מעשה דינה-שמעון 2


תחילת המאמר – שמעון 1


בראשית ל"ג י"ח: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען…ויחן את פני העיר, ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אוהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה."


שבת ל"ג ע"ב: "ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם."


כפי שאנו רואים משבת ל"ג, הדברים שעושה יעקב בשכם מקבילים למעשים שבהם מתיחדים היוונים – מעשי תיקון העולם ושיפורו, מבחינת החיצוניות הגשמית.


נראה אם כן, שאותה קנית קרקע שעושה יעקב בשכם מבטאת את רצונו של יעקב להכניס את עצמו לתוך העולם הגשמי הטבעי.


את הכיוון הזה אנו יכולים גם לזהות בהמשך התגלגלות הענינים. כששכם מנסה לשכנע את דינה, הוא אומר לה (בפסוק ג'): "וידבר על לב הנערה" ומסביר רש"י: "דברים המתישבין על הלב, ראי אביך בחלקת שדה קטנה כמה ממון בזבז, אני אשׂיאך ותקנה העיר וכל שדותיה. וכן בפסוק י' אומר חמור ליעקב ובניו: "ואיתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם, שבו וסחרוה והאחזו בה"


עניין נוסף שממנו אנו יכולים לזהות את אופיה היחודי של העיר שכם כעיר "ארצית" הוא מכך שיוסף בנה של רחל נקבר בשכם, כפי שנאמר ביהושע כ"ד ל"ב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים, קברו בשכם בחלקת השדה אשר קנה יעקב מאת בני חמור אבי שכם במאה קשיטה, ויהיו לבני יוסף לנחלה" יוסף כפי שנראה בהמשך מהוה את כוח ההשגחה במציאות הגשמית הטבעית כפי שירש זאת מרחל אמו.


על פי הראיה הזאת, יש להבין שמעשה לקיחת דינה ע"י שכם ואִינוּסה, היוַה למעשה מצב שבו הצד ה"חמורי" של יושבי הארץ הזאת, ביצע מעשה השתלטות על צד המציאות הרוחנית של יעקב, דרכה של דינה, כשאנו רואים שמכאן והילך ההתיחסות למעשה זה אצל יעקב ואצל בניו היא שונה. זאת ניתן לראות בצורה מרומזת כבר מתחילת המשא ומתן של חמור עם משפחת יעקב.


פסוק י"א: "ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה, אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן… ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טימא את דינה אחותם…אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר". רש"י ד"ה במרמה: "בחוכמה."


לאחר שבני שכם עושים כפי שהסכימו, מגיעים שמעון ולוי והורגים את כולם, כשעל זה אומר המדרש בפרשה פ' סעיף י': "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי. משמע שנאמר שמעון ולוי ידענו שבני יעקב הם, אלא בני יעקב שלא נטלו עצה מיעקב".


בפרשה עצמה, אנו רואים שתגובת יעקב היא: "ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ…"


כשאנו מתבוננים על מהלך השתלשלות העינינים, אנו רואים כמה עובדות מתמיהות:


בתחילת דבריו של חמור, הוא מדבר לא רק אם בני יעקב אלא גם אם יעקב עצמו, אולם בתשובתם על המילה, אנו רואים שהפסוק מיחס את הדברים האלו רק לבני יעקב ולא ליעקב עצמו. כמו כן המדרש עצמו מצַיֵין ששמעון ולוי לא התיעצו עם יעקב, אולם בפסוקים עצמם נראה שהבעיה הייתה יותר חמורה, והיא שיעקב כלל לא הסכים לדרכם ולהריגת כל בני העיר. לעומת זאת רש"י עצמו, מציין שאותה רמיה לא הייתה באמת רמיה אלא חוכמה, שהרי שכם טימא את דינה אחותם. אם כן יש להבין איפה "נעלם" יעקב כשעונים בני יעקב את שכם במרמה, ומהו היחס כלפי תוכנית זאת של שמעון ולוי, מצד האמת, ומצד יעקב עצמו.


נראה להבין מכך שדברי חמור כּוּוְנוּ גם אל יעקב, שיעקב היה נוכח בכל דבריו של חמור אליהם, וממילא גם הוא שמע את תשובת בניו על המילה. כמו כן נראה שבתור אבי המשפחה, ברור שהוא זה שהיה ראש המדברים עם שכם גם בעניין המילה. אלא ניראה שבעוד שהוא התכוון ברצינות להסכם שנקבע עם שכם וחמור, לא הִתכַוְנוּ לכך שמעון ולוי, אלא בתור רמיה, ועל כן עניין המילה כפי שהתגלגל כרמיה, מיוחס רק אליהם ולא ליעקב.


על מנת להבין איך יכול היה יעקב להסכים להסכם הזה, יש להוסיף ולומר שתנאי המילה שמתנים יעקב ובניו לבני שכם, אינו סתם תנאי שנועד לתקן פגם אתסטטי אצל בני שכם, שנחשב כחרפה לישראל, שהרי אין זה הגיוני שבני עיר שלמה היו מסכימים לעשות מעשה כזה בלא כל משמעות תוכנית. אלא נראה שהתנאי על המילה, כולל בתוכו גם את התוכן שיש במילה, כלומר שיעקב ובניו מתנים את השארת דינה אצל שכם, בגיורם של כל בני שכם, ולכך בני שכם אמנם מסכימים.


אם כן יעקב עצמו, מתיחס לתנאי הזה ברצינות, ומוכן לצרף את כל בני העיר לישראל כגרים, כשלעומתו שמעון ולוי מתנגדים לכך ומשתמשים בעניין המילה כרמיה, כיוַן שאין הם מוכנים לצרוף בני שכם לישראל.


על פי הבנתינו זאת את עניין המילה, אפשר לומר, ש"מחלוקת" זאת בין יעקב ושמעון ולוי, למעשה נובעת מהתנגדות שמעון ולוי ל"ירידת" ישראל למציאות הגשמית הטבעית. לעומתם יעקב עצמו, מעונין בתהליך הזה, ומתחיל אותו בעצמו, בקנית השדה בשכם, ובדיעבד מוכן גם לרדת עד כדי "גיורו של הכוח הארצי של שכם, תחת כוח ישראל.


התיחסות הכתובים, גם היא "מאשרת" את קיום המחלוקת הזאת, בין יעקב לשני בניו בכך, שהביטוי הגלוי שבו משתמשת התורה בעניין תנאי המילה הוא: "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במירמה." אולם בצורה נסתרת מרמז הכתוב גם על צד האמת שבמעשיהם כשהוא מוסיף: "אשר טימא את דינה אחותם." מתוך דברים אלו, אומר רש"י שאותה רמיה היא אינה רמיה, אלא "חוכמה". נראה שההתיחסות ה"כפולה" הזאת לגבי מעשה שמעון ולוי, מבטאת את שני הרבדים שבהם נבחנים מעשיהם: א) ברובד המציאותי הטבעי, כשברובד זה תוכנית שמעון ולוי הוא מעשה רמיה, תוכנית שהינה טעות, כיון שהיא מבטאת רק את ההתבוננות במישור הרוחני העליון בלא התיחסות למציאות הטבעית הארצית. יחס שנובע אצלם מתוך התנגדותם לצד הארציות הטבעית. אופן זה של התיחסות למעשי שמעון ולוי מופיע אצל יעקב שבהיותו מעונין ל"רדת" לארציות, ועל כן מעשי בניו הם לצנינים בעיניו.


ב) לעומת זאת צד ההתבוננות השניה, הוא הצד הרוחני העליון, שבו מהוה בעילת הנוכרי את דינה פגיעה בישראל, כשמצד זה תגובת בני יעקב אינה רמיה, אלא חוכמה.


התיחסות זאת של בני יעקב רק לצד הרוחני העליון שבמעשה שכם והתעלמותם והתנגדותם לרובד המציאות הארצית, היא המבוטאת ע"י המדרש בלשון: "שלא עשו בעצת אביהם". וניראה שאין הכונה לסתם בעיה של כבוד, אלא יש להבין שלבצע מעשה בעצת מישהו, זה אומר שיש פה את שילוב כוחו של היועץ. אם כן, אומר המדרש שבני יעקב התנהגו רק מכוח המישור הרוחני הפנימי שקיים אצלם, ולא שיתפו בשיקולם גם את הצד הדומננטי אצל יעקב – צד ההשגחה האלוקית כפי התאמתו למציאות הטבעית הארצית, ובכך הם הגיעו למעשה המנוגד לגמרי לרצונו של יעקב.


התנהגות זאת של שמעון ולוי נראה שהיא אינה מקרית, אלא נובעת מאופים, כפי שהתחלנו כבר לראות בעניין קריאת שמותם ע"י לאה, כשלכל אחד ישנה הסיבה המתאימה לו, להתנגד לשכם. (אע"פ שמבחינה חיצונית נראה, שמניעי שניהם שווים)


שמעון, המהוה גילוי של הצד הרוחני העליון שבמציאות, (בהיותו ביטוי "נקי" של בחינת לאה) ברור שהוא יתנגד לכיוון של חיזוק ההופעה בחיצוניות והגשמיות, כפי שמתבטא בקנית יעקב את חלקת שכם, ובצורה קיצונית יותר בהסכמתו לקבלת גרותם של כל אנשי שכם. כמו כן גם ברור שהוא יהיה ה"מגיב הראשי" לבעילת דינה ע"י שכם, כיון שבכך ביטא שכם את ניצול הכוח הרוחני העליון של ישראל, כלפי המציאות החומרית הארצית, כיוון שמהוה ניגוד גמור למציאותו של שמעון.


גם אצל לוי אנו מוצאים בעניין דינה, שהתנגדותו נובעת מאופיו. כפי שהסברנו את אופיו, לוי מהוה את הצד במציאות, שבו הפן הרוחני העליון, מהוה המקור המחיה של המציאות הטבעית החומרית. ("עתה ילוה אישי אלי") כשמכוח זה, מהוה לוי את הכוח המקשר בין הצד האלוקי "הנותן" והצד הטבעי הארצי ה"מקבל". אם כן במציאות שנוצרה בקישור בין דינה ושכם, נוצר מצב שמונע, את הופעת המציאות הרוחנית השמימית מן הצד הנותן, דרך המציאות הארצית, שהרי בכך שדינה נבעלה לנוכרי,  נוצרת בה מציאות גופנית פסולה, שכבר אינה יכולה להוות  כלי שדרכו תחול האלוהות (ברמה שאותה מבטא לוי, ככוח המשפיע לארציות, מן הצד "הנותן")


(הערה: ברור שאותו מעשה פרטי שהיה עם דינה, מבטא למעשה את רצון כל אנשי שכם, בקישורם עם ישראל. כך גם פונה שכם לבני עירו בלשון שמטפילה את ישראל כלפיהם, כפי שנאמר בראשית ל"ד כ"א וברש"י שם: "אתה מוצא בתנאי שאמר חמור ליעקב ובתשובת בני יעקב לחמור, שתלו החשיבות בבני יעקב, ליקח בנות שכם את אשר יבחרו להם…וכשדברו חמור ושכם בנו אל יושבי עירם, הפכו הדברים")


קישור כזה כפי שעשה שכם, מהוה סכנה לצד המציאות שמאפין את לוי. כך אנו גם רואים שאישה שנבעלה לנתין וממזר, היא פסולה לכוהן. (כתובות י"ג ע"א וברש"י שם) על כן מובנת התנגדותו החריפה של לוי למעשה שכם.


 


המשך המאמר – מכירת יוסף 

Facebook
Google+
Twitter
Email
Print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *