצד המקבל (המתבטאת בביטול המערכת ההיררכית שבהופעת האלוקות על העולם). לעומת זאת אצל משה מופיע עיוות הפוך בהיותו מדגיש יתר על המידה את שמימיותו וממילא את כוח הכפיה של הכוח הנותן על המציאות הארצית, הוא מכה את הסלע במקום לדבר אליו (על כך אנו נפרט בהמשך בביאור ברכת משה ללוי).


 


ישרותיות זו בה "דוגל" קורח, בהיותה בלא כל צמצום ומוגבלות בהופעתה, מופיעה בהכרח מישור מציאות שהוא כולו עליון שלא מן העולם הזה, בחינה ארצית כזו היא שהתגלתה בקריעת ים סוף, בו נבקע הים והתגלתה יבשה חדשה, כלומר חוקיות ארצית שלא מן העולם הזה.


אם נתבונן על השפעתו של גילוי אלוקי זה על המציאות נראה שגילויו ביטל באמת את ההדרגתיות שבהופעת האלוקות בעולם, עובדה המבוטאת בדברי משה בשירת הים:


שמות ט"ו ג': "…זה אלי ואנוהו…"


רש"י ד"ה זה אלי: "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע, ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים."


אולם גם שם, לא מופיעה השגחה זו ישירות למציאות אלא בהדרגתיות, לאחר שמונה ימים, המבוטאים בשמונה חוטי הציצית. לכך מתנגד קורח, על כן מתנגד הוא גם לחיוב הציצית על טליתות התכלת, אותם הלביש את קהלו.


 


 


כמידת כוחו של קורח, כך מידת עונשו:


קישור זה של קורח לבחינת ההשגחה המופיעה מישור ארציות שלא מן העולם הזה כדוגמת זו המתגלה בקריעת ים סוף מתחת למים הנקרעים, היא הגורמת לכך ש"נפילתו" באה גם היא לתוך אותה ארציות שב"עומקי האדמה", ולא סתם במיתה רגילה. שיכותו לרמת הארציות העמוקה, תוך מחיקת חוקי ההררכיה המחויבים במציאות הארצית הרגילה, מהוה בסופו של דבר את ה"גהינום" בו הוא נופל ונבלע.


כך מובא הדבר בפרשת קורח בבמדבר ט"ז ל': "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה".


ומבארת הגמרא בסנהדרין ק"י ע"א: "דרש רבא, מאי דכתיב ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה. אמר משה לפני הקב"ה, אם בריאה גיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה', למאי? אילימא למבריה ממש, והא אין כל חדש תחת השמש? אלא לקרובי פיתחא".


רש"י ד"ה לקרובי פתחא: "שיקרב פתחה של גהינום ותפתח הארץ במקום שהן".


 


סימוכין להקבלה זו שבין מקום נפילתו של קורח למישור המציאות אותו הוא מבליט מתוך הופעתו את כוח הצד הנותן שבו ללא התחשבות במוגבלות הצד המקבל, ניתן לראות מספר יונה המתאר את אותם מראות שראה יונה במעי הדג:


יונה ב' ו': "אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני, סוף חבוש לראשי, לקצבי הרים ירדתי הארץ בריחיה בעדי לעולם, ותעל משחת חיי ה' אלוקי".


רש"י ד"ה סוף חבוש לראשי: "ימא דסוף תלי עיל מן רישי, שהראהו הקב"ה ים סוף ואיך עברו ישראל בתוכו, שהיו שתי עיני הדג כמין חלונות ומסתכל ורואה מה שבים".


ד"ה ותעל משחת חיי: "אבל ראיתי כאן גהינום…"


ומוסיף על כך הילקוט שמעוני: "ר' מאיר אומר, מרגלית הייתה תלויה במעיו של דג ומאירה ליונה כשמש הזה שהאיר בגבורה וראה יונה כל מה שבימים ובתהומות…והראהו נחל גדול של אוקינוס שנאמר ונהר יסובבני. והראהו שבילי ים סוף שעברו ישראל בתוכם שנאמר סוף חבוש לראשי…והראהו שאול תחתית שנאמר מבטן שאול שועתי. והראהו גיהנום שנאמר ותעל משחת חיי. והראהו היכל ה' שנאמר לקצבי הרים…וראה שם אבן שתיה קבועה בתהומות, וראה שם בני קורח עומדים ומתפללים עליה…"


נראה שמקום עמידתם של בני קורח הוא גם מקום בליעתם, כך נראה מתוך דברי הגמרא בסנהדרין החופפים כמעט ללשון המדרש: סנהדרין ק"י ע"א: "ובני קורח לא מתו (במדבר כ"ו י"א). תנא משום רבינו אמרו, מקום נבצר להם בגיהנום וישבו עליו ואמרו שירה".


אנו רואים אם כן, שמקום גהנום בני קורח הוא גם מקום גילוי בחינת הארציות המיוחדת המתגלת בקריעת ים סוף, בחינה אותה מגלה קורח מכוח הלוייה היחודי שבו, אולם בלא להכיר בחשיבות מישור הארציות הגשמי הרגיל.


 


את ההקבלה בין בחינת כוחו של קורח לבין הבחינה הארצית המתגלת ליונה בעמקי הים, ניתן גם לראות מכוח העשירות המתגלה בשניהם:


ילקוט שמעוני דברים פרק ל"ג תתקס"א, בהקשר לברכת משה לזבולון: "דבר אחר, כי שפע ימים ינקו, זו ימה של יפו שגנוז לצדיקים לעתיד לבא. מניין אתה אומר שכל ספינות שאבדו בים הגדול וצרורות של כסף וזהב…שהים מקיאן לימה של יפו שגנוז לצדיקים לעולם הבא, תלמוד לומר כי שפע ימים ינקו".


עושר זה הגנוז בעמקי ים יפו, לשם נופל יונה, מתגלה במקביל בקורח עצמו המקבל את עושרו מתפיסתו בחלק מאוצרו של יוסף עליו נאמר בלשון דומה ששמור הוא לצדיקים לעתיד לבא. יש להבין שעושר זה הוא "תוצאה משתלשלת" מן הפגישה של האלוקות העליונה שמן הצד ה"נותן" עם המציאות הארצית, כשהבחינה האין סופית שלה החודרת למציאות בצינורותיה וחוקיה הארציים יוצרת הופעת שפע ארצי שלא מן העולם הזה. בחינה מסוימת משפע זה היא שמגלת בקורח, אך נלקחת ממנו בעקבות כשלונו.


 


הבנת הכוח אותו מגלה קורח במרידתו בה' כמציאות חיובית הנובעת מכוח הלויה המיוחד שבו, בולטת ביותר מן העובדה שאותם המחטות של מאתיים חמישים מקריבי הקטורת, אינם נזרקים, אלא ניתנים לציפוי המזבח. כך מובא בתחילת פרק י"ז פסוק ב': "אמר אל אלעזר בן אהרון הכוהן וירם את המחתות מבין השרפה…ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח, כי הקריבום לפני ה' ויקדשו, ויהיו לאות לבני ישראל".


ברור הוא שלא ניתן היה להפוך מחתות אלו לחלק מכלי המזבח, למרות הרצון לזכור את מעשה קורח וסופו, לולא התגלתה בם בחינה המשייכת אותם להיות חלק ממרכיב המזבח. בחינה זו היא בחינת השפע המופיעה מן הצד הנותן למציאות המקבלת המיחדת את קורח, והמתגלת בשיאה בירידת האש על הקורבנות הנקרבים על המזבח.


הופעת בחינה זו ע"י קורח באופן המעוּוַת שלה, מביאה לכך שהסימן המתגלה למחרת מרידתו במנהיגות משה ובכהונת אהרון, הוא – אי אכילת האש את חלקם של עדתו בתמיד (קורבן המבטא את השפעת השפע התמידי של האלוקות מן הצד הנותן על המציאות המקבלת). בשבירתו של קורח את המערכת האיררכית ההכרחית להופעת שפע זה, גורם קורח להפסקתו. כך מבאר רש"י בפרק ט"ז פסוק ט"ו: "ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה', אל תפן אל מנחתם…"


רש"י ד"ה אל תפן אל מנחתם: "…ומדרשו, אמר, יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו".


 


בחינת דרכו של קורח, והקשר מעשיו לדרכו של לוי (במעשה שכם ובמעשה יוסף), הוכיחה אם כן, ששותפות שמעון ולוי אמנם משווה ביניהם מצד מעשיהם החיצוניים אולם למעשה כל אחד מהם מגיע למעשיו מתוך המניעים השבטיים המיוחדים לו. יחודיות המודגשת יפה בתהליך ההיסטורי המופיע בכל אחד מהם באופן נפרד.


דרך תפיסה זו, בולטת גם במעשה זמרי, שכפי שנראה נגזר אף הוא מדרכו של שמעון בעניין שכם ובעניין יוסף.


 


 המשך מאמר- מעשה זמרי


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *