כשיצא עלון זה, שאלת משאל העם האם תהיה או לאו, כנראה כבר תוכרע. אולם גם אם לא כך, מסקנות ממשאל מתפקדי הליכוד כבר הסקנו. ממשאל זה למדנו על העוצמה הרבה שיש לנו להוציא אנשים לערים ולישובים, לפקוד בית בית ולשכנע אלפי אנשים להתנגד להתנתקות.


יכולת זו גם הבהירה לנו שישנו צורך אמיתי ודחוף להמשיך את ההתקשרות הזו גם בזמנים אחרים, ולא רק בזמן שעתיד ההתיישבות ביש"ע עומד על כף המאזניים.


מסקנה נוספת שעלתה הייתה שקשר זה צריך להתקיים לא רק בנושאים הפוליטיים שעולים על הפרק, אלא אף בנושאים החברתיים.


אולם דומה הוא, שקריאה זו וצורך זה נשחקים מהר מאוד בלחץ האירועים וחיי היום יום, ופוטנציאל החיבור שהתגלה לנו, אפשר שיתמסמס בין אצבעותינו.


 


מעין "ברית ערים":


 


ברצוני להציע הצעת "התחברות", שהיא מעין "ברית ערים" בין ההתיישבות ביש"ע לבין מקומות יישוב עירוניים, שחיבור שכזה יכול להועיל להם.


נתחיל ב"מה לא"!


אני לא מתכוון למשלוח אוכל, עוגות, מצרכים, צעצועים, כלי חשמל וכו' למשפחות נזקקות, הנשלח באמצעות נוער הישוב. אני לא מדבר על "עבודות שרות" בשכונה נחשלת.


אני מדבר על חיבור.


 


בעיקר את הרוח!


 


מה יש ליישוב כמו "עופרה" לתת? בעיקר את הרוח! אותה הרוח (אותה הכרתי כשהתגוררתי בישוב) שהביאה להקמת ישוב משגשג. אותה רוח שיכלה לעמוד בכל המשברים עד כה, אותה אידיאליסטיות שהאמונה היא הכוח המניע המרכזי שלה. את הרוח הזו שהפרתה עד היום את ההתיישבות ביש"ע ניתן לרתום גם לקידום השכונות בלי שיחסר לנו ממנה דבר, שהרי האור מדליק אור אחר ואינו נחסר.


אין זה סוד שבשכונות כדוגמת קרית יובל (בה אני גר כיום), ישנם גורמי סעד, ועמותות שונות העובדים ברחובות שונים במגוון תוכניות, אולם תמיד נשארות הבעיות קיימות. התוכניות בסופו של דבר, אינן אלא בבחינת "סתימת חורים". סיבת הדבר ידועה לכולם. לא התוכניות הם שיביאו את המזור, לא הקצבה או התמיכה הכספית יעלו את השרויים ב"עוניים" ממצבם. אם הרוח נשארת שפופה, אם אין האדם מאמין בעצמו, לעולם לא יוכל להוציא עצמו ממעגל האבטלה, הנזקקות, או הנחשלות החברתית. ברור לי שמפגש עם רוח אחרת – רוח שיש בה עוצמה מכוחה של אמונה, יכולה לא רק לבנות יישובים על אדמות טרשים, אלא אף לבנות בליבותיהם של אנשים רבים כוחות להאמין בעצמם ולהוציא את עצמם ממעגל הנזקקות למעגל היצרני והבונה של החברה.


 


 


 


מקצועיות


 


מטרת התוכנית היא ליצור מערכות התנדבותיות מקצועיות שייקחו על אחריותן כמה ממוקדי הבעיות השכונתיות (כגון בעיית האבטלה), ויטפלו בהן בעזרת כוחות מקצועיים (עובדים סוציאליים, אנשי חינוך, אנשי כלכלה וכו') כולם מן הישוב, שיקדישו חצי יום בשבוע לקשר הזה ולבניית המערכות הנצרכות. התייחסות לבעיות היותר כואבות לאנשי השכונות אמורה להוות את הבסיס לקשר חברתי וערכי שיתפתח לאחר מכן, כשחברי הגרעין התורני שבשכונה (אם ישנו כזה) אמורים להוות החוט המקשר בין הישוב לבין השכונה.


 


כאן  המקום לעצור ולהתייחס לשתי שאלות מעשיות חשובות:


שאלה ראשונה – מדוע ששכונה עירונית ובמיוחד בירושלים תהיה זקוקה לברית שכזו, היא אינה יכולה לדאוג לעצמה?


שאלה שנייה – האם אין לשכות הרווחה והעבודה יכולות לטפל בבעיות השכונה?


 


התשובה לשאלה הראשונה פשוטה ביותר. דווקא המבנה העירוני של השכונות בעיר, מקשה ביותר על הקמת מרקם קהילתי יוזם בתוכו. על כן נוצר מצב שבשכונה כמו זו בה אני גר, המונה יותר מ 50,000 תושבים לא היה עד כה מרקם קהילתי ראוי לשמו. מאותה סיבה נוצר מצב מוזר שבשכונה כה גדולה אין בית ספר יסודי דתי לא לבנים ולא לבנות.


את התשובה לשאלה השנייה כבר הבאנו למעלה. לשכות התעסוקה, הרווחה וכו', יכולים אולי במקרה הטוב לתת פתרונות לבעיות טכניות, אולם קשה להם לשנות מנטאליות של רחובות שלמים (שבהם מספר תושבים רב יותר מעופרה) או של משפחות שלפעמים הן נזקקות זה דור שלישי. שינוי שכזה יכול לעשות רק גוף שיסודות כוחו הם מעבר לממסד העירוני או הממשלתי.


 


הגם שהצעתי מובאת פה במאמר זה באופן קונקרטי כלפי הישוב עופרה, היא פונה להתיישבות המבוססת ביש"ע באופן כללי. לעניות דעתי מעורבות של ישובים ומזכירויות בתהליך שכזה יש בה בכדי להרחיב את הפרצה שכבר יצרו הגרעינים התורניים בכניסתם למרכזי ערים וישובים קהילתיים ברחבי הארץ, לרמת מעורבות וחיבור גדולים  הרבה יותר מאלו הקיימים כיום, ובד בבד לאפשר את הבעת העוצמות האמוניות  מכוחם קמו והתפתחו היישובים, במרחבי השפעה גדולים הרבה יותר, השייכים לכלל המדינה כולה.


 


 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *