מאמר הקודם- מכירת יוסף


 


 


בראשית מ"ט ה': "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם, בסודם על תבא נפשי, בקהלם על תחד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור. ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." רש"י ד"ה אחים: "בעצה אחת על שכם ועל יוסף, ויאמרו איש אל אחיו וכו' ועתה לכו ונהרגהו…על כורחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים". ד"ה איש: אלו חמור ואנשי שכם". ד"ה שור: "רצו להרוג את יוסף שנקרא שור". ד"ה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל: "אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במניין השבטים והרי הם חלוקים. דבר אחר, אין לך עניים וסופרים ומלמדי תנוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד."


תרגום יהונתן: "אמר יעקב אין שרין הנון תריהון כוחדא, לית מליך ושולטן דיקם קדמהון, אפליג אחסנת בנוי דשמעון לתרין חולקין, חולק חד יפוק ליה מגו אחסנת בני יהודה, וחולק חד ביני שאר שבטיא דיעקב, ואבדר שבטא דלוי בגו כלהון שבטיא דישראל."


אם כן נראה שדבריו של יעקב לשמעון ולוי, הם כתוצאה מכך ששניהם ביטאו את אופים ויחודם בצורה קיצונית ביותר, בלא להתחשב ברובד המציאות הטבעית החיצונית, שבה היה ליוסף את מקומו כמוביל. (כפי שנראה בהמשך בברכת יוסף).


יש אם כן להבין איזו מציאות מביאים אליהם שמעון ולוי ומדוע דווקא דברי יעקב הם המתאימים כתגובת נגד להתנהגותם. כמו כן יש להבדיל בין שמעון ולוי מבחינת התגובה שהם מקבלים.


אנו רואים שלוי כתגובה למעשיו יוצא ממניין השבטים, וכן מפוזר בין כל השבטים כשתפוצתו ניתנת לו דרך כבוד לחזר על הגרנות לתרומות ומעשרות. לעומתו שמעון, בחלקו נפוצים בין השבטים כשתפקידם הוא כמלמדי תינוקות וסופרים, וכן העניים המחזרים על הפתחים משמעון הם באים. חלקו השני של שמעון, מקבל את נחלתו בתוך נחלת בני יהודה ולא באופן עצמאי, (כפי דברי התרגום יהונתן) כשבכל מקרה אנו רואים ששמעון אינו יוצא ממניין השבטים.


יש להבין שאצל שניהם, כיון שבהתנהגותם בפועל, הם הבליטו בצורה מוגזמת את נטיתם לכיוון הרוחני הפנימי עד כדי התנגדות לפן המציאות הטבעית החיצונית, הם בכך גורמים שלא יהיה בכוחם להופיע במציאות הטבעית, את ההשגחה העוברת בהם עד כדי ישום גמור במציאות. הביטוי לכך הוא, אי התנחלותם בנחלה, כשאותו חלק בשמעון שכבר כן נוחל, נוחל בתוך נחלת יהודה.


השוני שבכל אופן אנו רואים בין שניהם, שלוי כלל לא נוחל, ואילו שמעון בסופו של דבר כן נוחל, נובע מהביטוי הרוחני השונה שיש בכל אחד מהם.


אצל לוי שמבטא את הופעת הצד הרוחני המהוה את המקור להופעת המציאות הטבעית החיצונית, שזהו גילוי הצד הרוחני מהצד הנותן, בהבלטתו את כוחו הרוחני, הוא מבליט את משמעותו כנותן, ועל כן הוא נשאר בלא חלות בצד המקבל בארציות, והוא אינו נוחל כלל בנחלות. לעמתו שמעון, לא מבטא את הצד הרוחני השולט, (שהצד הגשמי "מתלוה" אליו) אלא את הפן הרוחני שבתוך המציאות עצמה, כלומר הצד הרוחני הפנימי ש"במקבל", ואם כן אע"פ שגם הוא נוטה בקיצוניות כלפי הפן הרוחני, כל זאת נעשה בתוך המציאות עצמה, ועל כן הוא בכל אופן נשאר קשור למציאות הארצית. (אם כי כבר לא באופן עצמאי, אלא בהקשר ליהודה. אנו נצטרך להסביר בהמשך, מה הקישור שלו ליהודה מועיל לו להיות כבר בעל יכולת להתנחל בקרקע, ובמה הוא מועיל ליהודה בקישורו אליו)


השוני הזה בין לוי ושמעון מבחינת איזה רובד רוחני הם מיצגים, מגיע לביטוי גם מבחינת דרך תפוצתם, כשעניין תפוצתם מוביל לבחינה הרוחנית שאותה הם מיצגים.


אצל שמעון אנו מוצאים שמבניו היו עניים וסופרים ומלמדי תנוקות, ואצל ללוי מחזרים על הגרנות ומורים הוראה בישראל. (כפי שנאמר בדברים ל"ג: "יורו משפטך ליעקב ותורתך לישראל").


נראה שהיות לוי קשור לבחינה הרוחנית מן הצד הנותן, גם תפוצתו ואי קביעותו בנחלה נעשת תוך קישור למציאות הצד הנותן, וכיון שהצד הנותן מבטא את הבחינה של מקור כל הכוחות כולם שהכל בא ממנו, בחינה שממנה נובע החיוב להפרשת תרומות ומעשרות וכ"ו, אותה הפרשה נעשת לאותו שבט שמיצג את הפן הרוחני הזה, אם כי תוך איבוד הקביעות במציאות החומרית. אם כן מציאות ה"תפוצה" קימת פה, אלא שדרך התפוצה רק "מקלה" על החיסרון שבכך.


לעומת זאת שמעון, שבחינת הרוחניות שבו היא במציאות המקבלת, גם תפוצתו ותליותו מן הבחינה הארצית באחרים, תהיה כלפי המציאות המקבלת, ואם לוי תליותו באחרים מצד המציאות החומרית באה בהקשר לכוח הרוחני הנותן, (חיזור לתרומות ומעשרות) אצל שמעון תתבטא התליות הזאת בצד המקבל, כלומר בשאר בני ישראל שיתנו לו צדקה. מצב זה של עניות, (כשעני "חשוב כמת") מצד מציאותו הארצית, זאת בדיוק הבחינה שמאבד שמעון בעקבות קצוניות דרכו.


כמו כן מתבטא ההבדל בין שמעון ולוי, לא רק מצד דרך תפוצתם, (שזהו עניין הניתוק מן החומריות, והצריכות להשלים את היִשׂוּמִיוּת בעזרת אחרים, אם בתרומה ואם בצדקה) אלא גם מהצד של השפעת אופים שלהם בתפוצתם, כלומר הופעת הפן הרוחני שבהם תוך כדי היותם מופצים בכל העם.


אנו רואים שאצל לוי הופעת הפן הרוחני על ידם, הוא בהוראת משפט ותורת ה' לעם, ואילו אצל שמעון מתבטא הופעת הפן הרוחני שלהם, בהיותם סופרים ומלמדי תנוקות. נראה שההבדל בין סוגי ה"מקצועות" האלו הוא, שאצל לוי ישנו ביטוי של התורה, (שזהו המישור הרוחני שבישראל) מצד הרובד הנותן, כלומר הם אלו שדרכם מופיעים חידושי התורה והמשפט לישראל, מן העולם העליון. לעומת זאת אצל שמעון מופיע הרובד הרוחני כפי שהוא בצד המקבל, כשהביטוי הבולט בו הוא: א) בכתיבת הסת"ם של הסופרים. אותם סִפְרֵי תורה, מזוזות ותפילין המהוים למעשה את הכלים הרוחניים שבמציאות המקבלת, שנועדים ע"מ להחיל לתוכם את הקדושה שמגיעה מלמעלה.


ב) מלמדי התינוקות הַמְהַוִים את המובילים של המציאות הרוחנית לאחר שהופיע במציאות, להיות נקבעים בתוכה אצל התינוקות. כלומר כל הפעילות הרוחנית שלהם, היא כבר ברובד המציאות עצמה, כשאצל לוי הוא המעביר אותה מן הצד הנותן לצד המקבל.


הבדל נוסף שאנו רואים שנוצר בין שמעון ולוי הוא, שלוי יוצא ממניין השבטים ואילו שמעון לא. נראה שגם הבדל זה, נובע מהקישור של לוי לפן הרוחני מן הצד הנותן. על כן הקיצוניות הרוחנית שלו, יש לה בחינה אחדותית מופשטת בהרבה יותר גדולה מאשר אצל שמעון, שמבטא קיצוניות רוחנית במציאות עצמה. ממילא הוא עוד יכול להכלל ב"מניין". כפי שכבר הסברנו, עניין ה"מניין", מבטא את כוח ההתפרטות והאינדבידואליות בארציות, כשהמניין מהוה למעשה הבלטה של משמעות הפרט בתוך הכלל. בפן הפרטי הזה שמיַחֵד את המציאות הטבעית החיצונית, פגעו שמעון ולוי, אלא שאצל לוי ההתרחקות מהמישור הפרטני היחידאי הוא יותר גדול בהיותו מבטא את הפן הרוחני שמהצד הנותן, ולכן דוקא הוא יורד ממניין השבטים.


 


יש להגדיש שהוצאת לוי ממניין ב"י ותפוצתם, נועד ע"מ להפרידם זה מזה, כשתרגום יהונתם משלים את התמונה ומסביר שהסיבה היא, שבהיותם ביחד, לא יוכל אף אחד לעמוד מולם.


נראה שהסיבה היא, שאם הכוח הרוחני מן הצד הנותן שמופיע דרך לוי, היה יורד בהופעתו עד הרובד הגשמי הפרודי, (כלומר שהוא היא במניין השבטים) ושמעון היה עומד בעוצמתו במציאות המקבלת, היה נוצר קישור אוטומטי וחַלוּת של כל הכוחות כולם מן הצד הנותן, בצד הרוחני המקבל בלבד, כשכל שאר צדדי הופעת ה' במציאות הטבעית הגשמית, לא היו מקבלים את כוחם כפי ה"מגיע" להם. תוצאת מהלך כזה, הייתה מביאה לכך שעם ישראל היה מאבד את צד הופעתו במציאות הטבעית והגשמית, כפי שבאמת כמעט קרה בנסיון הריגת יוסף. על כן היה מחוּיַב יעקב להפרידם כפי שעשה. כך נשאר שבט לוי מקור הכוח כלפי כל צדדי הופעת ה' בישראל, ושמעון גם בחינתו הרוחנית במציאות הושארה בצורה שתשפיע באופן החיובי שלה על כל הופעת ה' במציאות, בהיותו נפוץ ללמד אצל כל ישראל, והוא נוחל בתוך נחלת יהודה.


 


שׁוֹני זה, שבין מניעי שמעון ולוי (גם במעשה שכם ויוסף בו היו הם שותפים), עליו למדנו מתוך ההבדל שבתגובת יעקב לכל אחד מהם, ניתן ל"זיהוי" אפילו מתוך דבריו המשותפים לשניהם. זאת מתוך המאורעות ההיסטוריים אליהם מרמז יעקב בדבריו:


"…בסודם אל תבא נפשי, בקהלם אל תחד כבודי…"


רש"י ד"ה בסודם אל תבא נפשי: "זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר…"


ד"ה בקהלם: "כשיקהיל קרח שהוא משבטו של לוי את כל העדה על משה ועל אהרון".


ד"ה אל תחד כבודי: "שם אל יתיחד עמהם שמי…"


אנו רואים אם כן, שיחסם של שמעון ולוי לאנשי שכם וליוסף, (כנגדו יוצא יעקב), מופיע בעתיד ההיסטורי בכל אחד מהם במעשה אחר, עובדה המוכיחה על מניעיהם השונים כבר בתחילה. מצד שני, ברור שרמיזות אלו של יעקב על מעשה זמרי ומעשה קורח דוקא בברכתו להם, מלמדות אותנו שאותה בעיתיות המתגלת בכל אחד מהם ביחסם לכוח הארציות, הוא זה שמתגלה גם במעשה זמרי ובמעשה קורח, ובאופן זה יש לבחון את דרכם גם שם:


 


המשך מאמר- קורח כהגדרה בשבט לוי


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *